באוגוסט 2016 שחררה ממשלת ארה"ב את אחיזתה היקרה והבלעדית בירח. אחרי משא ומתן בן כמה שנים, היא העניקה אישור לחברה בשם moon express לטוס אליו ולהנחית עליו חללית רובוטית. מון אקספרס היא החברה הפרטית הראשונה בהיסטוריה שקיבלה היתר ממשלתי שכזה, ובמרץ 2018 היא אמורה לשגר את החללית שלה ולהנחית אותה על הירח.
הסיבה לאישור ההיסטורי הזה לא מפתיעה. הירח, הפלנטות וגופים חלליים אחרים, מכילים כמויות משאבים בלתי נתפסות כמעט, ויזמים רבים היו רוצים לשים ידם על השלל האסטרונומי הזה. ואם עד לאחרונה מיזמי החלל הפרטיים נראו גרנדיוזיים, שלא לומר מגלומניים, שיגר אילון מאסק טסלה לחלל, עם טיל שהוא בנה, ושנחת בחזרה בשלום בכדור הארץ – וגרם לכולם להבין שהחלל הוא הדבר הגדול הבא.
בתחילת 2017 הכריזה מון אקספרס על גיוס של עוד 20 מיליון דולר מקרנות השקעות פרטיות על מנת לממן את הפרויקט. סכום ההשקעות הפרטיות הכולל במון אקספרס הוא 45 מיליון דולר, ובין המשקיעים גם קרן המייסדים של פיטר ת'יל. אם תצליח ה-MX-1 lunar lander של מון אקספרס לנחות על הירח יחל עידן חדש ומעט מבהיל של כניסת השוק החופשי לחלל. עד שמון אקספרס קיבלה את המנדט הזה, היו אלא רק ממשלות רשמיות ששלחו חלליות ואסטרונאוטים אל מחוץ לאטמוספירה. אבל ב-2016 קיבלה ממשלת ארה"ב החלטה תקדימית, וכנראה גם היסטורית, לאפשר למון אקספרס לעסוק בפעילות מסחרית שקטה של חקר הירח ושימוש בממצאים שעליו.
בשלב הראשון ניסתה מון אקספרס לנצח בתחרות גוגל לונאר xprize. הפרס הראשון בשווי 30 מיליון דולר היה אמור להיות מוענק לחברה שתנחית חללית או טיל על הירח, תבצע נסיעה של 500 מטר על קרקע הירח, ותשדר תמונות וסרטונים באיכות גבוהה של האירוע. אבל התחרות הסתיימה רשמית ללא מנצחים. אנשי אלפבית כבר דחו את הדדליין לתחילת מרץ 2018, אבל גם בו אף חברה לא עמדה. אבל גם בלי גוגל, המירוץ לחלל רק התחיל, ומון אקספרס מתכוונת לממש את החזון האמיתי שלה: להקים על הירח אתר חציבה למשאבי טבע, ולחצוב מהירח אוצרות טבע כמו הליום-3, זהב, מים, מתכות מסוג פלטינום, מתכות נדירות ומי יודע מה עוד. על הדרך מבטיחים בחברה לסייע לצוותי חוקרים מנאס"א לפתח מושבות חלל שבהן יכולים לגור ולעבוד בני אדם.
הליום 3 הוא איזוטופ נדיר של הליום, והוא מקור לאנרגיית גרעין נקייה. בארה"ב מצליחים להפיק כמות זעומה של 8 ק"ג ממנו בשנה, אבל בירח מצוי היסוד הזה בשפע. עוד נמצאים על הירח ריכוזים גבוהים של Rare earth elements או REE, ומתברר שגם מים אפשר לחלץ ממנו. מימן וחמצן יכולים להיות מיועדים לייצור דלק חללי שישמש למשימות חלל ארוכות, כמו טיסה למאדים ומעבר, מה שהופך את הירח למועמד מושלם להפוך לתחנת מעבר בדרך אל החלל הרחוק.
אם אכן מון אקספרס תצליח לחצוב הליום-3, הוא יפחית את השימוש באנרגיה המזהמת החביבה על תושבי כדור הארץ. הליום-3 הוא מקור אנרגיה נקי ולא רדיואקטיבי, שפוטנציאלית יכול להפעיל כורי היתוך גרעיניים, רק מינוס הנשורת. תיאורטית, כנראה שגם כמות קטנה ממנו היא גיים צ'יינגר רציני.
