כבר כמעט 60 שנה שמציינים בכל רחבי העולם את יום האישה. כמובן שאנחנו היינו שמחות לחיות בעולם בו זה "עוד יום", פשוט כי לא היה לציין שאנחנו שוות בין שווים, אבל אם תשאלו את ויקיפדיה הם ישמחו לספר לכם כי מדובר ביום בו "מוקד החגיגות נע בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים, לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים שלהן". במילים אחרות: "יש לי המון חברות בנות". 

ה"יש לי המון חברות בנות" הזה בא לידי ביטוי במלוא הדרו בקמפיינים, בפוסטים ובמהלכי השיווק העלובים במקרה הטוב, והפוגעניים במקרה הפחות טוב, של המותגים שמנסים לקפוץ על העגלה. הם מציעים מוצרים "נשיים" במחירים מוזלים, מפרסמים פוסטים "מעצימים" על מה זה להיות אישה, ומנסים לצאת "מחוברים", "מגניבים" ו"חלק מהשיח" באמצעות מהלכים שיווקים כאלו ואחרים. ומה אני ורוב רובן של הנשים יגידו לכם? לא, לא, ועוד פעם לא.


להיות חלק בחוסר טאקט. פוסט שעלה ונמחק 

 אני דור רביעי לנשים חזקות. סבתא רבא שלי עברה את השואה לגמרי לבד. אחריה הגיעה סבתא שלי, שגידלה בשתי ידייה שלושה ילדים, תוך כדי שהיא מטפלת במסירות בסבא שלי ומתחזקת עסק עצמאי לגמרי לבד. אמא שלי היא אם חד הורית שנושאת את הטייטל בגאווה מעוררת השראה, וכשאני חושבת על האופן שבו תפשתי אותה בתור ילדה אני לא יכולה שלא להתגאות גם: היא עבדה לפעמים בשתי עבודות, נסעה באוטובוסים מהקצה האחד של העיר לקצה השני, והתרוצצה ממקום למקום בקלילות מעוררת השתאות. תוך כדי היא תמיד דאגה שיהיה לי אוכל (שהיה מסודר בפלסטיקים מושלמים במקרר), הקפיצה אותי לחוגים, ישבה איתי לשיחות ארוכות לתוך הלילה, וגרמה לי להרגיש שאני האדם הכי חשוב בעולם.

כשאת גדלה בעולם בתור אישה את לא עושה את זה יום בשנה. כשהתבגרתי למדתי על בשרי באיזה רחובות כדאי ללכת לבד ובאיזה לא. ידעתי לדקלם משפטי "יש לי חבר" מגיל צעיר מדי, והבנתי איך לדחות מעליי מטרידנים כאלו ואחרים מגיל צעיר אפילו יותר. מקיץ לקיץ שיננתי איזה בגדים יגררו הערות ברחוב ואיזה לא, וברוב שנות הנעורים ידעתי להסביר למה יש אורכים מסוימים של מכנסיים שפשוט לא כדאי ללבוש, בעיקר כי הם "מושכים יותר מדי תשומת לב". כשגדלתי למדתי לפלס את דרכי בעולם "גברי", עד שהבנתי שנמאס לי לשאת בגאווה את דגל "האישה היחידה בחדר". הבנתי שאני תמיד מעדיפה לעבוד בחברות שיש בהן נשים, ושלא לומר: הרבה נשים, ואם אפשר: הרבה נשים בעמדות מפתח. 

 

נוזיל בושם, כדי שהגבר יקנה לאישה

את הנשיות שלי אני חיה מדי יום ביומו. מי לא חי אותה? כל אותם גברים במחלקות השיווק, הקריאייטיב והמכירות של המותגים הגדולים בארץ, שמתעקשים לציין בצורה אטומה את יום האישה, שנה אחרי שנה. למותגים יש נטייה לקפוץ על העגלה כשזה נוגע לחגים ולימים מיוחדים, וגם ביום האישה אנחנו רואים רשתות שיווק שמוזילות מוצרים "נשיים". זה אמנם נחמד שאתם מוכרים לנו סכיני גילוח ב-50 אחוז הנחה, אבל רוב רובם של מבצעי יום האישה הנוצצים משמרים סטריאוטיפים עתיקים על מי ומה היא אישה, ולצערי מעטים המותגים שעושים את זה נכון.

 

אני מדמיינת את ישיבת הקריאייטיב של חודש מרץ באחת מרשתות השיווק הגדולות בארץ: חמישה גברים יושבים סביב שולחן, ואחרי חיפוש בגוגל תחת הכותרת "ימים מיוחדים חודש מרץ", מתחילים לדבר על היום הזה. נו, ב-8 לחודש. כן כן, יום האישה. מה הם יעשו? האם הם יצאו בפוסט חוצב להבות על "כמה הם מתים על נשים"? האם הם ישיקו מבצע מסחרר על רצועות שעווה בהנחה מיוחד? או שהם יוזילו את הבשמים, אתם יודעים, כדי שלגברים יהיה מה לקנות לחברה שלהם.

ברור שלא רק גברים אחראיים על מהלכים שיווק מטופשים כמו אלו שראינו ביום האישה האחרון, אבל קאם און, בואו תחשבו פעמיים, שלוש, ואפילו ארבע פעמים לפני שאתם קופצים על העגלה הזאת. האם הייתם עושים את אותו פוסט עבור גברים? האם הייתם יוצאים באותו מבצע אם היה מדובר במוצר "גברי"? האם הייתם שולחים את אותו מסר לקהל הגברים שלכם? אם התשובה היא לא (כפול שלוש), פשוט אל.

 

זה אולי יפתיע את חלקכם, אבל זה לא כזה מסובך להריח כשאתם מנסים למכור לנו חרטא. אנחנו יודעות טוב מאוד מתי אתם מצטרפים לטרנד רק כדי למכור, ומתי אתם באמת מקדמים ערכים שיטיבו איתנו. ולא, כשאתם מייקרים מוצרים נשיים 364 ימים בשנה ומוזילים אותם ביום האישה, זה לא ממש נחשב. איך עושים את זה נכון? מאמינים באמת שנשים הן שוות בין שווים. דואגים שיחס המועסקות-מועסקים הגיוני, ולא כדי ש"לא יצאו עליכם", אלא כי זה באמת חשוב. מבינים שהיום זו עובדת שלא העסקת כי היא "יכולה להיכנס להיריון", ומחר זו הבת שלך שלא מוצאת עבודה. מקדמים ערכים של שוויון ופמיניזם לאורך כל ימות השנה, ובעיקר לא מייצרים סחטנות כלפי קהל הלקוחות הנשי שלכם, ומקדשים אותן יום אחד בשנה.

בקיצור, יום האישה שמח. בעיקר למי שחוגג אותו כל השנה.