משאית עם טון תפוחים מרמת הגולן אמורה להגיע כל רגע למרכז הלוגיסטי של "המטבח של פסיה" בדרום תל אביב. גדעון בן עמי ובנו יוני, שני העובדים השכירים היחידים בעמותה, ממתינים להגעתה בסבלנות. התפוחים שייפרקו מהמשאית יצטרפו אל טונות רבות של מיני פירות וירקות, שמגיעים באופן קבוע אל ארבעת מתחמי החלוקה של העמותה ביפו ובחולון. שם יעמלו מתנדבים על ליקוטם והעברתם לשקיות חלוקה, ומשם יעברו לכל מי שנזקקים, ולא יכולים לאפשר לעצמם קנייה אלמנטרית של פירות וירקות ב-150 שקל לשבוע.
"אם אנחנו לא יושבים פה, אותו טון של תפוחים ייזרק לפח, ואותה אמא חד הורית שמקבלת מאיתנו שקית מדי שבוע לא תקנה אפילו תפוח אחד", אומר גדעון בן עמי, 79, מייסד עמותת "המטבח של פסיה", והרוח החיה מאחורי המודל הייחודי והלוגיסטיקה המתוחכמת, ביחד עם בנו יוני, המשמש כמנכ"ל העמותה.
את העמותה הקים גדעון ב-2011, כשיצא לפנסיה אחרי קריירה בענף המזון והמסעדנות בארץ ובחו"ל. המטרה המובהקת של העמותה, ביחד עם דאגה לחלשים ביותר בחברה לתוצרת חקלאית טרייה ובריאה, היא הצלת מזון, פשוטו כמשמעו. "ידענו שיש בזבוז מזון, אבל לא ידענו עד כמה", הוא אומר, "בפנסיה החלטתי להקדיש את זמני כדי לדאוג שאנשים יהיו פחות רעבים".
ההשראה להקמת העמותה, ונשמע שגם לחיים עצמם, היא סבתא של בן עמי, סבתא פסיה. "הסבתא האגדית שלנו, שכל מי שהיה רעב ידע שהוא יכול לבוא ולקבל קצת אוכל. היא לא יכלה לראות בן אדם רעב, היא חשבה שזה בייסיק יומן רייטס, דבר בסיסי שצריך לתת לבני אדם". רעב, הוא אומר, הוא סוג של מחלה, והוא עצמו מביא למחלות פיזיות ונפשיות. "נולדתי בפתח תקווה בתקופת הצנע. אז לא היה אוכל. אני יודע מה זה חוסר ביטחון תזונתי".
העירייה נתנה להם שטח ביפו וחולון, והמרכז הלוגיסטי שלהם בנוי ממכולות שנתרמו על ידי צים. שם מאחסנים את הפירות והירקות, מזון יבש, ויש גם אפילו מטבח ששימש את העמותה עם פרוץ הקורונה. "לא הייתה אספקה של מזון מבושל, אז אלתרנו מטבח שדה שבישל למעלה מ-250 אלף מנות מרק, חמישה ימים בשבוע, מכל הירקות שהיו צריכים ללכת לזבל. הייתה לנו טבחית שהגיעה כל יום והעמידה סיר ענק של 100 ליטר, ומתנדבים היו מסיעים את המנות למי שצריך".
הכל עם הקהילה
בערך 50 אחוז מהגידולים החקלאיים נזרקים לפח. 500 אלף טון מזון שיכול להגיע למי שזקוק לו. "אנחנו המדינה שמצילה הכי פחות מזון ב-OECD", אומר בן עמי. "זה גורם לנזק סביבתי אדיר". כשעודפי ירקות ופירות נותרים להירקב בשדות, הם מייצרים כמויות של גזים רעילים ומזהמים, ולמעשה אחראים על 8.2 אחוז מפליטת גזי החממה.
כדי לשלב בין הצלת המזון והסיוע לרעבים, חבר בן עמי ללקט ישראל, ארגון הצלת המזון הלאומי, ודרכם מגיעה התוצרת. בשנה שעברה הם הצליחו להציל כ-1,000 טון מזון, שהם מיליון קילו, שהם שני מיליון ארוחות, על פי תחשיב מקובל של חצי קילו לארוחה. השנה כבר הצילו 200 טון.
בנוסף להצלת תוצרת חקלאית, עשרה אחוז מפעילות העמותה היא בהצלת ארוחות מבושלות ממטבחים של חברות גדולות. גוגל, חברת חשמל, קופ"ח כללית, ועוד ועוד. בכל מקום שיש בו חדר אוכל או קפיטריה מתארגן איסוף מנות מבושלות. "בשעה 15:00 אנחנו אוספים 200 ארוחות מגוגל, ובשעה 17:00 אוכלים את זה חסרי דיור במקלטים בדרום תל אביב", אומר בן עמי.