חם על הירח
על הירח יש בפוטנציה משאבים בשווי 16 קוודריליון דולר (מיליון מיליארד). זה כנראה המספר שראה מול עיניו נבין ג'יין, שותף-מייסד ויו"ר מון אקספרס, כשהחליט לצאת למסע הפנטזיונרי הזה. מי שהתקשורת באמריקה הגדירה בתור חלוץ טכנולוגי, יזם סדרתי ופילנתרופ, נולד בכפר קטן במדינת אוטר פרדש בהודו לפני 58 שנים. מגיל צעיר היה לו ברור שהוא לא נועד לחיים של חקלאי. ברגע שסיים תואר ראשון במנהל עסקים בהודו ב-1979, החליט ג'יין להגר לארה"ב, ומאז החל לצבור רזומה מעורר פלצות: מ-1980 ועד היום הוא שימש בעשרות תפקידים בתאגידים טכנולוגיים שונים, ישב בשלל דירקטוריונים, ויזם סטארטאפים בתחום האינטרנט שהפכו לחברות ענק במיליוני דולרים.
ב-1988, אחרי 5 שנים בחברת מחשבים בתור מתכנת, הוא התחתן ועקר לסיאטל, בסיס האם של מיקרוסופט, ועבד בחברה של ביל גייטס כשבע שנים. מאוחר יותר הקים שתי חברות אינטרנט ענקיות, וב-2010 ייסד את מון אקספרס במשותף עם ד"ר בוב ריצ'רדס, פיזיקאי ומייסד ארגון ללא מטרות רווח בשם האוניברסיטה הבין לאומית למדעי החלל, וד"ר בארני פל, חלוץ טכנולוגיה מעמק הסיליקון ומנהל לשעבר בנאס"א. מאז הוא ממוקד במטרה העיקרית של החברה, שהיא חציבת משאבים מהירח, ובמימוש החזון שלו, שאותו הוא משתף עם כל מי שרק רוצה לשמוע: "הצלחה לא נמדדת על פי הגודל של חשבון הבנק שלך, אלא במספר החיים שאתה עושה בהם שינוי חיובי", אומר ג'יין בראיונות. מון אקספרס עשויה להפוך אותו למולטי מילארדר, אבל הוא חוזר ומדגיש שזה לא מה שמניע אותו, ומתעקש לדבר על הערך העצום שהוא וחבריו עומדים להעניק לאנושות. ייתכן גם, שהוא סובל מרומנטיזציית יתר כשזה מגיע לירח. "היום אנשים מסתכלים על יהלומים בתור דבר מאוד נדיר על כדור הארץ. בעתיד הם יהיו רק אבנים", אמר בראיון לפני שנתיים ל-CNBC, "תתאר לעצמך שאתה אומר למישהי שאתה אוהב אותה על ידי זה שאתה נותן לה את הירח".
ג'יין גם נפעם מההתקדמות הטכנולוגית שמאפשרת את כל הכיף הזה. בראיון לביזנס אינסיידר הוא סיפר שמון אקספרס משתמשת בטילים שיוצרו על ידי חברה ניו זילנדית בשם rocket lab, שמייצרת אותם בטכנולוגיה של הדפסת תלת מימד. העלות לטיל, הוא מסביר, היא מתחת ל-5 מיליון דולר, מה שהופך את המסע הזה לאפשרי כלכלית. באותו ראיון הוא גם הבטיח שהחברה עומדת לשגר עוד ב-2017. בראיונות אחרים שנתן במהלך השנה החולפת, הוא התחייב שמון אקספרס תנחת על הירח "עוד השנה". אבל בינתיים נראה שהעסק מתמהמה.
