פרופ' בועז גנור, נשיא אוניברסיטת רייכמן, מומחה לטרור, ומי שהקים ברייכמן את המכון לחקר מדיניות הטרור, לא שיער לעצמו שהשנה הראשונה שלו כנשיא, שהחלה באוקטובר 23, תיראה כפי שנראתה. "29 שנה אני בתחום הטרור", הוא אומר, בריאיון ראשון שלו כנשיא, "ושמחתי שאני עוזב את העולם הזה ונשאב לעולם הניהולי-אקדמי, אבל הסתבר לי שהטרור לא עזב אותי, ובתוך שבועיים נאלצתי להתמודד עם הרבה מאוד שאלות של השפעת המערכה נגד הטרור, על ניהול מוסד אקדמי. אלה אתגרים מורכבים מאוד".
עוד פחות מכך הוא שיער ששנה אחרי עדיין נהיה באותו המצב: מאות מילואמניקים לוחמים מקרב הסטודנטים של האוניברסיטה ו-101 חטופים בשבי חמאס. "אני חושב שאני יודע לנתח לא רע את האויבים", הוא אומר, "אבל אין לי מושג לאן מדינת ישראל הולכת ואיך השנה תיראה. אנו ערוכים לכל תרחיש, צברנו הרבה ניסיון, אבל מתסכל לדעת שאני נמצא שבועיים לפני פתיחת השנה וגם השנה אני עדיין לא יודע איך היא תיפתח".
למזלו, אם אפשר להתייחס לכך כאל מזל, הפרויקט הגדול האחרון שלו כראש המכון לחקר הטרור באוניברסיטה עסק בהיערכות ישראל למלחמה רב זירתית. הפרויקט כולל שישה פרקים, ובפרק האחרון שלו יש המלצה לממשלה לבחון מתקפת מנע על חיזבאללה. כך שמבין כל האנשים, גנור הוא פחות או יותר האחרון שהופתע מהממצאים שהתגלו במהלך הלחימה בלבנון כעת, על מתקפת 7 באוקטובר מצפון שתכנן חיזבאללה. "מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר, מצד אחד זה אסון, אבל זה גם נס שזה לא קרה מכיוון צפון".
עד כדי כך?
"אם זה היה קורה בצפון, זה היה עם יותר מפי 10 כמות הלוחמים הטרוריסטים, המקצועיות שלהם, היקפי הנשק, איכות הנשק. הכיסוי הרקטי והטילאי הוא פי 10 ויותר ממה שהיה לנוחבות, והגבול הרבה פחות מוגן. לכן, אם היה קורה אותו הדבר בצפון, הם היו מגיעים עד לפאתי חיפה. כך שאם ב-7 באוקטובר לא הצלחנו, שנה אחר כך שיחק לנו המזל".
"אני חושב שאני יודע לנתח לא רע את האויבים, אבל אין לי מושג לאן מדינת ישראל הולכת ואיך השנה תיראה. מתסכל לדעת שגם השנה אני עדיין לא יודע איך היא תיפתח"
"לא הופתענו לא מהמלחמה ולא מהאתגרים שהציבה"
גנור (63) הצטרף לרייכמן כדוקטורנט במדעי המדינה, עם רעיון להקים מכון לחקר הטרור, לאחר שהשלים תארים ראשון ושני באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. המכון הוקם במסגרת בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, שגנור שימש בו כדיקאן. הוא היה מרצה אורח באוניברסיטאות סטנפורד וברקלי בקליפורניה, וג'ורג'טאון בוושינגטון, ובין השאר שימש כיועץ ראש הממשלה לענייני טרור, ויועץ לראש הממשלה בנימין נתניהו לכתיבת ספרו "מלחמה בטרור".
זה היה כשנה לאחר שהמוסד הוקם על ידי פרופסור אוריאל רייכמן, ב-1994, על פיסת קרקע זנוחה בהרצליה, חרף התנגדויות עזות שליוו את הקמתו. לאורך השנים, רייכמן, שנחשב ל"ילד הרע" של האקדמיה, אתגר את העולם האקדמי, יצא בגלוי נגד המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה), ועורר עליו את קצפן של האוניברסיטאות, שלא ששו למתחרה נמרץ. לפני שנים מספר, כנגד כל הסיכויים ולמורת רוחן של האוניברסיטאות, זכה המוסד, שעד אז נקרא המרכז הבינתחומי, להכרה אוניברסיטאית על ידי המל"ג, המוענקת על פי אמות מידה אקדמיות ומחקריות. כיום רייכמן הוא מתחם גדול של מבנים מודרניים, עשרה בתי ספר ופקולטה לרפואה, שערוכה להתחיל לפעול יום אחרי שתקבל את אישור המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). אפילו מעונות לסטודנטים לרפואה כבר יש, שעד כה שימשו כאכסנייה למפוני קיבוץ כפר עזה.
כמי שהיה לצד רייכמן לאורך כל הדרך, וחווה את הניסיונות החוזרים ונשנים לשים רגליים למוסד, גנור רגיל למשבצת ה"בן החורג" של האקדמיה הישראלית. גם כעת, לאחר שהמוסד קיבל הכרה אקדמית וזכה להיקרא אוניברסיטה. כך למשל, הוא מספר, בעקבות ההכרה האקדמית, ועד ראשי האוניברסיטאות, ור"ה, שינה את שמו לוועד ראשי אוניברסיטאות המחקר, כביכול כדי להבחין בין רייכמן לשאר האוניברסיטאות, וזאת למרות שאת ההכרה האקדמית קיבל המוסד דווקא הודות לעיסוק במחקר.
בכל מקרה, בניגוד לשאר האוניברסיטאות, רייכמן היא אוניברסיטה פרטית, ויש לכך, אומר גנור, יתרונות בצד חסרונות. היתרון הוא גמישות ניהולית, והחיסרון הוא שרייכמן, בניגוד לאחרות, אינה נהנית מתקציב המדינה המיועד להשכלה גבוהה. את החיסרון הזה הרגיש גנור היטב בשנה שעברה, כאמור שנתו הראשונה כנשיא. "אנו אוניברסיטה לא מתוקצבת, היחידה במדינת ישראל, אנחנו לא נהנים מתקציבי ות"ת שמחולקים לכל מיני אוניברסיטאות לניהול השוטף שלהן – תקציבים שמסתכמים ב-15 מיליארד שקל לשנה. בניגוד לאוניברסיטאות פרטיות בחו"ל, אנו לא נהנים מתרומה שמאפשרת לחיות מהריבית שלה או לאזן את התקציב. זה אומר שהתקציב השוטף מגיע משכר לימוד. בשנה מאתגרת, כמו שנת מלחמה, מצד אחד היקף המגויסים עצום, ומצד שני, רבים מהסטודנטים שלנו בינלאומיים, כך שחלקם לא הגיעו עדיין. בוא עכשיו תנהל אוניברסיטה בצורה הזו".
ואכן, בעוד שהאוניברסיטאות קיבלו בשנה שעברה מענקי חירום שיאפשרו להן לגשר על ההוצאות המיוחדות הנובעות מהמלחמה, הרי שרייכמן לא נהנתה מכך, ולדברי גנור, אף החזירה כסף למי שהחליט לבטל את לימודיו, מה שיצר אצלה בור תקציבי. "הבעיה היתה הגישור של החודשים הראשונים שבהם אתה לא גובה שכר לימוד וצריך לשלם משכורות. שילמנו את המשכורות לא רק לסגל הקבוע אלא גם לחיצוניים, כדי לשמר את הסגל".
אך כמי שכאמור כתב מחקר על היערכותה של ישראל למלחמה רב זירתית, היה לו ברור שאירוע מאז'ורי כמו 7 באוקטובר וכל מה שבא בעקבותיו ישפיע בראש ובראשונה על אוניברסיטה כדוגמת רייכמן. "אנו בין המוסדות היחידים להשכלה גבוהה שלא הופתעו לא מהמלחמה לא מהאתגרים שהיא תציב לנו. ידענו לאיזה אתגרים אנו עומדים להיכנס".
מה ידעתם?
"לנו היה ברור שזו תהיה מלחמה ארוכה, בגלל התרחישים שהכרנו. ידענו שכניסה לעזה זה לא 'טיול בפארק'".
גנור התעשת במהירות והחליט לפנות לתורמים שתרמו למוסד בעבר, ולבקש מהם סיוע לתקופת הביניים. לא היה פשוט לבקש תרומה בתקופה כזו, ולהתחרות על תרומות שהופנו לצרכים הרבים שהתעוררו: ללוחמים, לנפגעים, למפונים. חלק מהתורמים אכן השיבו בשלילה, אך אחרים נרתמו, ברמה מספיקה כדי לגשר על התקופה הקשה.
ההחלטה השנייה שקיבל היא לפתוח את בית הספר הבינלאומי באוניברסיטה, למרות המלחמה. "בית הספר הבינלאומי שלנו הוא הגדול בארץ", הוא מספר, "כמעט כל סטודנט שלישי אצלנו לומד בו. אלה לא סתם סטודנטים זרים שנמצאים כאן, אלא סטודנטים שבאים לתואר שלם, לשלוש שנים. היו שנים שבהן היינו הגורם הכי משמעותי בעידוד עלייה. אחד התורמים שהגעתי אליו בבריטניה אמר שהוא תורם רק לחיזוק הקהילה היהודית בבריטניה. אמרתי לו, מה נכון יותר מאשר לתמוך בקמפוס הבינלאומי במדינת ישראל, שיש בו כל שנה עשרות סטודנטים בבריטניה, וה'סכנה' הגדולה ביותר היא שהם יתאהבו בבני זוג ישראלים, ובמקרה הגרוע יחזרו לבריטניה עם בן/בת הזוג הישראלים. הרי מה שהכי מפחיד אותם שם זו התבוללות. כשפרופ' רייכמן פתח את ביה"ס הבינלאומי, זה בא משיקולים ציוניים גרידא - להקים מגדלור אקדמי שמכוון לתוכניות לימודים בחו"ל וגם לפרסטיז'ה האקדמית שיכולה להתחרות באוניברסיטאות בחו"ל. היום אנו קוצרים את הדיבידינדים".
"לא הסתרנו מעולם את ההתנגדות שלנו למהפכה המשפטית, רייכמן נקט עמדה, מבחינתנו זה עניין ערכי. אף אחד לא ניסה לכפות עלינו שום דבר - לא קיש ולא המל"ג, ולכן יש גם יתרונות בלהיות אוניברסיטה לא מתוקצבת"
הסטודנטים של בית הספר הבינלאומי נחלקים לשתי קבוצות: האחת, הכוללת סטודנטים שכבר גרים בישראל, ובהם חיילים בודדים; השנייה – סטודנטים שנרשמו אך עדיין לא הגיעו לישראל, או כי אינם יכולים או כי אינם רוצים, בשל המצב. "לכן", אומר גנור, "היה ברור לי שאני צריך לפתוח אותו מהר. מצד שני, אני צריך לוודא שלא תהיה פגיעה בחיילים הבודדים שלנו שלומדים בבית הספר הבינלאומי, שהם במילואים. זה הדיר שינה מעיניי. בסופו של דבר החלטתי שאני פותח את בית הספר ובונה מעטפת הגנה למילואימניקים, אני מתכוון לדיקאנים שממש נסעו לשטחי הכינוס, נתנו 'כיפת ברזל' אישית לכל אחד מהמילואימניקים, שחלקם פספסו סמסטר שלם".
פתיחת בית הספר היתה בתחילה באופן היברידי, תוך מתן שיעורי חזרה קבועים והצמדת סטודנט מלווה לכל מילואמניק. האתגר השני היה פתיחת שנת הלימודים הרגילה. באמצע דצמבר החליט גנור לפתוח את שנת הלימודים, שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות האחרות.
אני מנחשת שאצלכם אחוז הקרביים נמוך יותר בהשוואה לאוניברסיטאות אחרות.
"ההפך, אנחנו באחוזון הגבוה ביותר. יש לנו מסלול קבלה מיוחד ליחידות לוחמות, שבו מביאים בחשבון את השירות הצבאי שלהם. יש לנו מסלול קבלה מיוחד לימ"מ, ואנחנו משיגים להם תרומות. זה בנפשנו. זו לא אוניברסיטה פרטית שנועדה להשיג רווח, אלא לצורכי הציבור. זו מהות המקום". ואכן, האוניברסיטה בנתה עבור הלוחמים מנגנון הגנה כה מקיף, שזכתה על כך במדליות ממח"טים. "ממזכירויות הסטודנטים, דרך המרצים השונים, עבור לדיקנים ולהנהלה - לא היה אחד שלא ליווינו ופתרנו לו את הבעיה", הוא מספר, "ישב כאן בחור אחרי שירות מילואים של חצי שנה ביחידת יהלום, אמר, 'אני לא יודע מאיפה אני מתחיל בכלל'. ליווינו אותו אישית צעד אחרי צעד. היו לנו כאן סטודנטים מילואימניקים במסלול החשבונאות, שראש התוכנית לחשבונאות ישב אישית עם כל אחד מהם ובחן אותו לקראת בחינות הלשכה".
מקרב הסטודנטים, היו גם מי שנקלעו למצוקה ממשית עוד יותר, שבני משפחה שלהם נרצחו או נחטפו. גנור פנה למשרד החינוך לקבלת מלגות עבורם, אך זה השיב את פניו ריקם, וגנור השתמש לשם כך בכספי קרן החירום של האוניברסיטה, והיו מי שסובסד להם שכר לימוד מלא.
"קיבלתי רוח גבית מהסגל, הם נרתמו לכל דבר, הקדישו שעות למילואימניקים. פתחנו שבעה חמ"לים: אחד - נועד לסייע למילואימניקים שלנו, שארגנו עבורם כל מה שהיו צריכים. הפעלנו כאן ממש מערך הסעות ושילוח; בית הספר לתקשורת הקליט את נפגעי הנובה, הביא עובדות סוציאליות לכל מי שרצה לספר את הסיפור; בית הספר למנהל עסקים הקים חמ"ל לסיוע לעסקים קטנים, הביאו מנטורים שסייעו למי שנקלעו לקשיים. החמ"ל הגדול ביותר היה של בית הספר לפסיכולוגיה, שהכשירו את הסטודנטים מתואר הראשון להיות מאמני חוסן. הם טיפלו באלפים רבים של אנשים. בית הספר למשפטים הקים חמ"ל לנפגעים ולוחמים, והסטודנטים הבינלאומיים פתחו חמ"ל הסברה ומחוברים לרשתות החברתיות המקומיות".
אפרופו הסברה, איך אתה מתייחס לגילויי האנטישמיות או האנטי ישראליות בעולם?
"אני מבחין בין שלושה סוגים של אנטישמיות: הראשונה, הקלאסית, שנאת יהודים מימים ימימה. בדרך כלל מסיבות דתיות. אנשים לא ראו יהודי בחייהם, אך יודעים שהם שונאים אותו. הקבוצה השנייה היא של האנטישמים המודרניים: הם שונאים את היהודים, כי הם שונאים את ישראל. רבים מהם מוסלמים או תומכי איסלאם, וזו קבוצה משמעותית. ויש הקבוצה השלישית, שאני קורא להם 'אידיוטים שימושיים', והם הקבוצה הגדולה ביותר. אלה אנשים נפלאים, שבאמת רוצים לעזור לחלשים, ולו הייתי נולד באלסקה, הייתי רוצה להיוולד להורים כאלה. אבל אין להם מושג מהעובדות. יש גם גוד ניוז: אם תסביר להם, אתה יכול להוציא אותם מהעמדה שלהם. בארה"ב יש מכפלה של זה. שם התפיסה היא ש'אתה לבן, אתה אשם', ומהחיבור לכל השאר, מדינת ישראל נפגעת. אתה כמובן יכול להראות שאתה לא חלק מזה, אבל היכולת לפתור את הבעיה מוגבלת.
"מזה נגזור כל מה שקורה באוניברסיטה. אנו נמצאים במתח בין שתי מגמות: שלילית וחיובית. השלילית – יש היסוס גדול של סטודנטים יהודים ללמוד בישראל, בעיקר כאלה בתואר ראשון, שכעת עוזבים את הבית לראשונה, וזו מגמה שאנו צריכים להתמודד איתה. מצד שני, כיהודים, אין כל כך מקום אחר שטוב לשלוח אותם אליו כרגע. יש מתח בין העמדות, אבל בשורה התחתונה אנו מסיימים רישום לתואר ראשון ללא ירידה, ובתואר שני יש עלייה משמעותית ברישום".
שיתופי פעולה מחקריים נפגעו?
"מרגישים את זה, בעיקר בקרנות מחקר תחרותיות. גם אם יש שיתוף פעולה עם אוניברסיטה אחרת, הם חוששים ששיתוף הפעולה עם ישראל יפגע בהם אצל השופטים. כמובן יש בעיה בפעילות בעולמות התוכן הרלוונטיים. היו גם מקרים שהתנו שיתוף פעולה איתנו בכך שאתן חוות דעת שאומרת שהאוניברסיטה מתנגדת לפעילות של ישראל. מובן ששלחתי אותם הביתה".
"יש גם יתרונות בלהיות אוניברסיטה לא מתוקצבת"
מאז נכנס לתפקיד, ועל אף העובדה שהוא נאלץ בעיקר להגיב למצב ופחות ליזום, יש לו ראייה ברורה לגבי המשך דרכה של האוניברסיטה. "אני כאן 29 שנים, הגעתי לכאן שנה אחרי שהיא הוקמה. חשבתי שאני מכיר אותה על בורייה. ברגע שנכנסתי לתפקיד, אמרתי: אני עובר יחידה יחידה, מעבדה מעבדה, בית ספר בית ספר, מכון מכון. כל המחברות שאת רואה כאן, זו התוצאה. צמצמתי את זה לקובץ מחשב של מעל 80 עמודים. הם כולם טו דו ליסט, בהתאם לשלוש תובנות: האחת - האקדמיה נמצאת בתהליך שהיא הולכת להיות לא רלוונטית. בתפיסה של הסטודנטים היותר צעירים, בוודאי בעולמות ההייטק, בוודאי בקרב בוגרי יחידות טכנולוגיות.
"השנייה זה המעבר המהיר ממעסיק למעסיק. אני רואה את זה אצל הבן הצעיר שלי, שהוא בן 25. אני צמחתי כאן כל חיי, אני חושב שאני סיפור הצלחה, לא בעיניו. בעיניו אני מישהו שתקוע באותו מקום כבר 29 שנה. זה דבר שאנו צריכים להביא בחשבון.
"והדבר הנוסף, הגדול ביותר: אנו נמצאים בתקופה רגישה ומרתקת היסטורית, בגלל מהפכת ה-AI. היא הולכת לשנות את שוק התעסוקה באופן דרסטי. בעוד כמה שנים מקצועות ייעלמו, ישתנו, ומקצועות חדשים יתפתחו, ואוניברסיטה שלא מבינה את זה חוטאת לסטודנטים שלה, ואת זה חייבים להפנים היום".
מה זה אומר ברמה הפרקטית?
"היא חייבת כבר עכשיו לעבוד עם הסטודנטים בכיוון הזה. אוניברסיטה לא מתוקצבת, כמו שלנו, לא יכולה להרשות לעצמה לחכות עם האתגר הזה, היא חייבת להיות אוונגרד, וזה כיום האתגר המרכזי הקונספטואלי של האקדמיה בכלל ובעולם כולו. ניקח למשל את תחום המשפט. מה עושה המשפטן? מכין תיקים לבית משפט, חוזים, ליטיגציה. אין ספק שג'נרטיב AI (בינה מלאכותית יוצרת) יכולה לעשות חלק גדול מהעבודה. אז אם היום משרד עורכי דין מחזיק 300 ג'וניורים, הוא יצטרך פחות. סטרטאפ לא יצטרך 20 מתכנתים, אלא שניים. גם כל עולם הטיפול הפסיכולוגי יושפע מאוד. ודאי שתחום התקשורת.
"לכן, לאקדמיה יש מחויבות גדולה להשתנות בשלושה דברים: בתוכן הלימודים, במתודולוגיית ההוראה, ואני טוען שגם במבנה ההוראה. צריך לתת לסטודנטים מיקוד אקדמי לצד הלימודים הקלאסיים. יש לנו בית ספר בשיתוף עם גוגל, שנועד להכניס אנשים מהפריפריה למקצועות ההייטק באמצעות קורס בן חצי שנה. אני שואל: מה מותר הסטודנט שלי, בוגר מדעי המחשב, מול אלה שעושים את הקורסים. בסוף בסוף, התשובה המרכזית זה הפרופיל של אותו סטודנט: התהליך הלימודי, החשיבה הביקורתית, אלה דברים שלא מלמדים בקורס. אני רוצה לבנות את הדנ"א של בוגר רייכמן. לעידן החדש אנו צריכים לצייד את הסטודנטים בכמה כלים גנריים של בוגר אוניברסיטה באשר היא: קורס בפילוסופיה, חשיבה ביקורתית, קורס של בעיות המאה ה-21, קורס תכנות. שמתי לי את זה למטרה".
מה המודל שלך?
"אוניברסיטת סטנפורד. יש לה 'סנד בוקס' שמאפשר לך לבנות את תוכנית הלימודים באופן גמיש".
מה דעתך על מה שקורה בות"ת? שר החינוך, יואב קיש, מסרב להאריך את כהונת יו"ר הות"ת הנוכחי, בניגוד לעמדת האוניברסיטאות.
"פעם שאלו את קיסינג'ר, למה הגעת לפוליטיקה. אז הוא אמר, כי נמאס לי מהפוליטיקה של האקדמיה. אנו קצת מחוץ ללופ הזה. אנו לא מושכים את השמיכה למקום שלנו. אנו לא הסתרנו מעולם את ההתנגדות שלנו למהפכה המשפטית, רייכמן נקט עמדה, מבחינתנו זה עניין ערכי, וזה חלק ממה שהאוניברסיטה מאמינה בו. לא נתקלתי בהתנכלות לאוניברסיטה עקב העמדה המאוד ברורה שלנו. מבחינה מקצועית אף אחד לא ניסה לכפות עלינו שום דבר - לא קיש ולא המל"ג, ולכן יש גם יתרונות בלהיות אוניברסיטה לא מתוקצבת".
"חוששים ששיתוף הפעולה עם ישראל יפגע אצל השופטים. היו גם מקרים שהתנו שיתוף פעולה איתנו בכך שאתן חוות דעת שאומרת שהאוניברסיטה מתנגדת לפעילות של ישראל, מובן ששלחתי אותם הביתה"
דוחפים סטודנטים להצליח בחיים
אחד הדברים שהוא גאה עליהם זו תוכנית היזמות של רייכמן, שהגיעה להישגים אדירים. "יצאו מכאן 22 יוניקורנים. בדירוג האוניברסיטאות של מדד PitchBook בקטגורית האוניברסיטאות הקטנות, עד 15 אלף סטודנטים, אנו במקום החמישי, ובמקום ה-41 בקרב כל האוניברסיטאות. זה חלק מהדנ"א המיוחד של המקום. לפני 15 שנה בערך היתה פרסומת של המרכז הבינתחומי שאני מאוד אוהב, שבה רואים כאילו מראה ממטוס, מלמעלה, ואז מבינים שזו ישראל. כשמתמרכזים עוד יותר, רואים שמשיה אחת, כיסא, עליו בנאדם בבגד ים ולידו כלב פודל, והוא אומר: טוב שבאתם, יש לי בקשה אחת: אל תבואו ללמוד בבינתחומי. רק סיימתי את הצבא ונכנסתי לבינתחומי, ומיד התנפלו עלי: תקים חברה, תהיה יזם. הקמתי סטרטאפ ובשנה השלישית עשיתי אקזיט. ועכשיו אין לי מה לעשות בחיים, אז אל תבואו ללמוד פה'. זו רוח הדברים כאן. אנו לוקחים סטודנטים, רובם מגיעים מהבית עם 'קרייב' יזמי, אם חברתי, אם הייטקי, ואנו דוחפים אותם, כמעט בברוטאליות, להצליח בחיים".
איך אתה חי עם התדמית שלכם כאוניברסיטה לעשירים?
"זה ברמת דימוי שהתקבע. עלות סטודנט אצלנו נמוכה יותר, כי אנחנו יותר יעילים. אז אומרים בני טחונים. אגב, יש אצלנו כאלה שהניחוח הזה לא מפריע להם, כי זה מסמל איזו יוקרה של המקום. עובדתית זה לא נכון. יש לנו המון נתמכים, המון בוגרים שהגיעו מאזורי מצוקה וקפצו.
"אני אספר לך סיפור: יום אחד אני פותח עיתון, וקורא כתבה על הקושי של סטודנטים יוצאי אתיופיה להתקבל לאוניברסיטאות, בגלל הפסיכומטרי. אחד מהסטודנטים סיפר שם שאחרי השירות הצבאי הוא לקח קורס הכנה לפסיכומטרי, ניגש לבחינה ולא הצליח. אז הוא לקח מורה פרטי שיכין אותו, וגם לא הצליח. הוא כבר החליט לרדת מהארץ והגיש ויזת הגירה לאוסטרליה, ואז במקרה נתקלו עיניו במודעה על מסלול מיוחד ליוצאי אתיופיה באוניברסיטת רייכמן. הוא סיפר שם שקיבל מכתב שמזמין אותו לריאיון אישי עם סגן הדיקן. לפני הריאיון הוא לקח מורה פרטית כדי שתלמד אותו מה לומר בריאיון, קנה בגדים והגיע ברגליים רועדות לסגן הדיקן. סגן הדיקן מבקש ממנו שיספר על עצמו והוא מספר את סיפור חייו, ואז אמר לו: אני מקבל אותך, כי צריך לתת לך הזדמנות. כשקראתי את זה חשבתי שאולי יש סיכוי שזה אני, ואני ניגש לראות אם יש לי תיק על שמו, ואני רואה את התיק. יש שם את כל סיפור חייו, ואני רואה את השורה התחתונה: צריך לתת לו הזדמנות להצליח בחיים.
"יש המון סיפורים מהסוג הזה, אתה נוגע לאנשים בחיים. לפני כמה חודשים שולחת לי מישהי מאחת הפקולטות קטע ריאיון עם חייל שנפצע במלחמה, קטעו לו את הרגל, נשברו לו הידיים. הוא אומר שם בריאיון, שרצה ללמוד ביטחון וטרור אצלנו, וחייו נהרסו. זה היה חמישי בערב. השגתי את מספר הטלפון שלו, הרמתי לו טלפון, הצגתי את עצמי, אמרתי לו שהקמתי את התוכנית לביטחון וטרור, וביקשתי לבוא לבקר אותו בבית החולים. הוא אמר לי בהתחלה: לא, מה, תבוא עד לכאן?! ואני בדרום... אמרתי לו, מחר יום שישי, אני רוצה לבוא לבקר אותך.
"אני מגיע, רואה עלם חמודות, הוא מקבל אותי בהתרגשות מטורפת. אני אומר לו, בוא תספר לי את הסיפור שלך. סיפר לי שהיה לוחם במגלן, אחרי השחרור היה שנתיים בקמבודיה, הגיע לארץ, הסתכל ימינה שמאלה, ראה שזה מסיים תואר ראשון, חבר אחר מסיים תואר שני, והוא לא 'על הגלגל'. הוא נרשם לרייכמן, התקבל, אבל גויס במסגרת הגדוד הראשון. אחרי כמה שבועות יש היתקלות: הצוות רודף אחרי מחבלים, הוא והשותף שלו נכנסים לאבטח את הכניסה, פתאום טיל. של מסוק ישראלי. הריאות שלו קרסו, נשברו הידיים, המסוק מגיע, יש בו ארבעה מקומות, הוא מבין שאם הוא לא עולה על המסוק בנאגלה הראשונה, הוא לא מחזיק מעמד. הבן זוג שלו נהרג. במסוק פתחו לו את הריאות. הוא היה כמה שבועות בבית חולים בטיפול נמרץ, כשיצא ביקש שיביאו את צוות המסוק, כדי להגיד להם שהוא לא כועס עליהם. ועל הרקע הזה האמירות שלו, שנהרסו לו החיים. הוא אמר: אין לי עוד פרוטזות, איך אני אוכל להגיע?
"אמרתי לו שיתחיל ללמוד היברידי, קורס אחד. קנינו לו מחשב, הוא לקח קורס ראשון, ואחרי ששמו לו פרוטזה, הגיע לכיתה. יום אחד הוא מצלצל אלי, אומר לי: אני הולך למילואים. עם הפרוטזות והכל. למה אני מספר את כל זה? כדי להראות שיש כל כך הרבה סיפוק בתפקיד הזה. אתה נוגע בחיים של כל כך הרבה אנשים".
"חמאס היה איום טקטי על מדינת ישראל, לא יותר, בטח לא איום קיומי. חיזבאללה היה מאז ומעולם איום אסטרטגי, ואיראן איום קיומי. אנו מכלים את כוחנו ונגררים למלחמת התשה מול איום טקטי"
"אנו מכלים את כוחנו ונגררים למלחמת התשה"
כמומחה לטרור, גנור טען מהיום הראשון שאיראן היתה בסוד העניינים של המתקפה החמאסית, והמסמכים שנתפסו מוכיחים זאת לדבריו. "איראן רצתה את זה מכמה סיבות, אחת - נקמה, על כל מה שישראל עשתה לה לאורך השנים, הסיבה השנייה היא שאיראן נמצאת בשלב האחרון להשגת יכולת גרעינית, והם ידעו שמלחמה כוללת תפגע ביכולת הזו. הסיבה השלישית היא הנורמליזציה עם סעודיה (שערב 7 באוקטובר היתה על השולחן – ה.מ), שזו מעין ברית נאטו השנייה, הברית הסונית-ישראלית-אמריקאית. זה ה'נייטמר' של איראן והיא החליטה שצריך לעצור את זה".
"זה אינטרס ישראלי לסיים את המלחמה ולהגיע ליום שאחרי, אבל יש לנו ממשלה שבאה ואומרת: עוד לא הגענו לנקודה, ובינתיים מקיזים את דמנו במלחמת התשה בדרום"
בנקודה שבה אנו נמצאים, איך יוצאים מזה?
"לו זה היה תלוי בי, הייתי מתנהל אחרת לגמרי. הייתי חותר לעסקה להחזרת כל החטופים ישירות מול עזה. המאמץ המרכזי בלחימה היה צריך להיות מול חיזבאללה. חמאס היה איום טקטי על מדינת ישראל, לא יותר מזה. בטח לא איום קיומי. חיזבאללה היה מאז ומעולם איום אסטרטגי, ואיראן איום קיומי. אנו מכלים את כוחנו ונגררים למלחמת התשה מול איום טקטי. זה השתנה בשבועות האחרונים, כשהתחלנו לרכז מאמץ מול לבנון, אבל עכשיו יש בעיה במלאים. למלחמה הזו צריך להיכנס עם 5,000 חיילים שירדו מהסד"כ ועם תמיכה בינלאומית הרבה יותר חזקה.
"אני חושב שהמלחמה בעזה מיצתה את עצמה לפני ארבעה-חמישה חודשים וישראל היתה צריכה לחתור לסיום בעסקה להשבת כל החטופים. המדינה אמרה שלסינוואר היו דרישות מופרעות, אבל אם בוחנים אותן, הן לא השתנו לאורך כל הדרך: הפסקת הלחימה, נסיגת צה"ל מעזה ושחרור עצירים. מול זה ישראל אמרה: לא לעצירת המלחמה, לא לנסיגת צה"ל, ובואו נדבר על אסירים. זה יצר דד אנד. ואז באו האמריקאים עם פטנט: בואו נגיע לעסקה שלבית, שבשלב הראשון בה יהיה שחרור הומניטרי, רק בסוף נגיע לסיום המלחמה וזה יוכל 'להחליק בגרון' של הצדדים. כשסינוואר רצה לדעת איך יהיה בטוח בזה, אמרו לו האמריקאים: אל תדאג. יום למחרת אמר ראש הממשלה שישראל לא מתכוונת לצאת מציר פילדלפי. סינוואר שמע את זה וחזר עם תשובה שלילית".
מה עכשיו? איך יוצאים מהלופ?
"איבדתי אמון ביכולת להגיע לעסקה שלבית, חייבים להגיע לעסקה כוללת. אני סבור שזה אינטרס ישראלי לסיים את המלחמה ולהגיע ליום שאחרי. זה אינטרס ישראלי גם לולא היתה עסקת חטופים על הפרק. אבל יש לנו ממשלה שבאה ואומרת: עוד לא הגענו לנקודה, ובינתיים מקיזים את דמנו במלחמת התשה בדרום. בצפון, לאור כל המאמצים, חייבים להשלים את המלאכה וגם להגיע להסדר. היום נוצרו התנאים שיאפשרו את זה".