לפני ימים אחדים פרסמנו כאן את ממצאיו של מחקר בריטי שבדק מי מאנשי המקצוע בבריטניה מחייך וצוחק הכי הרבה. המחקר, שהקיף 4,000 בעלי מלאכה, בהם רואי חשבון, נהגי מונית, מדריכי כושר, קברנים ואף עקרות (ועקרי) בית, העלה כי החיוך הרחב ביותר - והנפוץ ביותר - שפוך על פניהן של מזכירות דווקא. 53.5% מהן העידו כי הן צוחקות מדי יום בזמן העבודה. נהגי מוניות, לעומת זאת, מנצלים רק 0.4% מימי העבודה שלהם לצחוק משחרר.
ביסודו של מחקר זה נמצאת ההנחה כי החיוך מעיד על שביעות רצון גבוהה של בעליו - מעבודתו, ממעמדו ומחייו בכלל. המחקר אף גילה קשר בין הצחוק לבין מצב בריאותו של הצוחק. אך האם באמת יש למחקר תוקף כלשהו בחיי העבודה שלנו? האם קיימת בחיי העבודה חשיבות לצחוק ולחיוך? והאם אנו, המנהלים, צריכים להשקיע משאבים ותשומת לב ביצירת קהילת עובדים שמחה ומחייכת?
המחקר עצמו אינו משיב על כך וגם ניסיוננו כמנהלים אינו עונה על כך בצורה מובהקת. לכאורה, ברור ששביעות רצון של עובד, שעדות לה היא חיוכו הרחב וצחוקו המתגלגל, אמורה לתרום לרצונו לתרום למערכת, לתפוקתו ולשרידותו במקום העבודה. אבל האם הניסיון בשטח תומך בגישה זו?
דיכאון כמתכון להצלחה
לצערי ראיתי בעולם הניהול דוגמאות לא מעטות בהן הוכח לכאורה ההיפך הגמור. כך לדוגמא, חברת ביטוח גדולה שחוותה משך שנים רבות ניהול מדכא חיוך, ועובדיה התהלכו כצללים במסדרונות, חוששים לגורלם ומודאגים תמיד. מנכ"ל החברה הנהיג תרבות של הפחדה ואיום מתמיד, מתוך הנחה שעובד החושש לעבודתו ישקיע יותר מזה היושב לבטח. החברה תחת הנהגת אותו מנכ"ל נחשבה שנים רבות לאחת המצליחות בישראל.
למרבה השמחה קיימות גם דוגמות הפוכות, אופטימיות יותר. אם נרחיב את מושגי החיוך והצחוק אל תחומי השעשוע והמשחק, ניתן בהחלט לראות כי עובדים עשויים להגיע לתפוקה, תרומה ויצירה גבוהים מן המקובל כאשר הם מופעלים באמצעים המשלבים שעשוע ומשחק בעבודתם.
אנשי מכירות אשר הופעלו במסגרת מבצעים שכללו תעלומה ועלילה (מבלי שידעו את מטרות הארגון, יעדי המכירה, או התגמול הכרוך בהשגתם) מכרו בהיקפים דמיוניים, לעתים פי 7 מן הממוצע. אנשים אלו אף הביעו שמחה על היותם חלק מן הארגון והביעו רצון להמשיך ולהשתתף בפעילות הכמו-משחקית שהוא מעודד.
חיוך בונה
אני סבור כי מקומות העבודה הטובים בעולם הם אלו המאפשרים לעובדיהם חופש לפורקן, לשעשוע ולמשחק תוך כדי עבודה. מקומות עבודה בהם עובד יכול לשבת ולחלום, בעוד רעו זורק חצים למטרה וחברתם משתעשעת במחשב משרדה, וכולם זוכים לעידוד ולהוקרה, הינם גם ארגונים פורצי דרך וגם רבי תשואה.
למרות שלעתים זה נראה כך, לא מדובר בעניין מובן מאליו. אפשר לנסח זאת באמצעות מושג חדש: "חיוך קונסטרוקטיבי", חיוך בונה הקשור לפעילות חיובית מבחינת הארגון, ואינו רק צחוק בעלמא. חיוך בונה שכזה עשוי, לדעתי, להצעיד את החברה בה הוא נפוץ אל הישגים מעל ומעבר. וזה למעשה מה שעושה את ההבדל בין "חיוך של מיליון" לבין "חיוך של דולר", כמאמר המשורר.
אליעוז רבין הינו מנהל אתר היעוץ הניהולי "הספר"
