הלווים הגדולים במשק, המוכרים בשמם העיתונאי "הטייקונים הגדולים" נהנים מגיבוי מלא של הבנקאים המלווים אותם, בעיקר על רקע דאגתם של האחרונים לעורם שלהם במקרה של חדלות פרעון של הראשונים.
למעשה, הטייקונים נלחמים עכשיו על חייהם, על השליטה שלהם בחברות ועל מעמדם האישי. הם לא יבחלו בשום דרך לשמר את כוחם. עם זאת, שוק ההון מתמחר כבר היום תרחיש של פשיטת רגל של אחדים מהטייקונים, לאור הקריסה בשווי הנכסים שהם רכשו במינוף חסר תקדים.
וינסטון צ'רצ'יל צוטט בזמן מלחמת העולם השנייה בהתייחסו לאומץ הלב של טייסי חיל האוויר המלכותי: "מעולם לא היו חייבים רבים כל כך למעטים כל כך". הטייקונים לוחצים לשמר את מעמדם באמצעות הקרבת ההון הציבורי לתועלתם האישית.
ההצעות שלהם או של עורכי דינם כוללות דחיית תשלומים, הלוואות מסובסדות, ערבויות ועוד שלל הצעות מגוונות, שעיקרן שימוש בכספי הקופה הציבורית להצלת המשק לכאורה, ועל הדרך חילוצם של הטייקונים על חשבון משלם המיסים הישראלי.
פירוק חברה משפיע בוודאי על בעליה, אך גם על עובדיה אשר יוותרו ללא מקום עבודה, ונושיה אשר לרוב לא תהיה בידם היכולת לגבות את כספם מאחר ובד"כ מסת הנכסים קטנה מהתחייבויותיה של החברה.
פירוק חברה, כמו כן, עלול ליצור "אפקט דומינו" שבו קריסתה של אחת עשויה למוטט חברות ועסקים נוספים, המשמשים כספקים לחברה ומכאן שפירוק חברה אחת עשוי לפגוע גם במארג הכלכלי הכולל. בדיוק את הפחד הזה מנצלים הטייקונים על מנת לנסות לפרוש מחדש את חובם מבלי שידרשו לשנות את היחס של הסיכון מול הסיכוי. כלומר, עד היום נהנו הטייקונים מהיכולת לגייס חוב ולבצע רכישות אגרסיביות תמורתן, בעיקר של נדל"ן.
הסיכון במקרה הזה היה כמעט כולו של המלווים, הם הבנקים והמוסדיים, והסיכוי לגזירת רווחים שמנים נשאר רובו ככולו בקרב שכבת מנהלי החברות ובעלי השליטה של חברות אלו.
להרים מסך
מצב העולם הנוכחי מחייב לדעתנו, רביזיה חשיבתית: מי שרוצה את עזרת משלם המיסים צריך להתחייב להרים במידת הצורך את המסך בינו לבין החברה.
למעשה, בפני חברה בקשיים עומדות שתי דרכים: האחת, פירוק והשנייה הבראה. על מנת לצעוד בדרך השנייה יש לבחון תחילה את מצבה התפעולי של החברה. כלומר, יש לבדוק האם הפעילות נטו "ללא חובות מימון או חובות עבר" היא רווחית במידה והתשובה לכך חיובית יש טעם לבחור בדרך זו.
במידה ויש נכונות של כל הצדדים ללכת להסדר חוב, צריך לעשות זאת באמצעות קביעת אבני דרך ברורות לשיפור מבנה ההון והחוב של החברה. במקרה של הסדר צריך להבטיח שהחברה ממשיכה לפעול לאורך זמן במצב יותר טוב. כמו כן, נקודת המפתח היא שיתוף פעולה בין בעלי המניות למחזיקי האג"ח.
בנוסף, לאחר שנקבע הסדר חוב, החברה צריכה להפסיק לחלק דיווידנדים, כיוון שחלוקה שכזו מחלישה את מבנה ההון של החברה ומשרתת בעיקר את בעלי השליטה.
למי מהטייקונים שיש להם חברות תזרימיות ויציבות המסוגלות לשרת את החוב סיכוי גבוה לשרוד גם את המשבר הנוכחי. אולם אלו שאינם מסוגלים לפרוע את חובם ללא התערבות אקסוגנית של הממשלה צריכים למסור את המפתחות וללכת הביתה. במקומם יתפסו את המושכות בעלי החוב או בעלי שליטה חדשים המסוגלים לספק נזילות גם בתקופה הנוכחית. פעולה של מחיקת חובות של הציבור ללא קבלת מנגנון פיצוי אמיתי במקרה של שינוי מגמה עתידי מהווה עוול מוסרי וערכי.
