הציבור לא אוהב עשירים ומתקשה לפרגן להם. סמי עופר | צילום:
חדשות"בסופו של דבר, כשתגיעו לגילי, תמדדו את הצלחתכם בחיים לפי כמה מהאנשים שאתם רוצים שיאהבו אתכם באמת אוהבים אתכם. אני מכיר אנשים שיש להם הרבה כסף, והם זוכים להוקרה בארוחות ערב וקוראים על שמם אגפים בבתי חולים. אבל האמת היא שאיש בעולם אינו אוהב אותם. אם תגיעו לגילי ואיש לא יחשוב עליכם טובות, לא אכפת לי כמה גדול חשבון הבנק שלכם - חייכם נחשבים לאסון. זה המבחן הסופי של האופן שבו חייתם את חייכם. הבעיה באהבה היא שאי אפשר לקנות אותה. אפשר לקנות מין. אפשר לקנות ארוחות הוקרה. אפשר לקנות עלונים שמספרים כמה אתם נפלאים. אבל הדרך היחידה לקבל אהבה היא להיות אהובים. זה מרגיז מאוד אם יש לכם הרבה כסף. הייתם רוצים לחשוב שאתם יכולים לכתוב המחאה: 'אני רוצה לקנות אהבה במיליון דולר'. אבל זה לא עובד כך. ככל שתיתנו יותר אהבה, כך תקבלו יותר".
(וורן באפט, מתוך הספר "כדור השלג", הביוגרפיה של המשקיע הגדול בעולם)
הדברים של וורן באפט מסכמים בצורה הטובה ביותר את המאבק בין משפחת עופר לעיתונאי מיקי רוזנטל. בסופו של דבר, משפחת עופר, כמו המשפחות העשירות האחרות, צברה הרבה כסף ואיתו הרבה כוח ועוצמה. עם הכוח והעוצמה הזו הם צוברים או מנסים לצבור עוד כסף שמייצר עוד יותר כוח ועוד יותר עוצמה וחוזר חלילה. עם הכסף, הכוח, העוצמה והשליטה והתחושה שאתה על גג העולם, מגיע הצורך הטבעי, לפעמים האובססיבי, שיפרגנו לך, שתקבל מחמאות, שתקבל הכרה... בקיצור, להיות אהוב.
קל לשנוא עשירים
אפשר להניח שגם סרט התגובה שהכינה משפחת עופר לטענות נגדה לא ישנה בהרבה את היחס של הציבור למשפחה, בדיוק כמו שהתרומות הגדולות של המשפחה למוסדות ציבוריים לא ממש שינו את הסנטימנט השלילי לעופר בפרט או לעשירים האחרים בכלל. הציבור לא אוהב עשירים ומתקשה לפרגן להם.
למה? חלק מהסיבות מושרשות ("מתבקש" וקל לשנוא עשירים, תודו), חלקן טבעיות (פער ההכנסות ההולך ומתרחב), חלקן פופוליסטיות ("המדינה מוכרת את נכסיה לעשירים בנזיד עדשים") וחלקן אפילו מוצדק (לעשירים יש היכולת לתכנן, לתחמן ולהתחמק מתשלומי מס גבוהים).
"מס המוות"
אולי חלק מהפתרון למערכת היחסים של הציבור עם העשירים יכול לבוא מתמיכה מוצהרת של המשפחות העשירות בישראל במס ירושה, שנהוג בארה"ב, או בכל מס אחר גבוה על עושר. אמנם, גם בארה"ב מתקיים כבר שנים דיון סוער על שינוי מס העיזבון, בטענה שהוא סוג של "מס מוות" או "שוד קברים", שהוא סוג של מיסוי כפול שפוגע בסופו של דבר בכלכלה ובצמיחתה וממילא מייצר סביבו תעשייה של תכנוני מס.
אבל, המצדדים במס מצטיידים בטיעונים הגיוניים ואנו נוטים להסכים איתם: יש במס משהו צודק מוסרית, כיוון שהעשירים מחזירים כספים לחברה שתומכת בקפיטליזם, שאיפשר את צבירת הונם. כרגע, המס בארה"ב עומד על 45% על ירושה מעל 3.5 מיליון דולר. המס אמור להתבטל ב-2010 (ניסיון של בוש להיטיב עם העשירים) ואמור לחזור ב-2011 עם שיעור מס של 55% על רף יותר נמוך.
