איך נהפך מארק צוקרברג, הבעלים של פייסבוק, לצעיר העשיר ביותר אי פעם? כל מי שראה את הסרט "הרשת החברתית" יודע את התשובה: הוא גנב את הרעיון מעמיתיו ללימודים באוניברסיטת הרווארד, ולאחר שנתבע גם שילם להם מאות מיליוני דולרים. איך נהפך יצחק תשובה לאחד מקומץ קטן של מיליארדרים ישראלים? גם את זה כולם יודעים, למעט מי שהגיע עכשיו ממאדים: הוא הצליח לשים את היד על כל הזיכיונות לחיפושי נפט במים הטריטוריאליים של ישראל, אף שהיו תקנות שאסרו על כך. איך הגיע ביל גייטס לעמדה של האיש העשיר בעולם? כאן הסיפור קצת פחות מוכר, אבל מי שיקרא על תולדותיה של מיקרוסופט ילמד שגייטס עשה כמה עסקות מעוררות סימני שאלה עם לקוחותיו, וביניהם יבמ; נהג באלימות עסקית יוצאת דופן; והפך את מיקרוסופט למונופול דורסני בשוק מערכות ההפעלה. ומה עם טדי שגיא, עוד מיליארדר ישראלי שעד לא מזמן נודע כחובב דוגמניות ומטוסים פרטיים? הוא היה מוכן להיכנס לעסק שרבים בחרו לא לגעת בו או לברוח ממנו: הימורים באינטרנט.
עוד ב-mako כסף:
- איך אפשר לחסוך על ציוד קמפינג איכותי?
- "חיכיתי יומיים, ואז המניות התרסקו"
- עלייה של 100% בהוצאות בחודש הרמדאן
כל אלה הן דוגמאות שמעלות שאלה גדולה: אם נחפש היטב, האם נמצא שמאחורי כל התעשרות גדולה – וכאן אנו מדברים במיליארדים ומיליונרים "כבדים" – יש סיפור אפלולי כלשהו? האם לכל עשיר גדול יש בהיסטוריה העסקית סוד כלשהו, פרשה מפוקפקת אחת שהקפיצה אותו למעמד של שחקן בליגת העל? ועוד יותר מעניין: אם ניקח את כל הפרשיות הללו ונחפש את חוט השני שעובר ביניהן, האם נפצח את הסוד האמיתי של העשירים הגדולים, את נוסחת הקסם שפותחת את דלת הכניסה למועדון ה־0.1% העשירים של העולם ושל מדינת ישראל? אנחנו טוענים שכן.
האבא לא משנה
ספרי הניהול שמונחים בספריה של כל מנהל ואיש קריירה שמכבד את עצמו מסבירים לקורא שההצלחה והדרך אל העושר עוברות דרך מקצוענות, חריצות, התמקדות במטרה ועוד אינספור דפוסי התנהגות אחרים. בסדרת הספרים "אבא עשיר, אבא עני" מבטיחים שאם רק נפסיק להיות שכירים ונמצא השקעות נושאות תשואה, העושר יגיע. בספרים ובמאמרים של אנשי האקדמיה ילמד הקורא על מנהיגות ועבודת צוות, על ניתוח השוק והתחרות, על חדשנות ועל התמודדות עם משברים. "הזאב מוול סטריט" יסביר שכל העניין טמון ביכולת המכירה. דייל קרנגי, שכתב את הספר "איך להשיג חברים ולהשפיע על האנשים" לפני כ־80 שנה, חושף את הדרך ללבם של בני האדם. בחודש שעבר דיווח "אקונומיסט" על רופא שעבד בצוות של נהגי מרוץ מסוג פורמולה 1 העומד בראש חברת ייעוץ בת 30 איש, ומלמד מנהלים בכירים כיצד להשיג יתרון יחסי על ידי עמידה בלחצים וניהול טוב יותר של שעות שינה ונסיעות מרובות. ברשימה אחת המונחת על שולחני מזה שנים, תחת הכותרת "10 הסודות להצלחה", כתוב כך: תהיה חיובי ואופטימי, קבע יעדים, פעל בנחישות, אל תפסיק ללמוד, תעבוד קשה, נתח נתונים, תמקד אנשים וכספים, אל תחשוש מלחדש ולהיות שונה, ולבסוף: היה ישר וקח אחריות.
