לאורך כל השנה אנחנו מבקרים את הכלכלה הישראלית. קל מאוד להשמיץ אותה - למשק המקומי הרי לא חסרות תחלואות, פירטנו עליהן ממש כאן רק לפני שלושה שבועות. ולמרות זאת, ישנם גם כמה צדדים חיוביים. המשימה לא הייתה פשוטה: ברגע הראשון נראה היה שאי אפשר בכלל למצוא עשרה דברים טובים בכלכלה הצעירה שלנו. ובכל זאת, מסתבר שיש לנו לא מעט סיבות להתגאות במשק כחול-לבן. קבלו את מקורות הגאווה הלאומית שלנו, עם הרבה ציוניות אך ללא טיפת ציניות.
המשבר הכלכלי (או: "בעולם זה פגע חזק יותר")
"הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם", שר שלום חנוך בשירו האלמותי "מחכים למשיח". אין מה לעשות, כלכלה היא עסק אכזרי: אתה משלם על טעויות, בזמן ובמזומן. למזלנו, בכירי המשק התנהלו בשמרנות ונמנעו מלקיחת סיכונים מיותרים בשנים הטובות. עכשיו, כשבא המשבר, הוא מכה בנו בעוצמה פחותה מאשר בשאר העולם.
באירלנד, המדינה שנחשבה להצלחה הכלכלית הגדולה ביותר באירופה, כמעט ולא נשאר משק. המשבר הביא להתמוטטות אדירה. החמדנות והסיכונים שלקחו האירים הביאו אותם לעמוד כיום מול משבר כלכלי-חברתי שמאים לפורר את המדינה. אמנם אלה בשורות שלא יעודדו את מי שפוטר מעבודתו בגלל המשבר, אבל לפחות הצלחנו לשרוד. אחרי הכל, על העיקרון הזה הרי מבוססים החגים שלנו.
שפע מוצרים (או: "תביא מהסופר גבינת עזים 3.427%")
כל שף מתחיל יאמר לכם שאין דבר כזה מטבח ישראלי. הבדיחות מספרות שארוחה ישראלית "אותנטית" מורכבת מסלט ערבי, קבב רומני, שניצל וינאי ופיתה עיראקית, ולקינוח גם קרם בוואריה גרמני. מצחיק, אמיתי, אבל המשמעות של כל זה היא שיש לנו פה באמת שפע רחב של מוצרים.
בארצות הברית הגדולה אין רבע ממבחר הגבינות שיש בכל סופר קטן בעיירה נידחת בישראל. ביפן אפרסקים הם מצרך נדיר. הכלכלה שלנו לא מגיעה לקרסוליים של האימפריות הכלכליות האלה, אבל בכל מה שנוגע למבחר מוצרי המזון, אנחנו מקדימים אותן. הסופרמרקטים שלנו עמוסים בסוגים שונים ומשונים של מוצרי מזון, והרחובות מלאים במסעדות מכל הסגנונות. הנה משהו ששווה להעריך.
יצוא כלי נשק (או: "מלחמה בחו"ל זה טוב לעסקים")
אם פתחתם את CNN, BBC או כל ערוץ חדשות עולמי אחר, וראיתם כתבה על ישראל שלא עוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמלחמה, כדאי לכם להקליט אותה. מדובר באירוע נדיר. אין מה לעשות, אנחנו הילדים הרעים של הכפר הגלובלי הקטן שלנו: תמיד הולכים מכות, תמיד מושכים אש.
הדבר החיובי בסיפור הזה הוא שאנחנו מנצלים את תדמית המשוגעים שלנו לטובתנו, ולאו דווקא בהקשר המדיני אסטרטגי. עזבו אתכם עכשיו מדיבורים על כושר הרתעה או מההצעות של ליברמן להפציץ את סכר אסוואן, בואו נדבר ביזנס: חצי עולם קונה מאיתנו מערכות נשק, פשוט כי התעשיות הצבאיות שלנו ניצבות בגאווה בחוד החנית הטכנולוגי העולמי, בצד המעצמות הכי גדולות - ארה"ב, בריטניה, רוסיה וצרפת. מה שהחל לפני 59 שנה עם רובה העוזי, נמשך עד היום עם הצלחתן של אלביט, רפא"ל, תע"ש והתעשייה האווירית. לקום ולהצדיע.
סטארט-אפים (או: "להביא מכה ולפרוש")
איזה יתרון יחסי יכול להיות למדינה קטנה, מדברית, חסרת משאבי טבע ושתושביה לא אוהבים לעבוד קשה? עניתם בשכל, המוח היהודי כמובן. נפט זה לערבים, עבודה קשה זה לסינים. אנחנו רוצים להמציא פטנט, למכור אותו לגויים העשירים מהמערב, ולפרוש עם המיליונים.