סביר להניח שבלי האישור האמריקאי והגב הגדול של נאס"א, מון אקספרס הייתה יכולה לראות את הירח מהחלון בבית. "כמובן שלנאס"א יש כמויות אדירות של ידע ומומחיות בתחום הירח וההגעה אליו, והיא רוצה להעביר את הידע הזה לחברה כמו שלנו, שיש לה את הסיכוי הכי טוב להצליח", הסביר ג'יין בצניעות. מון אקספרס, המונה 30 עובדים בלבד, חתמה על הסכם להשתלט על שטח שיגור הידוע בתור קומפלקס 36 בקייפ קנוורל, בסיס השיגורים של נאס"א בפלורידה. שם נמצא המטה המבצעי של החברה, ומשם היא מפתחת את כלי הטיס שלה ומבצעת ניסויים. טיב הקשר של החברה עם הממשל האמריקאי לא ממש שקוף, אבל אפשר להניח שאף אחד לא ייצא שם פראייר.
הפרויקט הזה גם פותח פתח לסחר בין כוכבי מרשים. למון אקספרס יש כבר חוזים להטסת מטענים אל הירח עם כמה גופים מהשוק הפרטי והקהילה המדעית. למשל, שינוע של מצפה כוכבים ענק אל הירח, וגם הטסת שרידי בני אדם ודוגמיות DNA לקבורה בירח, מטעם חברת Celestis, שמציעה את השירות הקסום הזה ללקוחותיה.
אבל זה כסף קטן. בסופו של יום, כל מה שמון אקספרס מחזירה מהירח, שייך לה. "אנחנו נלחמים על מים, אנחנו נלחמים על אדמה ואנחנו נלחמים על אנרגיה", אמר ג'יין לביזנס אינסיידר, "כל אחד מהדברים האלה נמצאים בשפע רב בחלל. תחשבו על הירח שלנו בתור היבשת השמינית, שיש עליה מינרלים בשווי של 16 קוודריליון דולר".
הבהלה לזהב, גרסת החלל העמוק
אמריקה היא לא היחידה שמסתערת על הירח. סוכנות החלל האירופית מקדמת בשנים האחרונות את יוזמת החלל שלה – הקמת כפר על הירח, תחנת מחקר, גידול וחציבה, שאמורה לאכלס כ-100 בני אדם עד 2040. הסינים משקיעים מיליארדים בלהגיע לירח ולחצוב ממנו. הם מנהלים תכנית חלל מתקדמת הכוללת הקמת תחנת חלל פרטית משלהם, ומתעדים לחקור את הגיאולוגיה המפעימה והלא נודעת של הצד האפל של הירח, ולהטיס חללית גישוש כבר ב-2018. גם הם רוצים לפתור את בעיות האנרגיה של היקום, ולחצוב הליום-3, ובעיקר להשיג עליונות אסטרטגית משמעותית על המערב.
גם על היפנים לא פסח המירוץ הזה. לאחרונה גייסה חברה יפנית פרטית בשם ispace 90 מיליון דולר בסבב גיוסים שני, שיאפשרו לה להטיס חללית לירח למטרות מחקר. היפנים מתכננים להטיס חללית שתשוטט במסלול סובב ירח כדי ללמוד את השטח בסוף 2019, ואחרת שתנחת על הירח עם ציוד ורכבי חלל בסוף 2020, במטרה לחפור מחצבים. החברה חוזה שעד 2040 יגורו כ-1,000 אנשים על הירח, וכעשרת אלפים בני אדם יבקרו בו מדי שנה.
הרעיון המלהיב של ייבוא משאבים מהחלל לא נעצר בירח. כמה חברות לכריית חלל מתיימרות לחצוב משאבים מאסטרואידים, ברוס וויליס סטייל, רק בלי הקטע של להתנגש בכדור הארץ. הסלעים המעופפים האלה, נתחים של כוכבים, עשירים בכל טוב. ואם רוב כדור הארץ מורכב מחומרים חסרי ערך ולא שמישים, הרי שאסטרואיד מורכב מחומרים שמישים בלבד. שוויים של אסטרואידים מסוימים נמדד בקווינטריליונים של דולרים. רק לשם השוואה, שוק המתכות של כדור הארץ מגלגל 650 מיליארד דולר בשנה.