בכל הספרים, המחקרים והרשימות הללו יש אמת, והרבה מהעצות טובות ונכונות אבל ספק אם הן חושפות את הסודות הנסתרים של העשירים – הרי רבים יכולים לבצע את מה שכתוב בספרים, אבל במציאות לא כולם מיליארדרים.
יש שיאמרו שלמזל יש חלק גדול בעניין. תשובה מצא גז בים לאחר שאנשים לפניו חיפשו, כשלו והתייאשו. אחרים ידברו על כישרון ויכולות מיוחדות, למשל בעולם ההייטק – גיל שויד מצ'ק פוינט הוא גם גאון מחשבים וגם איש ניהול מבריק. אחרים ייתנו משקל לנחישות, ויביאו כראייה סיפור על עשיר שכבר בבית הספר היסודי ידע למכור ולקנות. יש שידברו על טראומות ילדות כמו עוני או השפלה, שגרמו לאדם לעבוד קשה יותר מאחרים. גם בכל אלה יש הרבה אמת, אבל אלה הסברים מתחומי הפסיכולוגיה וההסתברות – ולא מעולם הכלכלה והעסקים.
לעומת זאת, לאחר המשבר של 2008, המחאה הציבורית וכל מה שקרה מאז, לא מעט אנשים יעלו את האפשרות שדווקא קשרים, "הון־שלטון", "ריכוזיות" ו"בנקאות למקורבים" הם רמזים טובים יותר לדרכים שבהן רבים מעשירי המדינה צברו עושר בשני העשורים האחרונים – אותם נושאים שעיתון ומגזין TheMarker עוסקים בהם באינטנסיביות בחמש השנים האחרונות. האם הם עלו על משהו? בספר שאינו כה מוכר בישראל, "סודות ההון של ה־1%", סוקר העיתונאי והאנליסט סם וילקין רשימה של כמה "סודות" שתואמים כמעט במדויק את מה שאנחנו כותבים יום־יום, לאחר שהוא מציג דוגמאות משורה ארוכה של מיליארדים החל מרומי העתיקה ועד ימים אלה. הנה ה"סודות" שלו, ועוד כמה משלנו – ונראה אם אתם משתכנעים ששם נמצאת התשובה.
אל תהיו טובים יותר. תהיו היחידים
מכל סודות העושר, זו ללא ספק התובנה האחת העיקרית: היה לבד בשוק שלך. היה מונופול. פעל ללא מתחרים. אם מגיע מתחרה, חסל אותו במהירות ובכל דרך אפשרית. כל עוד תצליח, העושר שלך מובטח, כי תמיד תוכל לקבוע מחיר וטיב שירות שיהיו רווחיים מאוד.
האם זהו בכלל סוד? האם אין זו קביעה מעט טריוויאלית? רבים מעשירי ההיסטוריה העולמית, כמו השמות שממלאים את רשימות העשירים הנוכחיות, עשו את הונם בדיוק כך. בעבר היותר רחוק, זו היתה הדרך היחידה להתעשר. מראש השבט ועד המלך, בני אדם הגיעו לעושר על ידי שליטה באחרים ולקיחת נכסיהם בכוח – המונופול היסודי המוחלט. בהמשך, עסקים ניתנו כזיכיון בלעדי מטעם המלכים והשליטים, כשעל הזכיין חלה חובה לשתף את השלטון ברווחיו, ובתמורה קיבל לעתים הגנה מדינית וצבאית כנגד מתחרים. החברה למזרח הודו של בריטניה, שכבשה חלקים רחבים של המזרח הרחוק, היתה דוגמה כזו. וילקין מספר על משפחת האצולה הגרמנית תורן אונד טקסיס, שקיבלה מכס המלכות של הקיסרות הגרמנית את הזיכיון למתן שירותי דואר בכל האימפריה. כשמתחרים הרימו ראש, הקיסרות שלחה חיילים כדי לשכנע אותם לסגת מהרעיון.
