תרשו לי לכתוב על המשבר הכלכלי בעולם, וקצת יותר במיקרו על פועל ישראלי. על אבא שלי. לא עובד היי טק, לא סוחר, לא חקלאי, לא פועל במפעל בקריית שמונה אשר נפגעים בימים אלה - אלא פועל צווארון כחול. אבא שלי, שמצטרף היום לעשרות האלפים שהצטרפו למעגל האבטלה. לעשרות אלפים שמרגישים בושה שאין להם בשביל מה לקום בבוקר. הבושה של חוסר העשייה כאילו שאתה בלתי נחוץ יותר.
אבא שלי, אחרי שישים שנות עבודה, נפרד מהסיבה בשבילה קם כל בוקר עם חיוך גדול, אחריות ובעיקר עשייה. אבא נפרד היום מהסלולרי שלו ששירת אותו נאמנה רק בשביל העבודה. מחר הוא מחזיר את האוטו ששירת אותו רק בשביל העבודה, כי הבוס לא הרשה אחרת (כאילו היה לו מל"ט מעל לאוטו). אבא שלי מסיים בעצב ענק את 60 שנות העבודה.
בגיל 13 וחצי הוא כבר נשלח לעזור בבית כי לא הייתה ברירה אחרת. כלומר לעבודה. אף אחד לא חשב בתחילת שנות ה-50 שחשוב ללמוד. חשוב היה להיות שולייה של בעל מקצוע כי מזה תצא פרנסה, אבל הרבה יותר חשוב שיהיה מקצוע ששווה לקום בשבילו בבוקר. כדי לנוח קצת מהעבודה אבא עשה הפסקה בשביל לשרת את המדינה, קרבי כמובן, והכי קרבי - בסיור של גדוד 51 בגולני. שנתיים וחצי של חייל קרבי בפעולות התגמול אחרי תקיפות של הפאדאיונים על היישוב המוקם בארץ הקטנה ומלחמה קטנה בסיני ב-1956.
60 שנה של השכמה ב-05:30 בבוקר
הדבר החשוב שנשאר מהתקופה בכומתה החומה היה צילום שלו על כלי רק"מ, כשדוד בן-גוריון מביט בכוחות השבים מהקרב. כשסיים, לא נסע לטיול שחרור אלא היישר לעבודה במקצוע שרכש כחשמלאי. אבא על הסולם מושך בחוטים (לא כמוני המושך בחוטים כדי לערבב). 60 שנה של השכמה בחמש וחצי בבוקר, שישה ימי עבודה, גם כשקדח מחום וגם אחרי שנפצע קשה בשנת 1967. אבא יוצא מהבית להביא לחם. לא שמנת. לחם וחלב.
עובד על הסולם, מושך בחוטי החשמל, מניח את התשתיות לחשמל בבית החולים תל השומר. הוא הניח קיר אחרי קיר באיכלוב ובנה עוד פרויקטים ענקיים כמו מלון הילטון ובית החולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב, בית היולדות בקריה ובבור במשרד הביטחון. מיליוני מטרים של חוטי חשמל שמשך והכין.
בכל 60 שנות עבודה סירב לקחת עבודות פרטיות. כל חיו הבוגרים פחד שמא מס הכנסה או פקיד ממשל אחר יקרא לו לברור או מישהו יספר שהוא קיבל לירה לא חוקית. המהפך בעבודה היה העלייה בסולם הניהול לאט. לאט הוא ביסס את יכולתו להוביל אנשים לעשייה בלי קורסים בקאוצ'ינג, בלי קורסים בניהול ובלי השתלמויות עם קפה ובורקס - אלא בשקט הטמון בו, בשל היותו מנהיג טבעי, במקצועיות ובנועם הליכות.
"תורנות פולקסוואגן"
60 שנה עברו תחתיו ערבים-ישראלים, פלסטינים, עולים מכל התפוצות ובמאה שפות שונות. כולם סרו להחלטותיו. בלילות היה יושב ומחשב להם שעות, לא מעגל פינות ולא גונב דקות או שעות. ישר כמו סרגל. לא לקח מטר חוט בשביל הבית - הכול בשביל בעל הבית.
אני זוכר את הפולקסוואגן חיפושית הראשונה שקיבל מהעבודה. זה קרה באמצע שנות ה-70. כשהוא היה מתניע אותה, כל השכונה הייתה מתעוררת. כל יום אחד מאיתנו (שלושה, בתורנות) היה מסייע לו לדחוף אותה. אחרת היא לא הייתה נדלקת. זו הייתה התורנות הקשה, כי אסור לפספס את השעה - אחרת נכנסים ישר לתוך הפקקים בכביש לתל השומר הדו מסלולי (ולא עם השישה מסלולים היום).
60 שנה, בוקר-בוקר, כדי ששלושת הגוזלים יוכלו ללמוד, להחליף ג'ינסים ולשחק אותה "הבנים של הברון במושבה". ובמשך השנים הוא המשיך לתרום כל שנה 30 ו-40 יום במילואים. גם כשאני כבר הייתי קצין, הוא עוד הסתובב לו בלבנון ובכל רחבי הארץ. לעולם לא קיטר, לא התלונן על קשיים ולא על עומס בעבודה. תמיד, אבל תמיד עם חיוך מקסים ועוקצנות צינית אבהית.
הצדעה לאבא
כשפרש בגיל 67, חזר לעבוד אחרי שלושה שבועות. באותו מקום, עם אותו בעל בית או יורשו, כי המקור כבר הלך לעולמו. בעיקר כדי שלא יימחק החיוך ושיהיה בשביל מה לקום בבוקר. והוא חזר למסלול הקבוע, דרך אותו מסלול עד לבית החולים איכילוב. הוא חזר לעבוד גם כדי שיוכל לפנק את הזוג הצעיר בשבוע בספרד או ביעד אחר, וכדי שפעם בשנה הם ייצאו לנופש בארץ.
60 שנה לעצמו. הוא לא ביקש כלום, רק שיישמר מקור הפרנסה והאהבה לעשייה. עכשיו, כשהמשבר הכלכלי פוגע בכולם, גם הפרויקט באיכילוב נגמר. נגמר לאבא שלי מקום העבודה והגאווה ... לא כל כך מקור הפרנסה (כי יש פנסיה וחסכונות), אלא מקור הגאווה להיות נדרש, להיות חיוני ובעיקר לעשות ועוד לעשות.
אני מצדיע לו על ההקרבה. אני מצדיע לו על האוניברסיטה של החיים שהוא עבר. אני מצדיע לו על מה שהוא - עם חוש ההומור שלו. אני מצדיע לו על 60 שנה על הסולם מושך בחוטים. אני מצדיע לו כי אף אחד לא מצדיע לפועלי הצווארון הכחול. אני מצדיע לו כי הוא אבא שלי.
אני יודע שבחודש האחרון נוספו למעלה מ-20 אלף מובטלים ובמשבר העולמי נוספו עוד מיליונים. והנה מחר כבר לא יהיה לו בשביל מה לקום. חוץ מלקום בבוקר ולעצבן את אימא שלי - שזה מקצוע ותחביב בפני עצמו.
לא יודע למה פתאום זה יצא לי, אולי כי חבר כתב לי על זווית אחרת של המשבר. אז סליחה שבלבלתי לכם את המוח.
עופר לפלר שימש בעבר כיועץ התקשורת של השר לביטחון פנים