הזדמנות לשינוי סדרי עולם
כאן אנו מגיעים לנקודה החיובית של המשבר המהווה הזדמנות לשנות את פני החברה הישראלית. המצב הנוכחי בו מרבית האזרחים משועבדים לאילי ההון בחברה הוא פסול כיוון שחלוקת העושר בישראל גררה ריכוזיות בלתי מתקבלת על הדעת במשק הישראלי.
אם מערכת האכיפה והצדק הישראלית יאפשרו לטייקונים להימלט מחובותיהם על חשבון האזרח הקטן לא רק שאנו שומרים על הסטטוס קוו הקיים בחברה הישראלית, אלא מעודדים את מנהלי החברות לקחת סיכונים בלתי מבוקרים גם בעתיד.
הדרך הנכונה לפתור את מחנק האשראי בישראל עוברת אומנם דרך הקופה הציבורית כיוון שחייבים לספק נזילות למערכת על מנת שלא נגיע למצב של פשיטות רגל המוניות של חברות בישראל. המדינה אינה צריכה לשמור על בעלי השליטה בחברות, אלא על הפעילות התפעולית הבסיסית. אם יש חברת אחזקות שיש לה חברות בנות שמייצרות עבודה, הכסף צריך להיות מוזרם לחברות הבנות.
בנוסף מבנה שוק האשראי בישראל יוצר מוקד בעיה מאד ספציפי בשוק האשראי החוץ בנקאי, כך שאין צורך להעניק תמריצים למערכת הבנקאית שרף הריכוזיות בה גם כך עולה על הנדרש.
המדינה צריכה לטפל בשורש הבעיה ולהזרים כספים לחברות הגדולות הספציפיות שיש להן בעיית נזילות. תמורת אספקת האשראי המדינה תקבל מנית זהב של שליטה בחברה באמצעות מינוי דירקטורים מטעמה שיהיו אחראים שהעסק עולה על הפסים הנכונים, רצוי בשיתוף של בעל השליטה.
בנוסף צריך לקבוע באמצעות חקיקה שלמדינה תהיה עדיפות והיא תהיה הנושה הראשון המקבל חזרה את כספו קודם לנושים אחרים אשר אינם מובטחים, לרבות נושים מקצועיים קיימים כגון בנקים או מוסדות כספיים אחרים.
לנקות את האורוות של הטייקונים
לבנקים יש מנגנוני פיצוי והגנה שישרתו את מצבת החובות שלהם. מאידך, רפורמת בכר ייצרה שוק אשראי חוץ בנקאי חסר אחריות ובוסרי שלא ייצר לעצמו מנגנוני הגנה בדמותם של שעבודים וביטחונות. התערבות כזו של המדינה אשר תציל את החברות הללו מקריסה, תדאג בראש וראשונה לחוסכים של קופות הגמל וקרנות הפנסיה ותקטין בעתיד את הריכוזיות של המשק ישראלי תוך כדי חלוקה מחדש של העושר בישראל.
פעולה כזאת תניע מחדש את הכלכלה הישראלית. השיטה בה הבנקים מקבלים את הכסף ומזרימים אותו הלאה לשוק הוכחה בכל העולם כשיטה לא יעילה בעקבות דאגתם של הבנקאים לרווחתם שלהם, קרי בונוסים, רווחיות והלימות הון מבלי שיראו את התמונה הכוללת טובת המשק.
בכל מקרה ההלוואות או הערבויות מצד המדינה צריכות להינתן לעסקים יצרניים מכל תחומי התעשייה, הנדל"ן, הכימיה, ועוד. בנוסף, יש לבצע חקיקה האוסרת על חלוקה של דיווידנדים למעלה לחברות האחזקה. אלא בתנאים מסויימים שייקבעו ואשר יבטיחו אי פגיעה ביכולת הפירעון של החברות המוחזקות (המנפיקות).
כך מצילים את לב ליבה של הכלכלה הישראלית ומנקים את אורוות חברות אחזקה, קרנות גידור, קרנות הון סיכון או כל מתווך פיננסי אחר שלא נושא בנטל מימוני של חברות הבת אלא כל תכליתם היא לבצע אקזיט או למשוך כספים כלפי מעלה.
לחזור אחורה מרעיונות ההפרטה
רבות דובר על תועלתה של ההפרטה למשק הישראלי. בשנים האחרונות המדינה בעיקר הצליחה לגזור קופונים שמנים מהנפקות של הבנקים ובתי הזיקוק.
יחד עם זאת, בעלי השליטה החדשים לא בהכרח הוכיחו יכולות ניהול טובות יותר מהמנהלים שמונו על ידי הממשלה בזמנו אשר הרוויחו משכורות צנועות הרבה יותר, זאת למרות שהיו ביניהם כאלה שהוכיחו ביצועים לטווח ארוך לא פחות טובים.
זה הזמן לתהליך הפוך, בו המדינה תיקח שליטה מחדש בתמורה לתמיכה בחברות. בכל מקרה מדובר על תקופת זמן מוגבלת עד שהחברות יצאו מעבדות לחירות.