קרוב יותר לימינו, כבר לא תמיד נזקקו המונופוליסטים להגנה או זיכיון ממשלתי כדי להיות לבד ולהתעשר. במאה ה־19 ובשליש הראשון של המאה ה־20 – עידן "הברונים השודדים" – נוצרו בארצות הברית משפחות העושר הגדולות של המאה ה־20, וכולן עשו את קפיצת המדרגה הגדולה שלהן לאחר שנהפכו ליחידים או דומיננטים בשווקים שלהן: ג'ון ד. רוקפלר וחברת סטנדרד אויל השתלטו על שוק הנפט והזיקוק בארצות הברית, עד שפורקו באירוע המכונן של רגולציית ההגבלים העסקיים; קורנליוס ונדרבילט השיג מונופול על קווי רכבת; פירפונט מורגן – כן, זהו ג'יי. פי. מורגן – שלט בעולם הבנקאות. אף אחד מהם לא הסתיר את האסטרטגיה: מורגן נהג להסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שתחרות היא המקור לכל רע, מחלה שיש לרפא. הוא אכן עשה כל שביכולתו, לרבות הפעלת לחצים על השלטון, כדי לשמור על המעמד המונופוליסטי שלו. הרי לא לחינם מתנוססת על משחק המונופול דמות הדומה באופן מחשיד למורגן: יוצרי המשחק הבינו שזהו הסוד האחד לעושר, והם מעבירים אותו למאות מיליוני ילדים כבר מגיל צעיר.
האם משהו השתנה כיום? יצחק תשובה עשיר כי הוא מחזיק במחצית ממונופול הגז, ובמתווה הגז האחרון שעליו חתמה הממשלה הוא הצליח לסחוט מהמדינה זיכיון רשמי לעוד עשור או שניים. עידן עופר הגדיל את העושר שקיבל מאביו בזכות שליטה בפעילויות מונופוליסטיות של כריית פוספטים בים המלח – ושוק הפוספטים העולמי בעצמו התנהל במשך עשרות שנים כקרטל משותף לכמה שחקנים. שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, נהנית מהיותו של הבנק חלק מדואופול הבנקאות הישראלי. שאול אלוביץ' הוא מולטי־מיליונר בזכות אחזקה במונופול הטלפוניה בזק, ובזכות קרבה לראש הממשלה בנימין נתניהו, שביטל תוכניות של משרד התקשורת לפתוח את שוק הטלפוניה הקווית לתחרות.
גם עשירי ההייטק והאינטרנט – אנשים כמו מארק צוקרברג בפייסבוק, ביל גייטס במיקרוסופט, לארי פייג' וסרגיי ברין בגוגל וג'ף בזוס באמזון – חייבים את עושרם לשליטה בשווקים שלהם. אם יש מקום אחד שבו אנשי עסקים לא תמיד מתחסדים ולא תמיד מדברים על כך ש"התחרות טובה לכולם", זהו בדיוק ההייטק: שם ברור שהמהירות והראשוניות שנדרשות מכל סטארטאפ נועדו ליצור מציאות שבה המיזם יהיה יחיד בשוק בראשית חייו, ויהיה גדול ומונופוליסטי בהגיעו לבגרות. גם תעשיית התרופות מבוססת על יצירת מונופולים חוקיים לחלוטין, באמצעות "פטנט בלעדי" שנרשם למשך שנים רבות.
בישראל, חלק גדול מרשימת 500 העשירים הם "לבד" או חברים בקבוצת ריכוז שפועלת בשוק בעל תחרות נמוכה: יבואני הרכב ויבואנים בלעדיים, יצרני מזון ומשקאות, חברות האנרגיה, הבנקים וחברות הביטוח, בעלי הקניונים – כולם לבד או כמעט לבד. האמרה "לא טוב להיות האדם לבדו" אולי נכונה עבור החיים האישיים, אבל לא לעולם העסקי, שם יש לומר: "טוב היות הסוחר לבדו" – זהו הסוד הראשון והבסיסי לעושר מופלג. אבל איך עושים את זה?
