בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע קיבל תביעה של גבר לזכויות בדירה בה התגורר במשך 20 שנה עם גרושתו, אף שהדירה נקנתה על ידה לפני שהכירו. השופטת אפרת שהם-דליות קבעה בפסק דין שפורסם לאחרונה כי התנהלותו הכלכלית של התובע במהלך השנים, והעובדה שנשא בתשלומי המשכנתה על הדירה, מעידה שהייתה בין בני הזוג כוונת שיתוף.

הדירה נרכשה על ידי הנתבעת ב-1997 כש-85% משוויה מומן באמצעות משכנתה שלקחה. בהמשך היא הכירה את התובע ובשנת 2000 הם עברו לגור יחד בדירה. הייתה זו זוגיות פרק ב' עבור שניהם.  בשלהי 2019 יחסיהם עלו על שרטון והתובע עזב את הבית. כחצי שנה לאחר מכן הוא הגיש תביעה להכיר בו כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה לאור כוונת שיתוף ספציפי ביניהם.

לטענת התובע, אף שהדירה רשומה על שם הנתבעת, בפועל הוא זה שנשא בעול החזרי המשכנתה. התובע הוסיף כי בין הצדדים נערך הסכם גירושין במסגרתו סוכם שהנתבעת תעביר לו 200,000 שקל בתנאי שהתובע לא יטען לזכויות בדירה בעתיד, אך הנתבעת נסוגה ממנו ברגע האחרון. הוא טען שההסכם מעיד על הכרת הנתבעת בזכותו של התובע בדירה.

מנגד הנתבעת טענה כי רק היא שילמה את המשכנתה. היא סיפרה כי הייתה אלמנה עם ילדים ועבדה קשה כדי לרכוש קורת גג עבורם לפני שהכירה את התובע. עוד היא ציינה כי לא היה לצדדים חשבון משותף והם התנהלו בהפרדה רכושית מוחלטת.

קרסה בחקירה

השופטת שהם-דליות קבעה כי גרסת הנתבעת כפי שהוצגה בכתבי הטענות "קרסה בחקירתה הנגדית" שלמעשה רק חיזקה את טענות הבעל. כך, בעוד שבתצהיר שהגישה טענה שהתובע לא שילם את החזרי המשכנתה, בחקירתה הנגדית היא הודתה שבתקופות בהן התובע לא עבד הם התקשו לעמוד בתשלומים.

עניין מהותי נוסף שעלה מחקירת הנתבעת הוא הודאתה כי לולא היה התובע מחליט להתגרש ממנה היא הייתה רואה בדירה כשלו. לדברי השופטת, מדובר בגילוי דעת ברור מצד הנתבעת לכוונת שיתוף בדירה בזמן אמת.

השופטת הוסיפה כי מנתוני התעסוקה של הנתבעת בביטוח הלאומי עולה ששכרה לאורך השנים היה נמוך מאוד, באופן המחזק את טענת התובע לכך שהיא לא הייתה יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתה לבדה.

כמו כן, בחקירתה של הנתבעת התברר שהצדדים דווקא רצו לפתוח חשבון משותף, אך נתקלו בסירוב של הבנק. ואולם, הדגישה השופטת, גם אם ההתנהלות בחשבונות נפרדים נעשתה מטעמי נוחות, זה לא מעיד על העדר שיתוף, במיוחד אם הצדדים השתמשו בהכנסות שלהם לטובת ההוצאות השוטפות כמשפחה.

שיקול נוסף שהעלתה השופטת הוא משך הזמן הארוך בו התגוררו הצדדים בדירה. היא הדגישה כי מדובר בדירה יחידה בה הם גרו יחד לפחות 19 שנה, מתוכן 15 שנה כזוג נשוי.

עוד קבעה השופטת שגם הסכמתה של הנתבעת בהסכם הגירושין לשלם לתובע תגמול עבור הדירה מהווה אינדיקציה לכך שראתה בו כשותף לזכויות בדירה. היא ציינה כי הנתבעת לא נתנה הסבר מספק לחזרתה מההסכם.

לפיכך התביעה התקבלה ונקבע שהתובע זכאי למחצית מהזכויות בדירה.

הנתבעת חויבה בהוצאות בסך 3,000 שקל.

ב"כ התובע: עו"ד שמשון דוידי

ב"כ הנתבעת: לא צוין בפסק הדין

עו"ד אסף לאור עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.