מבין תופעות הספסרות באמצעי ייצור, נראה שהסחר בעובדים התאילנדים הוא המטריד ביותר. הם נחשבים לעובדים המנוצלים ביותר במשק, עם שכר עבודה נמוך של 27 שקלים לשעה, ו-13 שקלים לכל שעה נוספת. רובם מתלוננים על הלנות שכר ממושכות, שבגינן הם מקבלים טלפונים מבוהלים מהמשפחה בתאילנד.
תופעה מכוערת במיוחד היא דמי התיווך שדורשים חקלאים מחברות כוח אדם המייבאות תאילנדים. העובד התאילנדי משלם בארצו למתווך כוח האדם 7-8 אלף דולרים, מזה הוצאות אמיתיות בסך 2,000 דולרים לכל היותר (טיסה, ויזה וביטוח). החקלאי דורש ומקבל מחברת כוח האדם כ-2,000 דולרים עבור התאילנדי, ואת השאר מקבל מתווך כוח האדם. כדי שתאילנדי יחזיר את החוב שיצר בהגעה לישראל, הוא צריך לעבוד את אדוניו החקלאי כשנה וחצי. התאילנדי הוא סחורה, כמו קרקע וכמו מים.
באותו זמן, החקלאי המקומי שמקבל מכסת מים וקרקע מהמדינה - בין אם הוא קיבוץ, פרטי, חווה או מושב - זכאי גם למכסת תאילנדים. זאת בתנאי שהוא באמת מקיים משק חקלאי ומנצל בעצמו את המכסות, ולא סוחר בהן. אם חקלאי מצליח לרכז מספיק מכסות קרקע ומים, הוא משתלט גם על מכסות של עובדים זרים, והתהליך הזה מתרחש כעת: בישראל נוצרת שכבת אוליגרכים חקלאיים, ששוכרים מחקלאים לשעבר מכסות קרקע, מכסות מים ועובדים זרים, והכול בניגוד לחוק.
וכך, הרב של מושב גדול בחבל אשכול, שאינו עוסק בחקלאות, השכיר לאחרונה את שלושת התאילנדים שלו לחקלאי אחר, תמורת 800 שקלים לחודש לראש תאילנדי. הרב עשה הנחה כיוון שמקובל להשכיר תאילנדי בכ-1,000 שקלים לחודש, בלי חשבוניות. רוב העסקות בשוק השחור של החקלאות נעשות במזומן, כשהממסד החקלאי מעודד למעשה את התהליך.
עושים ברז
בזמן שתושבי המדינה צריכים לחשב את זמן המקלחת, שכבה קטנה של ספסרים נהנית מכספים בניגוד לחוק, והמים זורמים וזורמים. מי שמנסה ללמוד את נתוני האמת טובע במספרים. דמיינו בניין מגורים עירוני שבו כל דייר זכאי למכסה שנתית של 120 קובים מים שפירים במחיר בסיסי מסובסד, אך מי שמתחשבן מול רשות המים הוא ועד הבית. בכניסה לבניין מותקן שעון מים אחד, כך שהעירייה מחייבת את הוועד בתשלום הכולל, ואילו הוועד מחלק את החשבון בין הדיירים לפי הצריכה בפועל ולפי המכסה שהם זכאים לה.
נניח שבאחת הדירות מתגוררת משפחה בת ארבע נפשות, הזכאית למכסה שנתית מסובסדת של 480 קובים מים, והמשפחה יצאה לחופשה של חודש. האם היא רשאית למכור את המים באמצעות הוועד, ולהתחלק איתו ברווחים?
ברור שלא, אבל זה בדיוק מה שקורה במגזר החקלאי. בקיבוצים, במושבים, ואצל כל צרכן מים המשתייך לאגודה, מותקן שעון מים אחד בכניסה ליישוב. לספק המים, מקורות למשל, אין מושג מה בדיוק עושים חברי הקיבוץ או בעלי הנחלות במושבים במים שהאגודה מעבירה להם. שעון המים הפרטי של החקלאי, בכניסה לשדה ולבית, חסוי מפני ספק המים וגורמי הבקרה.
הפטנט מאפשר לספסר במים, כלומר לקבל מכסת מים שפירים במחיר נמוך של 1.15 שקלים לקוב לצורכי חקלאות, ולמכור את המכסה בשוק השחור - ולא בהכרח לאחד החקלאים ביישוב. חקלאים רבים הפסיקו לעסוק בחקלאות ועברו לעסקי הספסרות. במקביל התפתחה תופעה לא חוקית של "ניוד מכסות מים". החקלאים החליטו על דעתם לבצע "ליברליזציה" במשאבי מדינה, כך שחקלאי יוכל להעביר מכסת מים לחקלאי אחר באותו מושב, מבלי לדווח על העסקה - שלא נעשית בחינם, כמובן - לרשות המים.
יש להם אינטרס מוצק להסתיר את צריכת המים האפסית שלהם מרשות המים, כדי שיוכלו להמשיך ולמכור אותם לכל המרבה במחיר - במקום להחזיר את המכסה למדינה הנזקקת. יש להדגיש כי מכסות מים שפירים - משאב לאומי מתכלה - נמסרות לחקלאים במחיר מוזל, נאסר בחוק למכור אותן או להשכירן, ויש להחזיר אותן למדינה.
אם החקלאי אינו משתמש במים השפירים שהוקצו לו כדי לגדל פרי או ירק, מדוע הוא זכאי להמשיך ולהחזיק שטחי קרקע לחקלאות? האינטרס של ספסרי המים חודר עמוק יותר מהרווחים שהם מייצרים על מכסות המים: לפני שמתחילים לסחור בתאילנדים, יש לקבל מהמדינה הקצאה של עובדים זרים לעבודה בחממות ובשדות. לכן צריך חקלאי להוכיח שיש לו מכסת מים התואמת את הגידול המוצהר, ולהצדיק בכך את הבקשה לידיים עובדות תאילנדיות. הכול מתחיל במים.
ההתפרעות הגדולה
שעון המים הבודד בכניסה ליישובים החקלאיים ממשיך לשמור על שתיקה שלא תחשוף כיצד מחולקים חשבונות המים בין התושבים מאחורי השער, אך בינתיים כבר זכו חקלאי הדרום לשתי סוכריות נוספות מהממשלה. הם לא יכלו לקוות ללובי חקלאי יותר חזק מזה שהעניק להם את הסוכרייה הראשונה. בממשלה, שב-24 ביולי 2005 החליטה להעניק תוספת מים שפירים לחקלאות בנגב, כיהנו בין היתר ראש הממשלה אריאל שרון (חוות שקמים), שר החקלאות ישראל כץ (חבר מושב כפר אחים) והשר להגנת הסביבה שלום שמחון (חבר מושב אבן מנחם). באותו יום הוחלט לתת תוספת שנתית של שלושים מיליון קובים מים שפירים, שתוקצה "למי שמחזיק כדין קרקע חקלאית", עם עדיפות למי שמחזיק שטחים גדולים ושמייצא ירקות. הקריטריונים עודדו למעשה את מגמת ההשתלטות על מכסות קרקע-מים-תאילנדים.
החלטת ממשלת שרון התעלמה לחלוטין ממאזן המים של המדינה, מיכולת השאיבה שלה, ומהעובדה שחקלאי הדרום כבר החלו ליהנות מהזרמה אדירה של מים מטוהרים מהשפד"ן, שפיצתה אותם על קיצוץ המכסות ב-2001 (תוך שהם ממשיכים לקבל פיצוי כספי על הקיצוץ). זו הייתה תוספת ללא מקור תקציבי, "מחוץ לספרים", ועם ראש ממשלה שנהנה ממנה באופן אישי בחוות שקמים.
עם עוד שלושים מיליון מ"ק לשנה, חקלאי הדרום לא ספגו שום קיצוץ במים; להפך: ההחלטה העניקה להם עוד יותר. וכך יש היום בדרום חקלאים שמכסתם קוזזה בקיצוץ הגדול של 2001 ושזכו בפיצוי כספי, ואז קיבלו תוספת מים מהשפד"ן בלי להחזיר את הפיצוי - ולקינוח, קיבלו תוספת מים שפירים מממשלת שרון. הסוכרייה השנייה ניתנת בימים אלה, ימים שבהם הצרכן העירוני עומד לספוג "היטל צריכה עודפת" במאות שקלים. לעומתו, החקלאים עומדים לקבל פיצוי נוסף, בסך כרבע מיליארד שקלים, בעקבות משבר המים.
רב הנסתר
חקלאים מכרו תמיד מים בשוק השחור. בצנעה. בבושה. היום זו כבר מגפה, ואין בושה. כשמשרד החקלאות עוצם עין ואפילו מעודד - למי אכפת? אם עד לקיצוץ הגדול של 2001 נהג המשרד להוציא דוחות מפורטים של מכסות ושל שימושי מים בחקלאות, הרי שמאז הקיצוץ הסתמנה מדיניות של הסתרת נתונים מפורטים של צריכת מים שפירים בחקלאות. נעלמו גם המספרים המלאים על שטחי הגידול ועל מספרם האמיתי של העובדים הזרים בשדות הנגב. הסתרת הנתונים מנטרלת את האפשרות לחשב במדויק את גודל השוק השחור במים, אך אפשר לאמוד אותו בעשרות מיליוני מ"ק בשנה - דומה למתקן התפלה גדול.