התחברו לשלטון
כמו בעת העתיקה, כך גם כיום: קשר הדוק עם השלטון כמעט תמיד מבטיח יתרון תחרותי, אם באמצעות זיכיון בלעדי ואם כדי למנוע ממתחרים להיכנס לשוק שלך. כולנו מכירים את הסיפור על שוק הסלולר ומשה כחלון, פעם שר התקשורת וכיום שר האוצר, ששבר את מונופול שלוש החברות שגבו מהציבור מחירים מנופחים והביא לירידה של 80% בתעריפים. מה שלא כולם זוכרים הוא שהתוכניות לפתיחת השוק היו קיימות שנים קודם לכן. הן הונחו בפני שורה של שרים שישבו במשרד התקשורת לפני כחלון, אך אלה גנזו אותן מתוך חשש מעימות עם הטייקונים הגדולים של המשק. כולם מכירים את ה"שקשוקה" שמשפחת עופר עשתה באדיבותו של עו"ד רם כספי, אך לא כולם זוכרים את ההפרטה ללא מכרז של חברת כלכלית ירושלים לאיש העסקים אליעזר פישמן, אשר בנתה את הונו. כולם מכירים את טבע וצ'ק פוינט, שתי חברות שהצליחו בחו"ל ללא סיועו של השלטון הישראלי, אבל שוכחים שהבעלים שלהן נהנים מהטבות מס מפליגות בהיקפים של עשרות מיליארדים, שזרמו הישר לכיסי בעלי המניות שלהם. עבור כמעט כל איש עסקים, הקשר עם השלטון הוא חיוני: לזיכיונות, לסילוק מתחרים, לקבלת סובסידיות וכספים, להפחתת מסים – וזו רק רשימה חלקית. אין זה מקרה שאינספור חברות מעסיקות לוביסטים ותורמות לפוליטיקאים.
שנו את החוק
הסוד הזה הוא מעין סעיף משנה של הסעיף הקודם, "התחברו לשלטון", אבל כדאי להתעכב עליו. ניתוח כלכלי מראה שלמרות הדיבורים על "כלכלת שוק", כל השווקים פועלים תחת רגולציה, חוקים, תקנות, סובסידיות ועוד אינספור מגבלות. כדי להיות עשיר, הטריק הוא להנדס את כל אלה בהתאם לאינטרסים של העסק שלך, ונגד האינטרסים של המתחרים. הבנקים האמריקאיים מצטיינים בכך: בשנים שלפני המשבר הפיננסי הם פירקו והחליפו את כל החוקים שהגבילו אותם ומנעו מהם לנצל ניגודי אינטרסים. גם החקלאים, החרדים, המתנחלים, היבואנים והתעשיינים בישראל מכירים את הסוד: יש אלפי חוקים ותקנות, רק בודדים מכירים ומבינים אותם, והרבה מאוד כסף שוכב לרגליו של מי שמצליח להתאים אותם לצרכיו. זו דרך שקטה ויעילה ליצור מונופולים או תחרות חלשה.
היו גדולים
מי שלמד כלכלה לפני 20 שנה התחנך על העיקרון של "יתרון לגודל": חברה גדולה יעילה יותר במונחים של עלותו השולית של המוצר שהיא מוציאה משערי מפעליה, והגישה שלה להון נוחה וזולה יותר. בעשור האחרון, על רקע מהפכת הטכנולוגיה, התהפכו היוצרות: החברות הגדולות נהפכו לכבדות, אטיות ומגושמות, בעוד הסטארטאפים החדשים והזריזים אוכלים את ארוחת הצהריים שלהן. כל זה לעתים נכון, והרשימה של חברות גדולות שנעלמו או נחלשו מתארכת והולכת, אבל גודל הוא עדיין סוד של עשירים – והוא מקדם מאוד את הסיכוי ליצור עושר מופלג.
הסיבות לכך אינן יכולות תעשייתיות, פרישה גיאוגרפית או גישה להון, אלא מנופי הלחץ שחברה גדולה יכולה להפעיל על המתחרים, על הממשלה ועל הסביבה העסקית. אם אתה גדול מספיק, אתה יכול ללחוץ על ספקים ומפיצים שלא לעבוד עם מתחרים. אם אתה גדול, אתה יכול להוריד מחירים לתקופת ביניים, לשבור מתחרים ולדחוק אותם מחוץ לשוק. אם אתה גדול ומעסיק הרבה עובדים אתה יכול לרוץ לממשלה, לספר שאלפי משפחות יסבלו מפיטורים ורעב – ולדרוש מהקופה הציבורית כספים והקלות. אם אתה גדול, אתה יכול לקנות פוליטיקאים. הגודל לא מת, והוא עדיין סוד מרכזי בדרך לעושר.
