בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת נהרג צנחן בעת שירותו הצבאי. הוריו ביקשו להנציח את זכרו על ידי הקמת בית כנסת ברחובות, עיר הולדתו, שיישא את שמו. הם הקימו לצורך כך עמותה.
ב-1984 הקצתה עיריית רחובות לעמותה מגרש להקמת בית הכנסת. מאחר שהמגרש היה מיועד גם לגני ילדים אך עוד לא היה תקציב להקמתם נבנה בית הכנסת מעל קומת עמודים כדי לאפשר את הקמת הגנים בעתיד.
לאחר בניית בית הכנסת ביקשה העמותה מהעירייה לסגור על חשבונה את קומת העמודים כדי שתוכל להשתמש בה לפעילות תרבותית עד שיוקמו הגנים והעירייה הסכימה.
ב-1990 חתמה העמותה על חוזה ל-20 שנה מול עמותת "אור לציון" מייסודה של ש"ס. היא אפשרה לה לעשות שימוש בקומת העמודים להפעלת שני גני ילדים, בכפוף לתשלום שכר דירה. החוזה נחתם בהסכמת העירייה.
בין לבין ב-1999 נחתם בין העירייה לבין העמותה לזכר הצנחן הסכם בו אישררה העירייה את זכותה של העמותה להחזיק בשטח ולהשתמש בו לבית כנסת, לפעילות תרבותית או לגני ילדים. עם זאת, בהסכם נוסף סעיף שלפיו העמותה אינה יכולה להעביר את זכויותיה בשטח לאחר.
בסוף שנת 2009, כש"אור לציון" הייתה אמורה לפנות את הנכס, היא סירבה לעשות כן והעמותה לזכר הצנחן נאלצה להגיש נגדה תביעה לסילוק יד. התביעה התקבלה בתחילת 2012.
בעקבות השתלשלות עניינים זו הגישה העמותה לזכר הצנחן תביעה נוספת נגד עמותת "אור לציון". בתביעה שהוגשה לפני כשנתיים היא דרשה דמי שימוש ראויים עבור השנים 2005-2012 בהן לא שולם לה שכר דירה. התובעת הציגה חוות דעת שמאית שלפיה דמי השימוש הראויים הם 10,000 שקל בחודש.
הנתבעת טענה מנגד שהתובעת מחזיקה בנכס שלא כדין שכן קיימים ליקויים משפטיים קשים בהחלטת העירייה להקצות לה את השטח. היא הוסיפה שמאז 2012 שכר הדירה משולם לעירייה ישירות ובכל מקרה דמי השימוש הראויים אינם עולים על כ-3,000 שקל.
העירייה עודדה
אך השופט הבכיר זכריה ימיני מבית משפט השלום בהרצליה דחה טענות הנתבעת. הוא קבע שהיא לא הוכיחה שהקצאת הקרקע הייתה לא חוקית. בנוסף לדבריו, עד 2012 החזיקה העמותה לזכר הצנחן בגני הילדים כדין שכן רק בשנה זו דרשה ממנה העירייה להשיב לה את החזקה.
השופט קבע עוד שכשנחתם בין העירייה לבין התובעת החוזה מ-1999 הנתבעת כבר ניהלה בנכס כיתות גן בהסכמתה המלאה ובעידודה של העירייה ולכן יש לפרש את הסעיף בהסכם האוסר על התובעת להעביר את הנכס לאחר ככזה שלא חל על השימוש של הנתבעת.
באשר לגובה דמי השימוש השופט העדיף את חוות הדעת מטעם התובעת. בסיכומו של דבר חייב השופט את הנתבעת לשלם לתובעת 620,000 שקל בתוספת הוצאות ושכ״ט עו״ד של 50,000 שקל.
שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד ראובן ברעם עוסק/ת ב- דיני מקרקעין
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.