בית המשפט העליון זיכה לאחרונה אישה ששלחה מכתב לשופטת בו איימה להתאבד. מדובר בהלכה חשובה שמבהירה את היחס שבין איום בפגיעה עצמית לבין עבירת האיומים שבחוק העונשין.
בפסק דין שפורסם לפני כשבועיים דן בית המשפט העליון לראשונה בשאלה האם להרשיע אדם המאיים להתאבד בעבירת איומים.
הסיפור החל בסכסוך שכנים שבמסגרתו ניתן פסק דין נגד אישה קשת יום לאחר שלא הגישה כתב הגנה. בקשותיה של האישה לבטל את פסק הדין נדחו ובעקבות זאת היא שלחה מכתב לשופטת שדנה בעניינה.
במכתב התריעה האישה על חוסר הצדק שגרמה לה השופטת לטענתה וציינה שכמוצא אחרון היא בוחרת להתאבד. היא כתבה בנוסף שהיא מקווה שמותה ילווה את השופטת כצל לאורך חייה.
המכתב עצמו לא הגיעה ליעדו לאחר שאותר על ידי מערך האבטחה של בתי המשפט. בעקבות הדברים הוגש נגד האישה כתב אישום על עבירה של ניסיון לאיומים.
לא התכוונה
הנאשמת טענה להגנתה כי לא התכוונה לאיים על השופטת במכתבה אלא רק להקים קול זעקה ולהביע את ייאושה. היא הדגישה את המצב הנפשי הקשה שאליו נקלעה בעקבות פסק הדין והליכי העיקול שלאחריו.
ואולם, ב-2014 הרשיע אותה בית משפט השלום. שנה לאחר מכן נדחה ערעורה בבית המשפט המחוזי.
ערעור שהגישה האישה לבית המשפט העליון התקבל בחודש שעבר. מדוע החליטו השופטים דפנה ברק-ארז, עוזי פוגלמן וחנן מלצר לזכות אותה?
איום שלא כדין
השופטת ברק-ארז, שכתבה את פסק הדין, הסבירה שעבירת האיומים נועדה להגן על שלוות נפשו ובטחונו של האדם אליו מכוונים האיומים, כמו גם על חופש הפעולה והבחירה שלו. היא הבהירה כי את השאלה האם התרחש איום בוחנים על פי אמת מידה אובייקטיבית, כלומר האם יש בדברים כדי להטיל אימה בליבו של "אדם מן הישוב".
לדבריה, על מנת לבחון אם התקיימו יסודות העבירה יש לשאול האם התאבדות נחשבת לפגיעה "שלא כדין" בשלמות הגוף. לקביעתה, הפרשנות הראויה לרכיב "שלא כדין" בעבירת האיומים חייב להוביל לזיכויה של המערערת מאחר שהתאבדות וניסיון התאבדות אינן עבירות פליליות.
אדם אחר
השופטת התייחסה גם לדמויות הקשורות לעבירת האיומים: הראשונה היא "המאיים", השנייה היא זה שאליו מכוון האיום ("המאוים") ולעיתים קיים אדם נוסף ("אדם אחר") במקרים שבהם האיום לא מושמע ישירות לאוזניו של המאוים.
לדבריה, מלשון החוק עולה שהאדם "האחר" אינו זהה למבצע העבירה, כלומר איום בפגיעה עצמית אינו מקיים מרכיב מרכזי זה בעבירת האיומים.
קריאה לעזרה
השופטת הוסיפה ובחנה מבחינה נורמטיבית האם ראוי להטיל אחריות פלילית בנסיבות המקרה. היא ציינה שמצד אחד יש לבחון את הדברים מנקודת מבטו של המאוים המבקש לשמור על שלוות רוחו, ביטחונו וחירותו. מצד שני, יש להביא בחשבון גם את נקודת מבטו של ה"מאיים" ובכלל זה את עקרון חופש הביטוי.
בהקשר זה כתבה השופטת שיש חשיבות לא מבוטלת לשמור על חופש הביטוי כאפיק להבעת תרעומת ולפורקן של רגשות שליליים.
"בצד האפשרות שהשמעת איומים באשר לכוונה להתאבד עשויה להיות אמצעי למניפולציה רגשית ואף נקמה, אמירה כזו עשויה להיות גם ביטוי למצב משברי או אף, קריאה לעזרה. בית המשפט רואה חשיבות רבה לכך שמי שנמצא במצוקה יוכל לזעוק את זעקתו לעזרה ולבטא את כאבו ומתן האפשרות לכך עשוי להיות צעד אשר יאפשר טיפול או מתן עזרה למי שזקוק לכך, דבר שאף יאפשר למנוע את מימוש הכוונה האובדנית״, כתבה.
סנקציות משפטיות אחרות
בפסק הדין הלכה חשובה בסוגיית האיום בהתאבדות. יחד עם זאת, חשוב לזכור שעבירת האיומים היא עבירה מורכבת ויישום ההלכה צריך להיבחן בכל מקרה לגופו.
עוד חשוב להדגיש שאין בקביעות בית המשפט ביחס לאיום בהתאבדות כדי להכשיר איומים נוספים המושמעים יחד עם אותו איום או לחוד. כמו כן, יתכנו מקרים בהם איום בהתאבדות ישמש בסיס לאישום בעבירות פליליות אחרות. כפי שצוין בפסק הדין, איום בפגיעה עצמית עלול לגרור סנקציות משפטיות אחרות כגון הוצאת צו בהתאם לחוק למניעת הטרדה מאיימת. החוק מאפשר להוציא צו נגד אדם המאיים בפגיעה עצמית ולהטיל עליו מגבלות שונות שנועדו למנוע את המשך ההטרדה.
ב״כ המבקשת: עו"ד פלילי משה קשלס
ב״כ המדינה: עו"ד הילה גורני
עורך דין רן שחם עוסק בדין פלילי.
הכותב לא ייצג בתיק
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין