החלטת הממשלה מיוני 2003, בדבר "הסדרת הטיפול בפסולת בנייה", הטילה על השר לאיכות הסביבה להסדיר את נושא המפגעים המזהמים בתוך שלוש שנים. בנוסף, הורתה הממשלה על טיפול בצורה יעילה ומקיפה בתופעה על-ידי הקמת תחנות מעבר לפסולת בניין בתחום הרשות המקומית, שם גם יתבצע המיחזור הראשוני של הפסולת וגריסתה במקום. לשם כך נקבע, כי על כל רשות להקצות לכך שטח, וזאת לצד אחריותה לניקוי השטחים שזוהמו עד כה. בפועל, הרשויות המקומיות לא עשו עד כה כמעט דבר.
12 מפקחים
במקביל, ברמה הארצית נקבע שיוקצה תקציב להגברת האכיפה כנגד משליכי פסולת פיראטיים. כמו כן אמור היה להינתן סיוע להקמת מפעלי מיחזור, כשהמדינה תשמש דוגמא בעצם חיוב השימוש בפסולת בניין ממוחזרת בפרויקטים ציבוריים של תשתיות.
דו"ח מבקר המדינה לשנת 2007 כבר התייחס לסוגיה. לדברי המבקר, אחוז המיחזור בישראל של פסולת הבניין עומד על 14% בלבד. המבקר מתייחס לכך שהרשויות המקומיות, יחד עם מינהל מקרקעי ישראל, לא עשו מספיק לטובת הקצאת שטח מעבר רשמי בתחומי הרשויות, וכן הוא מציין שהממשלה בעצמה איננה מקפידה שבפרויקטים לאומיים של תשתיות תשולב פסולת בניין.
מרכז תחום הטיפול בפסולת בניין במשרד להגנת הסביבה, אורי טל, מציין שבפועל כעבור יותר מ-5 שנים אחרי החלטת הממשלה ההיא, רק בימים אלו מתבצע שלב הכשרת 12 מפקחי אכיפה בתחום פסולת הבניין. לדבריו, במהלך 2007 תפסו הפקחים הספורים של המשרד כ-30 משאיות שהובילו והשליכו פסולת בניין בשטחים לא מאושרים, כמות נמוכה לכל הדעות, אך בהתחשב במצבת כח האדם של המשרד, זה מה שניתן היה לעשות. טל מציין שהרשויות המקומיות לא עושות דבר ומתנערות מאחריותן לנושא פסולת הבניין.
פי 1.5 מפסולת הבית
על פי נתוני המשרד לאיכות הסביבה, מיוצרים מידי שנה בישראל 7.5 מיליון טונות של פסולת בניין. מדובר בכמות הגבוהה בכ-50% מכמות הפסולת הביתית שמייצרים משקי הבית בישראל מידי שנה.
בפועל, כ-70% מאותה הפסולת מושלכת באופן בלתי חוקי בשטחים פתוחים, שדות, ערוצי נחלים ולצידי דרכים, מה שמהווה פגיעה אקולוגית חמורה מבחינת זיהום קרקע, אוויר ומים, ויצירת מפגעי נוף בולטים בשטח. למדינה אין, נכון להיום, את הכלים למנוע זאת, אלא באופן חלקי ומצומצם בלבד. ה-30% הנותרים של פסולת הבניין מתחלקים בין אתרים המיועדים להטמנת פסולת בניין באדמה, וכן לפסולת שתעשה דרכה אל אתרי פסולת רשמיים ומורשים, שם ישלם הקבלן המפנה לרשויות סכום כסף עבור כל טון פסולת, המיועדת בסופו של דבר למיחזור.
לדברי טל, בכל רחבי הארץ קיימות בסך הכל 9 מטמנות פסולת וכן שבעה אתרי מחזור, כאשר במחוז הצפון אין ולו מטמנה או אתר מיחזור אחד. לדבריו, מינהל מקרקעי ישראל לא משווק אתרי סילוק ומיחזור פסולת, ואף דורש מחירים גבוהים ולא אטרקטיביים ממי שכבר ניגש למכרז.
לדבריו, השלכת פסולת בניין בשטחים פתוחים גורמת לאי מימוש הפוטנציאל הגלום בה, ולמרות שיזמים מראים נכונות להיכנס לעסקי המיחזור, הרי חוסר היכולת להבטיח את הגעת החומר לאתר, וכן חוסר היכולת להבטיח שחומר הגלם הממוחזר יימכר - מונע זאת מהם.
ב-2005 ערכה מע"צ ניסוי, במסגרתו הוכח שחומר הגלם הממוחזר יכול לשמש החל ממצע נחות ועד למצע האיכותי ביותר בסלילת כבישים, ובכל זאת הדבר לא גרם לעלייה בביקוש. לדעתו של טל, השימוש במונח "פסולת ממוחזרת" גורם לחוסר רצון מצד קבלנים להשתמש בו. טל מוסיף, שבקרוב אמור צוות בין משרדי להחליט על כללים מחייבים לשימוש בחומר גלם ממוחזר בפרויקטים לאומיים של תשתיות.
לדברי פרופסור אמנון כץ מהפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון, הבעיה המרכזית באי מיחזור פסולת הבנייה בישראל מקורה באכיפה. הוא מציין, שבמדינות אירופה המערבית דוגמת הולנד או גרמניה, בהן עומדים אחוזי המיחזור על 80 עד ל-100 אחוזים, האכיפה היא חד משמעית, וקבלן שמפנה אשפה עשוי לשלם סכומים עצומים המגיעים עד 150 אירו לטון אשפה שיעביר למטמנה ציבורית מורשית, ולכן יש לו אינטרס ברור לשלם הרבה פחות לחברה קבלנית העוסקת במיחזור, שמבחינתו רק תואיל בטובה לקחת ממנו את האשפה.
בפן המעשי, מוסיף פרופ' כץ, חלק גדול מפסולת הבניין הינה בעלת אופי גרגירי שמקורה בבטון ובשברי אבנים, מרצפות ובלוקים, ולכן מיחזורה לשימוש חוזר אפשרי כיום עד כדי 40% מסך כל פסולת הבניין המיוצרת מידי שנה.
כץ טוען, שבהפרדה נאותה של החומרים בהחלט ניתן להפיק חצץ ברמה טובה לטובת שימוש חוזר בפרויקטים תשתיתיים כגון כבישים, בהם נדרשות שכבות עפר המונחות זו על זו, אך האינטרס הכלכלי המיידי של הקבלן הוא קודם כל שימוש בעפר המצוי במקום, על פני שינוע חומר ממוחזר שעלות ניודו גבוהה. כץ: "במשרד להגנת הסביבה דובר על כך שהמטרה הסופית על-פי ההחלטה מ-2003 היא שהפסולת כולה תיגרס, בין אם תועבר למיחזור ובין אם למטמנה, ולכן היה ותקנה זו תיאכף בשלב כלשהוא, הרי עצם גריסת כל 100 האחוזים של הפסולת הינה שלב מהותי במיחזור, ותוכיח בהכרח שאפשר להתמודד עם הכמויות".
מעצמת מיחזור בחירייה
חברת אקולוגי, הנמצאת בבעלות משותפת של שיכון ובינוי מקבוצת אריסון ורימטק אחזקות, נחשבת למובילה בישראל בתחום מיחזור פסולת הבניין, וככזאת היא מתמודדת עם קשיים הנובעים ממיחזור פסולת בניין, הפקתה ושיווקה כחומר ממוחזר.
לדברי מנכ"ל החברה, מומי צח, בשנה שעברה היתה אקולוגי אחראית למיחזור של 250 אלף טון פסולת בניין, מתוך 700 אלף הטונות שמוחזרו, ואילו השנה החברה כבר תמחזר 300-350 אלף טון לבדה.
המתקן של אקולוגי באתר חירייה הינו הגדול בארץ ומייצר חומרים באיכות טובה, אך הבעיה המרכזית היא שאין תמיד למי למכור, מאחר ובשוק הישראלי, בניגוד לאירופאי, אין תקינה המחייבת שילוב של אחוז מסוים של חומר ממוחזר בחומר חדש. לכן, אומר צח, "מה שקורה בפועל זה שממחזרים וממחזרים, ובסופו של דבר מוצאים שחומר הגלם הולך ומצטבר במחסנים". זו הסיבה, לדבריו, הגורמת לכך שלא כל הציוד של אקולוגי הקיים בשטח אתר הפסולת מופעל במלואו, אלא החברה מצמצמת פעילות לנדבכים מסוימים מהם היא יכולה להפיק תועלת כלכלית.
צח מציין, שאיגוד ערים דן, במסגרת תחום שיפוטו פועלת אקולוגי, מצפה מצידו, בהתחשב בכמויות האשפה המגיעות לאתר, לכ-50,000 טון פסולת בניין ממוחזרת מידי חודש, שהם 600,000 טון בשנה. אקולוגי יכולה לעמוד בכמות זו, אך במצב בו בכל הארץ ממחזרים 700,000 טון בשנה, הרי הדרישה לטענתם איננה ריאלית כלכלית, מאחר וסביר ולא ימצא דורש לכזו כמות של חומר גלם ממוחזר.
כיום, לדבריו, עדיין שולח איגוד ערים דן כמה מאות טונות של פסולת תעשייתית להטמנה, למרות היכולת והרצון של אקולוגי למחזר את אותה פסולת תעשייתית יבשה. ההרשאה למיחזור זה הושעתה ע"י איגוד ערים דן, ולכן נאלצת גם קולוגי להטמין.
בפן הכספי מציין צח, שאקולוגי משלמת לאיגוד על-פי החוזה שנחתם דמי הרשאה שלטענתו הם גבוהים בהתחשב בקשיים שבהוצאת החומר הממוחזר לשוק.
דורון ספיר, סגן ראש עיריית תל אביב ויושב ראש איגוד ערים דן, טוען שהסיבה בגינה הושעתה ההרשאה למיחזור פסולת תעשייתית היתה העובדה שמתקן המיחזור שהובא לאתר בידי אקולוגי איננו פועל, והחברה מפעילה באתר מתקן גריסה חלופי, הנותן מענה חלקי בלבד לדרישות.
ספיר מוסיף, שהאיגוד לא קופא על שמריו מאחר והאינטרס למיחזור הפסולת אשר נכון להיום מוטמנת, הוא קודם כל של האיגוד. הוא מציין בהקשר זה משא ומתן המתנהל מול חברה מתחרה עימה מתגבשת תוכנית למיחזור 1,500 טון פסולת תעשייתית מדי יום.
בהקשר לתשלום דמי ההרשאה אומר ספיר, שאיגוד ערים דן דורש תשלום בהתאם לתנאי החוזה שנחתם, ולא מעבר לכך.
