הסכמי הורות הם הסכמים שבהם מתקשרים הורים שאינם בני זוג במטרה להביא לעולם ילדים משותפים. חוזר מנכ"ל של משרד הבריאות מחייב את ההורים המיועדים לערוך הסכם המתייחס לחמשת הנושאים הבאים, כתנאי לטיפול במרפאת הפוריות:
- הסכמת האב לטיפולי הפוריות והצהרה כי הוא מודע לחובותיו כלפי היילוד, ללא כל קשר להסכם כלשהו, מעצם החובה החוקית לדאוג לשלומם, רווחתם וכלכלתם של ילדיו.
- התייחסות לשאלת האפשרות של הצדדים להסכם להתחרט. ובכלל זה, מענה לשאלה מה קורה במקרה של מוות חלילה של אחד הצדדים במהלך הטיפולים.
- הצהרת האם כי אינה "אם נושאת" כמשמעות המושג בחוק ההסכמים לנשיאת עוברים, ובמילים אחרות כי אינה משמשת פונדקאית עבור האב או עבור כל אחד אחר.
- הצהרת שני הצדדים כי ההסכם לא נעשה כנגד תמורה כספית או אחרת וכי הם נכנסים אליו מרצונם החופשי.
- הצהרת שני הצדדים כי אינם נשואים לבני זוג אחרים.
מרפאת הפוריות אמנם מספקת לעיתים הסכם הורות סטנדרטי מטעמה, אך מומלץ להיזהר מחתימה על הסכם זה, שלא נותן מענה מפורט לכל הנושאים החשובים, ובעיקר נוטה להתעלם ממצב בו אחד מבני הזוג אינו מעוניין יותר להמשיך. מצב זה מייצר מחלוקות קשות וכואבות, המצריכות הליכים מורכבים בבתי המשפט. בנוסף, ההסכם הסטנדרטי רחוק מלבטא את המכלול המורכב אליו צריכים להתייחס הורים כשהם שוקלים להביא לעולם ילד או ילדים במשותף.
זכרו, כשאנו מביאים לעולם ילד עם אדם נוסף, אנו למעשה מפקידים בידיו ובאחריותו את הדבר היקר ביותר ללבנו (ובדרך כלל גם לכיסנו). מסיבה זו, כשבן או בת זוג נוהגים בילדינו (שהם גם ילדיהם) שלא לפי הערכים או ההרגלים שלנו, הדבר יכול לעורר מריבות חריפות. ואולם, בעוד שלבני זוג יש בדרך כלל הרגלים מוסכמים לפתרון מריבות ביניהם, כשמדובר בהורות משותפת ההרגלים הללו לא קיימים.
מניסיוני, מריבות מעין אלו שמתעוררות לאחר שהילד כבר נולד יכולות לערער את מרקם החיים של כל המעורבים, ולעיתים למשך שנים ארוכות. לכן, הסכם הורות הוא אחד מההסכמים המורכבים בתחום דיני המשפחה: הוא צריך להתייחס לילד שטרם נולד, עורכים אותו בני זוג שבדרך כלל מעולם לא חוו את חוויית ההורות, ועליו לצפות פני עתיד ולהמשיך להיות רלוונטי שנים ארוכות קדימה.
לפיכך מומלץ שההסכם יתייחס באופן מפורט, בין היתר, לכל העניינים הבאים: טיפולי הפוריות, ההיריון, הלידה, והזכויות הסוציאליות הנלוות להם; כל ענייני השהות עם הילד וכלכלתו תוך מתן התייחסות נפרדת לצרכיו המשתנים של הילד בהתאם לגילו (שהרי צרכיו של תינוק אינם דומים לאלו של מתבגר); הסדרים בדבר טקסי חיים, חופשות ופנאי, צרכיו הרגשיים והחינוכיים של הילד ואמונות מרכזיות של ההורים בדבר חינוכו, וכמובן מקום מגורי ההורים והתאמתם להסדרים הללו. והכי חשוב, על ההסכם לכלול פרק מפורט המתייחס לאכיפתו, על הקשיים המשפטיים שהוא מעלה, כשמטרתו המרכזית של פרק זה היא לעגן עבור ההורים דרך מיטיבה לניהול מחלוקות ומריבות עתידיות מבלי להגיע להליכים משפטיים.
יש לומר את האמת, אם אחד ההורים מעוניין לריב, לערער את יציבות ושיגרת חייו של ההורה השני, לנקום בו, או כל דבר דומה – אין הסכם בעולם שימנע זאת ממנו. המחיר הנלווה לכך הוא ערעור היציבות והשגרה של ילדו, ובמקרים רבים מדובר בפגיעה קשה בנפשם של הילדים בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון".
עם זאת, הניסיון מלמד שעריכת הסכמי הורות, ואפילו עצם הדיון במרכיבי ההסכם עם עו"ד מנוסה שמחייב את ההורים המיועדים לחשוב על תרחישים שכלל לא העלו בדעתם ולמצוא להם פתרונות המקובלים על שניהם, מונע ברוב גדול של המקרים מחלוקות לאחר לידת הילד.
עו"ד זיוה אופק עוסקת ב- דיני משפחה
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה השתתפו צוות העורכים של אתר פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.