חברות כמו planetary resources ו-deep space industries היו הראשונות להיכנס לתחום האסטרו-מיינינג. גם הן הבינו שהעתיד הכלכלי של כדור הארץ טמון בייבוא חומרים מהחלל, והחלו לחפש אסטרואידים הקרובים לכדור הארץ, כאלה שאפשר להגיע אליהם, לנחות עליהם ולחצוב בהם. עד כה זוהו כ-15 אסטרואידים פוטנציאליים, עם מסלולים שהולכים ומתקרבים לכדור הארץ. לפחות בשנים הקרובות יסתפקו חברות החציבה בלנסות להגיע לאסטרואידים קטנים וקרובים במיוחד, אבל הפנטזיה האמיתית של התחום היא חגורת האסטרואידים שבין מאדים לצדק. יש שם כמיליון סלעים מעופפים, ביניהם כ-200 עצומים בגודלם, ועל פי ההערכות של נאס"א, בחגורה הזו יש 700 קוונטיליון דולרים, שזה 10 בחזקת 30 ובערך 100 מיליארד דולר לכל אדם על פני הכדור.
לוקסמבורג, מדינה קטנה קטנה ומאוד עשירה, עשתה צעד משמעותי לפני שנה לקראת הפיכתה למה שמכונה בתקשורת עמק הסיליקון של חציבת החלל. הנסיכות האירופאית השקיעה במניות של שתי חברות האסטרו מיינינג האמרקאיות, ואף חילקה להן מענקים ועודדה אותן לפתוח אצלה משרדים. "יוצרים פה אקלים משפטי שבו חציבה באסטרואידים היא לא רק אפשרית, אלא מעודדת", אמרה מייגן קרופורד, ה-COO של חברת deep space, "זה לא משהו שאנחנו רואים מהממשל בארה"ב". התכנית הרשמית שהושקה על ידי המדינה החלה בהקצאה של 230 מיליון דולר להקמת צוות חפירה ראשון, והמשיכה בחקיקת חוק שמאפשר לחברות לקבל בעלות על משאבים שהופקו בחלל, מה שהופך אותה אטרקטיבית במיוחד לחברות הפרטיות.
נראה שכל שנותר לפתור הוא את העניין הפעוט של לנחות על אסטרואיד ולחצוב בו. ולזה נדרשת טכנולוגיה שלא קיימת עדיין. שלא לדבר על זה שמשימות חציבה כאלה יעלו טריליוני דולרים, ללא שום ערובה שיצליחו. כל החברות הללו מדברות באותה שפה כשהן מספרות על הפוטנציאל האדיר שטמון בכרייה חללית. משאבים בלתי מוגבלים עבור כל האנושות. אבל גם אם המשימות הכמעט בלתי אפשריות האלה יצליחו מתישהו בעתיד, וחלליות עמוסות הליום 3 ופלטינום יחזרו לכדור הארץ – לא ברור מי באמת ייהנה מזה. "אנחנו בסך הכל חבורת יזמים שמנסים להניע את האנושות קדימה", אמר השנה ג'יין בראיון ל-CNBC. "אנחנו רוצים להותיר מורשת עבור הדורות הבאים".
מייק דה מון גרייט אגיין
הבית הלבן לא שם את הז'יטונים שלו על אסטרואידים. "ממש לפני הבחירות האחרונות, נאס"א הוציאה קריאה לחברות פרטיות שרוצות להוביל משאות מהירח", מספר בוב ריצ'רדס, השותף המייסד של נבין ג'יין במון אקספרס, ומי שמשמש כ-CEO של החברה. "זה הבהיר לנו שיש גאות של התעיינות בירח מטעם תעשיית החלל הרשמית של המדינה".
המדיניות של הממשל האמריקאי בעניין החלל אינה סוד. דונלד טראמפ הוא זה שדוחף קדימה את הקאמבק של הירח, והפעם במטרה מובהקת לחזק את סוכנות החלל האמריקאית בחברות פרטיות שרוצות לגזור את אם כל הקופונים. באמצע דצמבר 2017 חתם הנשיא על צו נשיאותי המורה על השבת האסטרונאוטים האמריקאים בחזרה לירח באופן רשמי. מתברר שטראמפ וסגנו מייק פנס חמים על הנושא הזה כבר מתחילת הקדנציה. בניגוד לקודמו בתפקיד, שהעדיף לקדם את נושא הטיסה המאוישת למאדים, טראמפ מעדיף ללכת על בטוח. את התכניות האלה של אובמה הוא מגדיר כשאפתניות מדי, ולכן לא מאפשרות הזדמנויות לשיתופי פעולה בינלאומיים או מסחריים. והאינטרס הזה הוא בלב לבה של הבחירה הנשיאותית בירח. "הסיבה שאנחנו עושים חלל היא לא רק כדי לעשות את זה, אלא כדי לקדם את האינטרסים הלאומיים של ארה"ב", אמר לאחרונה ל-scientific American סקוט פייס, מזכיר המועצה הלאומית לחלל שהוקמה לאחרונה על ידי הממשל.
