ב-2013 חתמה אם לשלושה על צוואה בה הורישה את כל רכושה לבנה. התנגדות שהגישו שתי בנותיה בטענה שהאם הייתה בלתי כשירה קוגניטיבית נדחתה. השופט פליקס גורודצקי מצא שמכלול הראיות מוביל למסקנה שהמנוחה הבינה את משמעות חתימתה ויש לכבד את רצונה.
ב-1995 חתמה האם על צואה ראשונה שבמסגרתה הורישה את כל רכושה לבנה. ב-2004, כשנתיים לאחר גירושיה מבעלה, חתמה האם על צוואה נוספת. גם בצוואה זו היא הורישה לבן את כל רכושה, למעט אחוז קטן מחלקה בדירת המגורים שאותו הורישה לשתי בנותיה.
ביולי 2013 חתמה האם על צוואה שלישית ואחרונה בה הורישה את כל רכושה לבן. היא נפטרה בתחילת ינואר 2014, כ-5 חודשים לאחר עריכת הצוואה.
הבן הגיש בקשה לקיום הצוואה ושתי בנותיה התנגדו. הן טענו כי במשך שנים ניסה אחיהן לנשל אותן מחלקן בירושה תוך הסתה והשפעה בלתי הוגנת. לטענתן, מצבה הרפואי של האם במועד החתימה על הצוואה לא אפשר לה להבין את טיב המסמך ודעתה הייתה משובשת.
הן ציינו שאמן הייתה אישה חולנית פיסית ונפשית, סבלה ממצבי רוח קיצוניים ושנים רבות הייתה תלותית בבנה. כמו כן, עם גירושיה, מצבה הנפשי של האם התדרדר והיא סילקה אותן מביתה באלימות.
הבן טען כי אמו הייתה כשירה ולא סבלה מכל מחלה או מגבלה רפואית אחרת שמנעה ממנה להבין את טיבה של הצוואה. הוא ציין שמסמך רפואי שנערך ביום בו נחתמה הצוואה מאשש זאת.
כמו כן לדבריו, צוואותיה הקודמות של המנוחה מלמדות שהיא רצתה להדיר את המתנגדות מעיזבונה. הוא ציין שהצדדים משתייכים למגזר החרדי והצוואה נערכה בהתאם להלכה היהודית לפיה בנות אינן יכולות לרשת.
עוד לדבריו, המתנגדות התנהגו כלפי המנוחה באופן מחפיר ולכן נושלו. הוא הדגיש שמעולם לא השפיע על אמו ולא פעל בצורה כלשהי כדי לכפות עליה את רצונותיו.
השופט פליקס גורודצקי מבית המשפט למשפחה בירושלים מינה מומחה רפואי לבחינת כשירות המנוחה. המומחה ציין כי מסוף שנת 2012 חלה אצלה ירידה קוגניטיבית ובסוף שנת 2013 מצבה היה ירוד מאוד וכלל חוסר התמצאות, בלבול ומחשבות שווא. הוא סיכם שיש הסתברות גבוהה שבמועד עריכת הצוואה היא לא הייתה כשירה קוגניטיבית ונפשית.
מתוך רצון חופשי
אך השופט גורודצקי דחה את ההתנגדות. הוא ציין שחוות דעת רפואית שנערכה לאחר המוות היא רק אחת מבין מכלול הראיות שמהן ניתן ללמוד על כשירות המצווה.
השופט נתן משקל גבוה לעדותו של רופא בית האבות בו שהתה המנוחה. הוא ציין שהרופא הכיר את המנוחה ובדק אותה ביום עריכת הצוואה. הרופא העיד שהמנוחה הייתה כשירה ועצמאית ומצבה ביום עריכת הצוואה לא השאיר ספק בדבר צלילותה. בנוסף העיד הרופא שההתדרדרות החדה במצבה הקוגניטיבי של המנוחה חלה רק כחודשיים לאחר עריכת הצוואה.
עוד כתב השופט כי בחינה כוללת של התשתית הראייתית מובילה למסקנה שהמנוחה הייתה כשירה.
הוא הוסיף שאין ראיות להשפעה בלתי הוגנת מצד הבן ומעדותו של עורך הדין שערך את הצוואה עולה שהוא ווידא עם המנוחה שזהו רצונה החופשי והיא אינה נתונה לכל לחץ.
״יש להגשים את רצון המצווה״ סיכם השופט וחייב את המתנגדות בהוצאות בסך 70,000 שקל.
ב״כ המבקש: עו"ד אברהם ביטון
ב״כ המתנגדות: עו"ד אברהם ברזל
עו״ד מורן רחמים-הריס עוסק/ת ב- דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל