"חוק החופים", החוק אשר אמור לשמור ולהגן על חופי הים בישראל מפני פגיעה של נדל"ניסטים, בעלי הון ובעלי אינטרסים, חוקק לפני ארבע שנים, והוא דוגמה נוספת לכך שאנחנו משופעים בחוקים, אך בה בעת יש בינינו מי שמנסים לפעול בניגוד להם.
המדאיג והחמור הוא, שבלא מעט מקרים מוסדות התכנון נותנים את אישורי הבנייה על אף שאלה נוגדים את החוק, ובכך מרוקנים את חוק החופים מתוכן ושמים אותו ללעג. כך למשל, ערר שהגישה בשבועות האחרונים מפלגת הירוקים נגד בניית מעלית בחוף אכדיה בהרצליה נדחה. ערר נוסף, שהגישה מפלגת הירוקים לוועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, נגד תוכנית להרחבת קיבוץ פלמחים נדחה לאחרונה. בנוסף לשני מאבקים אלה מתנהל בימים אלה מאבק נגד הכוונה לבנות כפר נופש בחוף בצת, בנייה שתפגע פגיעה חמורה באחד מהחופים הבודדים שעוד נותרו לנו, ומאבק נוסף מתנהל על חוף הבונים.
הדוגמאות האלה מצטרפות למאבקים נוספים שהתנהלו בחופי געש ושדות ים, שגם אותם ניסו בעלי הון ואינטרסים אחרים לגזול מהציבור הרחב. במדינת ישראל רובנו עוד לא הפנמנו שהים הוא נכס ייחודי, ואנחנו רואים בו אתר מובן מאליו ומתייחסים אליו בעיקר בחודשי הקיץ. אך מאוד ייתכן שהחוף שבו בילינו בקיץ האחרון, לא נוכל לבלות בו בקיץ הקרוב כי פתאום יעמוד עליו בניין.
לחוק החופים דרוש שינוי. התוכניות הישנות הקיימות לבנייה על החופים חייבות לעבור את אישור הולחו"ף (הוועדה לשמירה על החופים) לפני מתן היתרי בנייה, ויש להגדיל את השטח שעליו תהיה אסורה הבנייה.
המצב כיום בישראל הוא, שלכל אדם יש 2 ס"מ של חוף. בקצב הזה המצב רק יילך יחמיר. את מכירת החיסול הזאת של חופי הים שלנו חייבים לסיים. הגיע הזמן שמוסדות התכנון בארץ יפסיקו את ההתנהלות הרופסת מול כרישי הנדל"ן ויתחילו לשמור על האינטרסים של הציבור, כי עוד רגע גם השורה בשיר חופים, "חופים הם לפעמים געגועים לנחל" לא תהיה רלבנטית - קשה להתגעגע לנחלי ישראל המזוהמים, וחופים כבר בקושי נשארו לנו.
על מוסדות התכנון בישראל להבין כי מתן היתרי בנייה על החופים הוא נזק בלתי הפיך, וכי בקצב הזה את השורה "עם הגב לים עם הראש לשם", יוכלו לזמזם רק ברוני הארץ ממרפסות השמש שלהם.