הקולות הביקורתיים לא מאחרים לבוא. הניו יורק טיימס פרסם כתבה שתוהה האם למישהו פרטי מותר לעשות כסף מהירח, והשאלה למי שייך החלל, שהייתה עד לא מזמן פילוסופית לחלוטין, כבר מתחילה להדהד. מון אקספרס וחברות אחרות מסוגה כמו Astrobotics, המייצרת חלליות רובוטיות שיהיו מעין חברת שליחויות לירח, עשויות להרוויח טריליוני דולרים, ולא כתבה בטיימס תעצור את מכונת הכסף המטורפת הזאת. גם את המכשולים הבירוקרטיים נראה שכרגע החברות הצליחו לעקוף. בוב ריצ'ארדס ממון אקספרס בילה כשנה במסדרונות מנהל התעופה הפדרלי, הסטייט דיפרטמנט וסוכנויות נוספות כדי לתכנן מעקף לאמנת החלל העולמית, הסכם בין לאומי החוגג את שנתו ה-50 ומגדיר את סמכויותיהן של מדינות בחלל. אם למעצמה אחרת לא תבוא טוב כל החגיגה הזאת, זה בהחלט עלול לחבל במאמצים להתרחב מעבר לאטמוספירה. בינתיים הטלאי המשפטי-דיפלומטי הזה מחזיק, אבל כנראה שלא ירחק היום שבו יידרש הסכם חלל בין לאומית חדש, שתואם את הנהירה הנוכחית, רגע לפני שהמעצמות ימצאו את עצמן בסכסוך בין גלקטי על גבולות.
אבל בזה לא נגמרו הבעיות של מון אקספרס. ישנם קולות בקהילת החלל והמדע שטוענים שההתלהבות מהירח מוגזמת מאוד, ויש כאלה שבכלל מפקפקים בהימצאותם של משאבים כמו הליום 3 בכמויות עתק עליו, שלא לדבר על נושא חציבתו והבאתו לכדור הארץ שעוד רחוק מפתרון. הטענה היא שרוב החברות שיודעות מה טוב שואפות להתקדם אל עבר מטרות הרבה יותר דרמטיות, ושאין באמת ראיות לכך שהירח יעזור להן להשיג את מטרתן.
אילון מאסק, שכבר העביר יופי של תצוגת תכלית, מבטיח ש-SpaceX תתחיל לשלוח קולוניות למאדים בתוך עשור, ואם החללית שלו תעשה גיחה לירח, זה יהיה רק כדי לנופף לשלום. ג'ף בזוס, שמשתמש בחלק מהונו העצום כדי לממן את חברת החלליות שלו Blue Origin, חוזה שמיליוני אנשים יגורו ויעבדו בעתיד בחלל. אמנם אחד המנהלים בבלו אוריג'ין הודיע בספטמבר ש"הגיע הזמן שאמריקה תחזור לירח, והפעם כדי להישאר", אבל בפועל החברה, שמתכננת בין היתר להסיע משאות לירח ובשאיפה גם למאדים, לא באמת בונה על המשאבים שבו, או בכלל חייבת לנחות עליו. גם בחברות לוקהיד מרטין ובואינג מתמקדים בלטוס רק מסביב לירח, ובסופו של יום שתי החברות מנהלות שותפות עם נאס"א כדי לפתח תחנת חלל שתשייט בין כדור הארץ לירח ותהווה פלטפורמה שתביא אותנו לחלל העמוק באמת. או כמו שהגדיר ביל פראט, מנהל פרויקט NextStep מטעם לוקהיד מרטין: "המטרה והשאיפה האולטימטיבית שלנו היא להביא בני אדם לפני השטח של מאדים כמה שיותר מהר".