זה נראה שהם פיצחו את השיטה. על פי המודל שלהם, הם מצליחים להאכיל הרבה אנשים במעט כסף ובעלות תפעולית זניחה – ארוחה שעלותה בדרך כלל חמישה שקלים, עולה שקל אחד בלבד. "העמותה נבנתה סביב סיוע מהקהילה עבור הקהילה, באמצעות מתנדבים, הקהילה עוזרת לנו להגיע לאנשים, זה הפטנט. תמיד יש פעילים חברתיים שרוצים לעזור. אז אנחנו מתחברים לקבוצה או עמותה, מגיעים אליהם עם דולבים של חקלאות מלאית בתוצרת, והם מגיעים עם שקיות, מלקטים ומחלקים".
"מה שמייחד אותנו הם עלויות נמוכות מאוד, אנחנו מנסים לעשות הכל עם הקהילה", אומר יוני, "זה רק אני ואבא פה, בלי כל ה-2,000 מתנדבים לא היינו יכולים. זה הסוד להצלחה". "אם מנה תעלה עשרה שקלים זה לא שווה את זה", ממשיך גדעון, "רק עם הקהילה זה יעלה שקל לארוחה, צנוע, כמו שסבתא פסיה עשתה בזמנו. תראי מה אישה אחת השאירה אחריה, היא חיה לתמיד".
70 בתי ספר בכל הארץ
אין להם משרדים, משכורות או עובדים. הם מתקיימים מתרומות ("מי שתרם לפני עשור ממשיך לתרום כי רואים את התוצאות"), התקציב השנתי שלהם זעום יחסית לעמותות והמנכ"ל נוסע על אופנוע משומש ומקבל משכורת של מורה ("אני אפילו פחות", מצהיר גדעון). מהקהילה הם גם מקבלים שירותים, לא רק מתנדבים. עזרה משפטית, גרפיקה, יחסי ציבור, הכל מהקהילה, הכל פרו בונו. "אלה דברים שעולים מיליונים, אבל זה פתיר באמצעות לוגיסטיקה ונטוורקינג", הם מסבירים. הוא ויוני מנהלים את כל העסק בפועל, אבל העמותה בנויה כעמותה משפחתית, וכל אחד מסייע איפה שהוא יכול.
לאחרונה צירפו למעגלים הקהילתיים שלהם גם בתי ספר בתכנית שנקראת EAT. "מצאנו שהם המרכזים הלוגיסטיים הכי טובים. יש גם מורים וגם תלמידים שעובדים, ואין שכר דירה", מסביר גדעון. הם התחברו לעמותת "דרך כפר יוזמות חינוך", מגיעים לבתי הספר, מעבירים הרצאות על הצלת מזון ובזבוז מזון, מסבירים על שינויי אקלים, ומגייסים את בית הספר להיות שותפים להצלה.
"התחלנו מפיילוט של ארבעה, היום אנחנו נמצאים ב-70 בתי ספר בכל הארץ". כל ילד בבית הספר יוצא ממנו עם שקית של תוצרת, גם מי שלא צריך". ככה הם מצאו דרך מרגשת להגיע לילדים שאין להם, אבל הם כנראה היו מתביישים לקחת. בשנה הבאה הם יתמקדו בבתי ספר בפריפריה, בילדים ממעמד סוציו אקונומי נמוך, בשכונות נזקקות.
מרגש.
"להגיע לילד שאין לו בבית, ויוצא מבית הספר עם שקית. הוא גם תורם לחברה ולסביבה, והוא גם עבד בשביל זה. יש בזה אספקט של העצמה ונתינה ואחריות סביבתית".
החזון שלהם, כולל גם להיות מודל לעמותות נוספות. "אנחנו רוצים להיות דוגמה, להוכיח שאנחנו מצילים אלף טון בפחות משקל לארוחה. זה עוד לא קיים בעולם הצלת המזון, אנחנו צעד קדימה גם לפני עמותות מחו"ל", אומר גדעון. "אנחנו מנסים לפתור אי ביטחון תזונתי, עבור אותם ילדים ונשים וקשישים שיודעים מאיפה תגיע הארוחה הבאה כי בשכונה שלהם יש את המטבח של פסיה ואפשר להגיע ולקבל סל שבועי של פירות וירקות. המדינה מנפיקה תלושי מזון אבל זה עוד בזבוז מזון. אם היו משקיעים את הכסף הזה בהצלת מזון, זה הרבה יותר ווין ווין מאשר תלושים לסקטורים מסוימים".
בעמותה מאמינים גם שהמסר לנזקקים צריך להיות אחר. "אנחנו משנים את הנרטיב, אנחנו אומרים לאלה שבאים לאסוף תודה, תודה לכם שבאתם להציל איתנו מזון", אומר גדעון. "הנזקק מרגיש שהוא עזר לחברה ולסביבה, הוא יוצא בראש מורם, הוא שותף להצלת מזון. אולי יתחילו להבין פה שכל אחד יכול להיות מציל מזון".