פעם כל אמא יהודיה חלמה שהבן שלה יהיה רופא או מהנדס, אולי עורך דין. אחרי עשרות מקרים של אקזיטים מוצלחים, דוגמת נערי מיראבליס, גם היידישע מאמא הכי גדולה מבינה שהכסף הגדול באמת נמצא היום בחברות הסטארט-אפ. ישקר, מרקורי, פי-קיוב, Shopping.com - הרשימה עוד ארוכה. אסי כהן לא לבד: עבור לא מעט אנשים בישראל, "מסודרים" היא בהחלט סוג של ריאליטי.
שיחות בזול (או: "אחי, אני אדבר איתך אחורי זה")
מי שניסה לעשות פעם השוואת מחירים בין חברות הסלולר, גילה שכדי לעמוד במשימה צריך מחשבון, חשבונייה וספר נוסחאות של בני גורן. המסלולים השונים מסובכים, מפותלים ואף פעם לא ברורים מספיק. ובכל זאת, תאמינו או לא, אבל בשורה התחתונה כל החברות זולות.
לא פלא שאנחנו המדינה עם הכי הרבה טלפונים ניידים לנפש בעולם: מחיר זמן האוויר פה הוא מהנמוכים בעולם. בארצות הברית, למשל, משלמים גם על שיחות נכנסות, וכמובן שגם על המכשיר. אצלנו זה לא יעלה על הדעת - תמיד יש איזה דיל משתלם. ואגב, גם המחירים שאנחנו משלמים עבור שיחות לחו"ל נמוכים עד כדי גיחוך. הבעיה היא התוצאה - כולם מדברים בסלולרי תמיד. גם בקולנוע, באמצע הסרט.
חשמל בזול (או: "כבה את האור כשאתה יוצא מהחדר")
חובבי הספורט בארץ מתווכחים אם הספורט הלאומי של ישראל הוא כדורגל או כדורסל. למען האמת, שניהם טועים: הספורט הלאומי בישראל הוא השמצת עובדי חברת החשמל. נכון, הם מרוויחים שכר מופרז, והעובדה שהם מקבלים חשמל בחינם מאוד מקוממת.
אבל העם שלנו אוהב להתלונן. אם הופתעתם מהסעיף הקודם, עכשיו כדאי שתחזיקו חזק את הכסא: מחירי החשמל בארץ הם מהנמוכים באירופה. הם אמנם עלו בשנים האחרונות, אבל עדיין – חברת החשמל לא מנצלת לגמרי את המונופול שיש לה בתחום, ומלבד הפרסומות של שקע ותקע היא נזהרת שלא להתעמר בצרכנים. חשמל בישראל עולה כ-45 אגורות לקוט"ש. הבריטים, לשם ההשוואה, משלמים על אותו קילו ואט 60 אגורות לשעה, ההולנדים 70, היפנים 105 ובאיטליה משלמים 115 אגורות. באירופה העשירה, שימוש במזגן, כזה שמחמם בחורף ומקרר בקיץ, נחשב למותרות. אנחנו משאירים אותו דולק כל הלילה.
ביוטכנולוגיה (או: "עגבניות שמאכילות את עצמן")
בסרט "חנות קטנה ומטריפה", אי שם בשנות השמונים, מגדל הגיבור צמח טורף שאוכל את מי שמתקרב אליו. מדע בדיוני? נדמה שהמשק הישראלי ראה כבר פיתוחים מוזרים יותר. תעשיית הביוטכנולוגיה הישראלית לא מפסיקה להמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם ונחשבת לאחת המוצלחות בעולם.
אם בימי התנ"ך היינו עם של חקלאים פשוטים, ובשנות השישים עוד ייצאנו פירות וירקות לכל אירופה, עכשיו קיבלנו טוויסט היי-טקיסטי: פיתוח זנים עמידים לחום, אש ושואה אטומית. הזרעים שלנו עמידים לשינויי מזג האוויר, הפרות שלנו מניבות יותר חלב מפרות הולנדיות, וכמובן שיש כאן פירות שגדלים כל השנה. תותים נמכרים בגרמניה במשך חודשיים בלבד. אצלנו יש אותם על המדפים לפחות חצי שנה.
