פסק הדין שניתן אמש בבית המשפט העליון מטיל את חובת תשלום המזונות על שני ההורים במקרה של משמורת משותפת על ילדים בני 6-15. מדובר בהלכה משמעותית ויש שיאמרו אף היסטורית.
פסק הדין מקדם צדק חברתי חשוב שרבים ייחלו לו. במשך שנים נוצרו מצבים אבסורדיים שבהם אבות המשתכרים סכום זהה לזה של האימהות ואף פחות, חויבו במזונות בנוסף להוצאות השונות שחלות עליהם כשהילדים בחזקתם.
חשוב להבהיר שפסק הדין של בית המשפט העליון ניתן על רקע מציאות קשה ביותר בה בתי המשפט נאלצו להתמודד עם פער בלתי נתפס בין התמורות החברתיות (והמבורכות כשלעצמן) שהובילו לשוויון במעמדם ושכרם של גברים ונשים ובחלוקת התפקידים המסורתית מצד אחד, לבין מרות הדין הדתי המחייבת רק את האב בתשלום מזונות מאידך.
חוסר הלימה זה יצר עיוות שאינו מתקבל על הדעת ושחורג מאמות המידה הסבירות במדינה דמוקרטית וליברלית שחורטת על דגלה את ערכי הצדק והשוויון. במובן זה פסק הדין החשוב יצר וודאות ויציבות במערכת המשפטית והוא מעניק לבתי המשפט למשפחה, לראשונה, כלים לפסיקה עתידית שוויונית יותר.
בפסק הדין החדשני והיצירתי, המהווה מעין "חקיקה שיפוטית", בית המשפט מילא את תפקיד המחוקק ש"נרדם בשמירה" והתעלם מרחשי הלב ותחושת אי הצדק בציבור. במגירות משרד המשפטים מונחת מזה שנים המלצות "ועדת שיפמן" (ועדה ממלכתית בראשותו של פרופ' פנחס שיפמן) שמונתה במטרה להציע חוק אזרחי שיסדיר את נושא מזונות ילדים.
הצעת שיפמן, שמתייחסת לילדים בכל הגילאים ובכל המשפחות, אמורה הייתה לעשות סדר במערכת ואם הייתה יוצאת לפועל לא היינו נזקקים לווירטואוזיות המשפטית מצד השופטים. ואולם במקום ליישם את המלצות הוועדה החשובה, שבחנה גם מודלים משפטיים מהעולם, המחוקק ישב בחיבוק ידיים והותיר את המלאכה לבתי המשפט.
היום שאחרי – לא כל כך ורוד
יחד עם זאת ועם כל ההערכה לפסיקה החשובה של בית המשפט העליון יש להצביע גם על הקשיים והבעיות שהיא עלולה ליצור.
ראשית, פסק הדין מתייחס רק למקרים של הורים יהודיים שהכנסותיהם פחות או יותר שוויוניות, שילדיהם בגילאי 6-15 ושיש להם חלוקת זמני שהייה שוויונית. השאלה המתבקשת היא מה לגבי יתר המקרים?
שנית, בפסק הדין נוצר מונח חדש של "הורה מרכז" או "הורה מנהל" כשהכוונה היא להורה שאמור לנהל את הקופה המשותפת עבור הוצאות הילדים. יש חשש שסביב נושא זה יתפתחו מאבקים רבים בין ההורים בדיוק כמו אלו שמתנהלים כיום בסכסוכי מזונות.
שלישית, פסק הדין עלול להביא ל"צונאמי של תביעות" בבתי המשפט למשפחה ובבתי הדין הרבניים. ניתן לצפות לתביעות מכמה סוגים:
- גברים שחתמו על הסכמים או שחויבו במזונות למרות המשמורת המשותפת עשויים כעת לבקש לבטלם.
- גברים שלא באמת מעוניינים במשמורת משותפת וחלוקת זמני שהייה שוויוניים עלולים לנסות להשתמש במכשיר זה במניפולטיביות על מנת שהמזונות לא יוטלו רק עליהם.
- סוג נוסף של תביעות עשוי להגיע מנשים שחולקות לכאורה משמורת משותפת עם הגרוש שלהן אולם זה אינו מקיים בפועל את חלוקת זמניי השהייה.
- גברים ונשים עלולים גם לחתור כעת ביתר שאת לנסות להוכיח או להפריך הכנסות שוויוניות על מנת להקטין את חיובם במזונות.
- פסק הדין עלול גם להוביל לריבוי התדיינויות בין מתגרשים ביחס לשאלת כושר ההשתכרות העתידי של מי מהצדדים.
השפעה הרסנית על הילדים
בהליכים בדיני משפחה להתדיינות מרובות ארוכות ומסורבלות יש משמעות הרסנית מבחינת הילדים. זו גם הסיבה שלאחרונה נכנס לתוקף חוק הגישור שאמור לעודד מתגרשים לפתור סכסוכים בדרכי שלום. ברם, נראה שהמציאות החדשה שיצר פסק הדין עלולה לדחוק הצידה את האינטרס החשוב של "טובת הילד".
החשש שהורים החולקים משמורת משותפת יריבו גם על ניהול ההוצאות המשותפות של הילדים מביא לתחושה ששופטי העליון "הלכו רחוק מידי" בדאגה לרווחתם של ילדים.
לסיכום, פסק הדין מתווה כיוון נכון וראוי ויש לברך עליו אולם נדמה שעוד צפויות לנו מהמורות וקשיים לא פשוטים בדרך. כל שנותר זה להצטרף לקריאתו של בית המשפט העליון לחקיקה מהירה וראויה של חוק אזרחי ומקיף שיסדיר באופן מיטבי את דיני המזונות על פי קריטריונים אחידים וסבירים ברוח המלצות ועדת שיפמן וכמקובל במדינות אחרות.
* עו"ד ד"ר רונן דליהו עוסק בדיני משפחה וירושה, בעל משרד עצמאי ומכהן כיו"ר הפורום הארצי לדיני משפחה בלשכת עוה"ד.