עשו עסקים היכן שאחרים לא רוצים
כל זה טוב ויפה, אלא שעולה בעיה: בשווקים מערביים ומדינות דמוקרטיות, קשה מאוד להיות לבד. תחרות, חוקי ההגבלים העסקיים, פוליטיקאים מושחתים פחות, תקשורת טורדנית ולחץ ציבורי מקשים על יצירת מונופולים. מה עושים? מוצאים מדינות או שווקים שבהם כל אלה אינם קיימים, ומקומות שאליהם אחרים לא רוצים או חוששים ללכת.
חיתוך אחד הוא גיאוגרפי: יש כמה ישראלים שיצרו את הונם בפעילות עסקית באפריקה ובמדינות שבהן הבנות והסדרים עם השליט פורשים את השטיח האדום בדרך לעושר. לב לבייב, בני שטינמץ, ארקדי גיידמק, רועי בן ימי ועמי לוסטיג (בעלי חברת אל.אר), גד זאבי, דן ואשר גרטלר – כולם חייבים את הונם לעסקות באפריקה, שם התחרות מועטה והחוקים גמישים, אם אתה ביחסים טובים עם השליט. כך גם היה במזרח אירופה, וכמובן ברוסיה – שם נוצרה שכבה של מאות אוליגרכים שהתעשרו מהפרטות, תשלומי שוחד ועסקות עם השלטון – ומכך שחברות מערביות לא יכלו להתחרות בהם.
לחלופין, אם לא למדינות דלות־תחרות, איש העסקים הנחוש יכול להפנות את מרצו לענפים שבהם התדמית הציבורית מונעת מחברות גדולות להתחרות בו. שורה ארוכה של ישראלים התעשרו מעסקי הימורים, משחקי פוקר, פורקס, פורנו או מסחר בבאנרים ושמות דומיין. דרך אחת לזהות היכן התחרות קטנה וההזדמנויות גדולות היא לסרוק אחר הענפים שחברות כמו גוגל מסרבות לפרסם בשל תדמית ציבורית גרועה – רשימה שאותה ניתן בקלות למצוא באתר. מה יש שם? מוצרים מזויפים, נשק וטבק, מוצרים "למבוגרים", הימורים, תרופות, ובאופן מעט מוזר גם "תוכן פוליטי". המקומות הרעים ביותר לעשות בהם עסקים הם לעתים קרובות אלה שהכי קל להתעשר בהם – אם יש לכם את מבנה האישיות המתאים.
קחו הלוואות — ואל תחזירו אותן
מה קרה במשבר הפיננסי? בנקים וגופים פיננסיים לקחו סיכונים מטורפים, גרפו רווחים ושכר מנהלים מופלג במשך שנים ארוכות, וכאשר יום הדין הגיע, הממשלה וציבור משלמי המסים נאלצו לכסות את ההפסדים. זהו מתכון בטוח לעושר: לקחת הלוואה או כסף מהציבור ולעולם לא להחזיר אותם. אבל מי ייתן לך הלוואה שלא צריך להחזיר? יש גוף כזה? בוודאי. רבים מהטייקונים הישראלים יצרו את עושרם בזכות הלוואות עתק שנלקחו מציבור החוסכים ומהבנקים, מבלי שהיתה להם כוונה אי פעם להחזיר אותן. הרעיון הוא למחזר: בכל פעם שהלוואה מגיעה לפירעון לוקחים הלוואה חדשה, גדולה עוד יותר, כדי לכסות אותה ולהמשיך לגדול. וכך הלאה – לתמיד ולעולם.
גם חלק מחברות הנדל"ן, והמיליונרים ששולטים בהן, פועלים בשיטה הזו. גזית־גלוב ומליסרון גדלו וצמחו על ידי בניית תיק אשראי של מיליארדי דולרים, גם מהבנקים וגם מהציבור – ובינתיים בעלי השליטה נהפכו לעשירי המדינה. כך פעלו גם לב לבייב, מוטי זיסר, יוסף גרינפלד, נוחי דנקנר ואליעזר פישמן: העושר שלהם היה בנוי על נטילת הלוואות מהציבור או מהבנקים, וגלגולן לתמיד – ורק רשלנות ניהולית ויוהרה גרמו להם לקרוס.