קידוחי הגז (או: "ואנחנו חיפשנו נפט כל הזמן הזה")
כשרואים את השייח'ים מנסיכויות המפרץ, משהו בלב נצבט. "אם רק היה לנו נפט כמו שיש להם, איזו אימפריה כלכלית היינו יכולים להיות", אנחנו חושבים לעצמנו. במשך שנים חיפשנו נפט בגבולות ארץ הקודש, מתפללים לנס שייתן לנו קצת מהזהב השחור. והאמת, לאו דווקא נפט רצינו, אלא איזה משאב, קידוחון קטן, משהו שייתן לנו סיבה לגאווה.
כבר כמעט ואמרנו נואש, אלא שאז הבינו הגיאולוגים שמוטב לחפש אוצרות בים ולא ביבשה. תוך זמן קצר הצלחנו למצוא שלושה מרבצי גז טבעי בחופי ישראל. נכון, הם שייכים לחברות פרטיות, אבל המיסים שהן משלמות שייכים לכולנו, שלא לדבר על האנרגיה הזולה שהן יפיקו. או סתם על הידיעה שאנחנו לא המדינה היחידה במזרח התיכון שנעדרת משאבים לחלוטין.
עמותות סיוע לנזקקים (או: "כל ישראל ערבים זה לזה")
המדינה, כך אומרים אנשי אקדמיה, נסוגה מתפקידיה המסורתיים. כבר אין דאגה לאזרחים פשוטים מצד השלטונות. אין לך כסף? אין לך איפה לגור? בעיה שלך. אלה הצדדים הרעים שבשיטה הקפיטליסטית. אז מה מעודד בסיפור הזה? העובדה שבכל זאת יש מי שדואג לעניים, גם אם הוא לא ארגון רשמי של המדינה.
עמותות המגזר השלישי פורחות בישראל באופן חסר תקדים לעומת כל מקום אחר. אנחנו המדינה עם מספר העמותות הגבוה ביותר לנפש. התארגנויות כמו "יד שרה" או "פתחון לב" הפכו לדבר מקובל בחברה. נכון, מצד אחד זאת תעודת עניות לא קטנה. אלא שמצד שני זו תעודת כבוד למשק שנרתם לסייע להן בכל דרך אפשרית. וכן, יש גם את הגופים הגדולים שנרתמים לפרויקטים שונים מדי חג, ותורמים אף בימי שגרה מבלי לעשות הרבה רעש. במקום להטביע את היוזמות האלו בציניות, נדמה שצריך לפעמים גם להעריך את התופעה הכל-כך ישראלית הזו.
הנס הכלכלי (או: "באפריקה יש אנשים רעבים")
אותו רגע מכונן לפני 61 שנה נתן אולי מקלט ליהודי העולם, אבל מבחינה כלכלית הוא היה משול להתאבדות. נולדה פה מדינה ענייה עם גזירות צנע, מדינה שהקמנו ממש מכלום, וגם את הכלום הזה חילקו בתלושים ובמנות קצובות. ובכל זאת, כמו תמיד, עשינו את הבלתי ייאמן. עד כמה ההישג הכלכלי שלנו ענק? ובכן, סעו לבית שאן, עיר שמדורגת די נמוך בכל מדד סוציו-אקונומי. לאחר מכן תחצו את מעבר הגבול לירדן, לעיירה המקבילה בצד השני של הגבול. המרחק האווירי לא עולה של 10 ק"מ. ההבדל ברמת החיים תהומי, בלתי נתפס.
אנחנו תמיד משווים את הכלכלה הישראלית למדינות ה-OECD המפותחות, רק כדי להיווכח פעם אחר פעם שהכלכלה שלנו נגררת מאחור. אבל בואו תשמעו סוד כמוס: העולם לא מורכב רק מארה"ב ומערב אירופה. יש עוד מדינות בעולם, ותיקות או גדולות מאיתנו, ואף על פי כן עקפנו אותן בסיבוב. עצם זה שמשווים אותנו למדינות המפותחות, רק מראה שהתקבלנו לליגה של הגדולים, גם אם אנחנו לא מהבולטים שם.
בהשוואה לספורט, המשק הישראלי הוא כמו קבוצת הכדורגל של בני יהודה. שניהם באים מאזור קטן ועני. שניהם לא נחשבים יוקרתיים, שניהם אף פעם לא מובילים, אבל בכל זאת נשארים בעקביות בליגה הראשונה בזכות הרבה רצון ורומנטיקה. יש לכלכלה הישראלית הרבה בעיות: השוק קטן, הוא רווי בכשלים בלתי פתירים, ובכלל, הדימוי העצמי שלנו ברצפה. אבל כל ה"שריטות" האלה מקסימות, פשוט כי הן שלנו, למדנו לחיות איתן. הן אלו שהופכות אותנו לישראלים.