ללמוד מוורן באפט
משפחת עופר ואיתה המשפחות העשירות צריכה ללמוד משהו מבאפט, אחד מהאנשים העשירים ביותר בעולם, שהצליח להתחבב מאוד על הציבור. "עושר אינו אלא המחאות זכות למימון פעילויות של אחרים בעתיד", אומר המיליארדר בספרו, "מותר לכם להשתמש בכסף הזה כרצונכם. תוכלו לפדות אותו או לתת אותו לאחרים. אבל הרעיון להעביר עושר מדור לדור כדי שמאות מצאצאיכם יוכלו לשלוט במשאבים של אנשים אחרים רק מפני שהם באו מהרחם הנכון - מנוגד בעליל לעקרונות של החברה המריטוקרטית".
המקרה של חברת הספנות הגרמנית
השבוע הופיעה ב"פייננשל טיימס" ידיעה קטנטנה על חברה שמשפחת עופר כנראה מכירה היטב. מדובר בחברת הספנות "האפאג-לויד" הגרמנית, שניהלה השבוע שיחות על הזרמת חירום מבעלי המניות שלה בהיקף של יותר מ-400 מיליון דולר ואף צפויה לבקש מהממשלה ערבויות בהיקף של מיליארד דולר.
האפאג-לויד היא קורבן של המשבר הפיננסי והשפל הגדול ביותר בתעשיית הספנות, שפל שמשפחת עופר מכירה היטב דרך צים, חברת הספנות בבעלותה ואחד ממוקדי הביקורת על המשפחה. האפאג-לויד נחשבת לגדולה מצים, והנחיצות שלה לחמצן מבעלי המניות רק ממחישה את הבעיה בענף הספנות.
לפני יותר מחמש שנים, כשמשפחת עופר רכשה את חלקה של המדינה בצים לפי שווי של כ-240 מיליון דולר, לכולם נראה שהיא "שקשקה" את המדינה. בתחילת 2008 זה בכלל נראה כמו קנייה ב"נזיד עדשים", כפי שנוהגים לומר.
באפט. יחיד ומיוחד? | צילום:
Ethan Miller, GettyImages IL
בוננזה מבעלי הון מפסידים
עידן עופר תכנן אז להנפיק את צים בבורסת הונג קונג לפי שווי של חצי מיליארד דולר לפחות, ולכולם היה נדמה שמשפחת עופר סידרה את המדינה. עמוק בתוך 2009, ובחוכמה שבדיעבד, עסקת צים נראית כאחד הכישלונות של המשפחה וכהצלחה מסחררת של המדינה. תעבורת האוניות בשנה האחרונה התכווצה, מחירי התובלה קרסו וחברות הספנות, שהצטיידו באוניות חדשות במיליארדי דולרים בזמני הגאות, לא מסוגלות לכסות את העלויות התפעוליות.
לצים, כרגע, יש שווי שלילי, והחברה לישראל, החברה-האם שלה, נאלצת להזרים לה מאות מיליוני שקלים (והיד עוד נטויה), בדיוק כמו האפאג-לויד. למעשה, השאלה הקריטית לאור התחזית העגומה של הענף גם ב-2010 היא האם משפחת עופר תמשיך לתמוך בצים או תנטוש אותה. בכל מקרה, למשפחת עופר יש תרומה "צנועה" למצבה של החברה. תוכניות ההצטיידות המאסיבית של צים במיליארדי דולרים כללה גם עסקת בעלי עניין עם משפחת עופר, שמכרה לחברה אוניות בכ-820 מיליון דולר.
עסקת צים אופיינית מאוד לעסקי ההפרטה של הממשלה בעשור האחרון. למרבה ההפתעה, הפליאה והתדהמה, המדינה שקשקה לא מעט אנשי עסקים בעשור האחרון. למעשה, איש העסקים המוצלח ביותר בעשור האחרון הוא... דנקנר? תשובה? לבייב? מה פתאום.
איש העסקים המוצלח ביותר הוא מדינת ישראל. היא מכרה במחירים מצוינים ויקרים יחסית את השליטה בבנק הפועלים (לתד אריסון), בבנק דיסקונט (לקבוצת ברונפמן-שראן), חבילה בבנק לאומי (לקרן סרברוס גבריאל), בית הזיקוק בחיפה (למשפחת עופר), בית הזיקוק באשדוד (לפז של בינו צדיק) ופי גלילות (ליצחק תשובה). בכל העסקאות הללו, נכון לפחות לנקודת הזמן הנוכחית, בעלי ההון מופסדים עליהן לא מעט על הנייר.
מה נגיד, אחלה שקשוקה עשתה המדינה מבעלי ההון מפסידים.