היו בעלי הבית
קשה, ואולי בלתי אפשרי, להיות עשיר באמת אם אתה לא הבעלים של נכסים – ולא במקרה. אם בוחנים לעומק, עצם הבעלות היא מונופול: על הנכס שלך, אין לך מתחרים שיחלקו איתך את ההכנסות והרווחים. אמנם יש כמה בעלי מקצוע שיכולים להרוויח סכומים גדולים – רופאים ועורכי דין בעלי מוניטין, למשל – אבל גם אם יגבו 1,000 דולר לשעה, הם עדיין מוגבלים במספר השעות שהם יכולים לעבוד. אצל בעלי הבית הסיפור אחר – יש להם בלעדיות על הרווחים של עסק שאם הוא רק בנוי היטב, יכול להרוויח כספים ללא סוף.
פתחו את הרשת
בעולם של הרכבות של המאה ה־19, מי שגרף את הקופה היו אנשי העסקים שהחזיקו בצמתים – כי בלעדיהם האחרים, כולל בעלי קווים לתוך ערים גדולות, לא יכלו לספק שירות אטרקטיבי ללקוחות. בעולם של חברות הטלפוניה, מי ששלט ברשת נהפך לעשיר מופלג – ורשימות העשירים העולמית כוללת, בכל מדינה, כמה משפחות השולטות בשוק הטלקום. בעולם האינטרנט השולטים הגדולים הם בעלי ה"פלטפורמות", מקום המפגש של הלקוחות והצרכנים. גוגל, פייסבוק, אמזון ולינקדאין כולן חברות שהעשירו את בעליהן בזכות "אפקט הרשת". זהו מטבעו אפקט שמושך את השוק לכיוון של מונופולים, אם הציבור והרגולטורים לא עוצרים אותם בזמן. בין אם באינטרנט או במציאות הפיזית, מי שיצליח להשתלט על הצמתים ועל הפלטפורמות, ויידע להפעיל את אפקט הרשת לטובתו – יהיה עשיר.
שכנעו את הציבור שכך צריך להיות
להיות עשיר זה דבר אחד, ממש לא קל. אבל אחרי שמתעשרים צריך לעשות עוד משהו: לשמור על העושר. גם זה כמובן לא פשוט: שלטונות המס, בני משפחה, מנהלי הכספים ורבים אחרים יבקשו לנגוס בעושר שלכם, ויהיה עליכם להתמודד עמם. אלא שכאשר מגיעים לעשירים מופלגים, האויב הפוטנציאלי הגדול שלהם הוא אחר: הציבור. הרי עבור העשירים הגדולים דמוקרטיה היא סכנה מיידית ומוחשית, כי מה יכול למנוע מהציבור הרחב לבחור שליט שהפעולה הראשונה על סדר היום שלו תהיה להלאים את כספי העשירים ולחלק אותם לציבור שבחר בו? זוהי שאלה בסיסית ויסודית, שפילוסופים מתחבטים בה מזה 3,000 שנה, והיא אקטואלית מתמיד בעקבות המחקרים של תומא פיקטי וכלכלנים אחרים, המוכיחים שהמקור לגידול באי־השוויון הוא הזינוק בעושר של האלפיון העליון.
מה עושים? אריסטו הציע פתרון אחד, שדומה למדינת הרווחה של המאה ה־20: אם המדינה תעניק לציבור שירותים בסיסיים מספיקים, לא יהיה לו תמריץ לבחור שליט שייקח את הכסף של העשירים, טען. בארצות הברית בחרו העשירים בפתרון אחר: שליטה בציבור באמצעות שליטה במחשבות ובנרטיבים, דה־לגיטימציה למי שמערער על הסדר החברתי הקיים, וכאשר כבר פורצות התקוממויות – שימוש במשטרה ובצבא. זה לא צריך להפתיע, כי החוקה ומסמכי ההקמה של ארצות הברית נכתבו על ידי קומץ עשירים, ולכן הדאגה העיקרית שלהם היתה שמירה על נכסיהם ובניית מנגנונים שימנעו מהציבור הרחב לשים עליהם את היד. האסטרטגיה של העשירים באמריקה זהה למה שיעשה המונופול המצוי בכל שוק: אם מישהו בא ומערער על השליטה שלך – חסל אותו.
יודעים מה הסיפור הבא שלנו? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
הרפתקת הנפט של עידן עופר מסתבכת עם החוק
הריבית בעולם בשפל של 5,000 שנה
