אז הנה, אנחנו מתקרבים לרומי, הדיירת החדשה, ומאזינים לה כשהיא מודיעה מראש למשתתפים כיצד היא עומדת לחלק את הכסף שיתקבל במבצע למניעת המגפה. ורומי מכריזה שהיא תיתן את הכסף הגדול למי שנמצא למטה, ותחלק פחות ופחות ככל שתעלה במעלה הטבלה. במילים אחרות; ככל שאתה עשיר יותר תקבל פחות.
והנה לנו דילמה היישר מהחיים הכלכליים שלנו: מה קורה במצב שבו אנשים שונים בעלי יכולות שונות תורמים באופן שונה, ובהתאם ליכולות השונות שלהם, אבל, הם מתוגמלים באופן שמנותק מהמאמץ שהם השקיעו; הם מתוגמלים על פי הנזקקות שלהם?
והנה, התשובה מזנקת אלינו מהמסך שניה אחרי ההודעה של רומי. דודו מודיע למשתתפת שיושבת אתו שהוא לא מתכוון להשקיע מאמץ במשימה. והוא מסביר: אני נמצא כרגע במקום השלישי בטבלה, וזה אומר שאני צפוי לקבל כמה מאות שקלים בלבד על מאמץ גדול. למה לי? הוא שואל.
והאמת, זה נשמע ממש הגיוני. איזו סיבה יש לו להשקיע את כולו ולקבל שלוש מאות שקלים, בזמן שלימור שנמצאת במקום האחרון עומדת לקבל סכום גבוה הרבה, תמורת אותו מאמץ או אולי מאמץ קטן יותר.
ובעצם, אם אנחנו חושבים על זה, גם לימור לא באמת צריכה להתאמץ. הרי גם אם המשתתפים לא יקבלו את כל הבונוס, היא עומדת לקבל סכום יפה שאינו בפרופורציה להשקעה שלה.
השיטה של רומי מזכירה לנו דברים שמתרחשים במציאות הכלכלית שלנו. בחברה שלנו, כל אדם משקיע לפי כוחו או יכולותיו ומשתכר בהתאמה, אבל אלה שמשתכרים יותר, משלמים יותר מס הכנסה ומקבלים קצבאות קטנות, והמשתכרים נמוך, בקושי משלמים מס ומקבלים קצבאות.
וזה אומר, יטענו כלכלנים שונים, שלעשירים עלול להיות לא כדאי לעבוד קשה, ולעניים לא כדאי להתאמץ.
אבל רגע, לפי הניתוחון הזה, יוצא שכמעט לאף אחד מאנשי המשחק אין באמת סיבה להתאמץ, אבל זה ממש ממש לא מה שקורה בפרק. כול המשתתפים ללא יוצא מן הכלל מתמודדים עם כל המשימות וגם המתקשים מנסים בכל הכוח שלהם.
למה זה קורה? את התשובה הזו צריך לחפש בתחום הפסיכולוגיה החברתית. לי זה מזכיר ניסוי ידוע מ-1951 של חוקר בשם סלומון אש Asch)). אש הכניס לחדר סגור שבעה אנשים. אחד מהם נסיין (האיש שעליו חל הניסוי) והיתר שחקנים. הוא הציג לאנשים שלושה קווים באורך שונים, ועלי המשתתפים היה לומר איזה מהקווים דומה ביותר באורכו לקו נוסף שהוצג. הנבדק היה תמיד האחד לפני האחרון שענה את תשובתו, כך ששמע את תשובותיהם של חמישה אנשים אחרים.
בפעמיים הראשונות ענו כל המשתתפים את התשובה הנכונה, אך בחלק גדול משלבי הניסוי השחקנים מבין המשתתפים ענו בכוונה תשובות לא נכונות.
המטרה הייתה לבדוק האם הנסיין יבחר גם הוא בתשובה הלא נכונה כדי לא להיות יוצא דופן בקבוצה.
והתוצאות: כאשר השחקנים נתנו תשובה שגויה, נסיינים ענו לרוב כמוהם. חצי מהנבדקים ענו תשובה שגויה כמו שאר המשתתפים לפחות במחצית מצעדי הניסוי. הנסיינים לא רצו להיות יוצאי דופן או אולי לבלוט בתוך הקבוצה.
אז אולי רומי לא עשתה טעות גדולה? אולי כולם יעבדו גם אם זה לא כדאי להם כלכלית, והעיקר, לא לבלוט לרעה בעיני החברים לקבוצה.
אושי שהם קראוס, ד"ר לפילוסופיה של הכלכלה, לימד שנים בבתי הספר לכלכלה ולמנהל עסקים במכללה למנהל. עוסק בעתידנות פיננסית, הרצאות ויעוץ. הוא בעל הפודקסטים "דוח פינטק" ו-"קטע כלכלי" בגלובס. ניתן להשיג אותו ב: ushi@ushi.co.il