ארגון זכויות האדם "בצלם" מפרסם היום נתונים העוסקים בהזנחת הטיפול בשפכי הגדה המערבית. ע"פ הדו"ח, ההזנחה הממושכת גורמת למטרדים קשים ברחבי הגדה ועלולה לזהם את אקוויפר ההר, מקור המים החשוב ביותר לישראלים ולפלסטינים.
בשל המצב הפוליטי הרגיש בשטחי ההתנחלויות והיישובים הערביים שלידם, רק 81 מתוך 121 ההתנחלויות מחוברות למתקני טיהור שפכים. בנוסף, מתוך כ-17.5 מיליון מ"ק שפכים בשנה המיוצרים בהתנחלויות, כ-5.5 מיליון מ"ק אינם מטופלים כלל ומוזרמים בצורתם הגולמית לוואדיות ולנחלים ברחבי הגדה. המשרד להגנת הסביבה נמנע מלאכוף את החוק ונוקט בינתיים בצעדי אכיפה זניחים ומועטים בלבד.
גם לערים הגדולות חלק נכבד במצב. העיר ירושלים לדוגמא מזרימה כ-17.5 מיליון מ"ק של שפכים מדי שנה מזרחה, לתוך שטח הגדה. כ-10.2 מיליון מ"ק מתוכם מוזרמים ללא כל טיפול לאגן נחל הקדרון, שהוגדר על ידי המשרד להגנת הסביבה כ"מפגע הביוב הגדול בישראל".
לאורך השנים עיריית ירושלים הציעה מספר פתרונות לטיפול בשפכים אלה, אולם אף אחד מהם לא מומש. חלק מתכניות אלה מחייבות שיתוף פעולה מצד הרשות הפלסטינית, המסרבת בטענה שהדבר יעניק לגיטימציה לסיפוח מזרח ירושלים. כך נוצר מצב בו הישראלים אינם עוזרים לפלסטינים, שמצדם גם לא מוכנים להושיט יד, ותושבי האזור כולו נפגעים משמעותית.
גם בתוך היישובים הפלסטיניים המצב מסובך. ע"פ הדו"ח, היישובים בגדה המערבית מייצרים כ-56 מיליון מ"ק שפכים בשנה שהם כ-62% מכלל שפכי הגדה, ובין 90% ל-95% משפכים אלה אינם מטופלים כלל. למעשה, ישנו רק מתקן אחד לטיהור המתפקד היום ביישוב פלסטיני.
היעדר פיתוח התשתיות לצורך טיפול בשפכי היישובים הפלסטיניים נובע משתי סיבות עיקריות: ראשית, ישנם עיכובים במתן אישורים להקמת מתקני טיהור הנובעים בין היתר מהתנגדות של הרשות הפלסטינית לחבר התנחלויות למתקני טיהור מתוכננים. שנית, בשנים האחרונות חל צמצום משמעותי בתמיכת המדינות התורמות לפרויקטים לתשתיות שפכים.
במסקנות הדו"ח תובע ארגון "בצלם" לטפל בכל שפכי ההתנחלויות בהתאם לתקנים הנהוגים בישראל ולאכוף את החוק לאלתר על התנחלויות מזהמות. בנוסף, עולה דרישה מממשלת ישראל ומהרשות הפלסטינית לפעול יחד כדי לקדם פרויקטים פלסטיניים לטיפול בשפכים, גם אם הם כוללים טיפול בשפכי ההתנחלויות, וזאת על מנת למנוע את הפגיעה באחד ממקורות הטבע החשובים ביותר באזור.