זה מה שקרה בארה"ב: לא השיטה הקפיטליסטית קרסה, אלא ההתעלמות מכללים אלמנטריים, הן של ניהול מערכות פיננסיות והן של הרגולציה, יחד עם עצימת עין מול עבריינות כלכלית ומדיניות בלתי חכמה, לעתים מופקרת, בתחום התקציבי ומאזן התשלומים. כל אלה גרמו להפקרות בכלכלת ארה"ב, וכתוצאה מכך גם בכלכלה העולמית.
ראש תנועת מרצ, ח"כ חיים אורון (ג'ומס) רוצה לקיים עימות עם בנימין (ביבי) נתניהו על "סוציאליזם מול קפיטליזם". בבחירות, כמו במלחמה ובאהבה, מותר כמעט הכול, אך אם מדובר בדיון כלכלי, העימות מיותר, שכן, אין כלכלה מודרנית לבד מזו המכונה "קפיטליסטית" או "כלכלת השוק".
סוציאליזם איננו שיטה כלכלית, אלא אידיאולוגיה פוליטית שבכל מקום שניסו ליישמה בחיי הכלכלה, היא גרמה לעוני, לפגיעה בצמיחה, להתרוששות של עמים, לשחיתות, לאובדן חירויות דמוקרטיות - ובמקרים קיצוניים, לגולאגים ולמחנות ריכוז.
למזלנו, ישראל מעולם לא הייתה ממש סוציאליסטית. גולדה מאיר אמנם דיברה בזמנה על "סוציאליזם בימינו", אבל לוי אשכול ופנחס ספיר, מפא"יניקים שהיו ממונים על המשק, היו מפוכחים יותר, ועשו כל מאמץ לטפח משקיעים ואנשי עסקים פרטיים מהארץ ומחו"ל, בהיקפים ובדרכים שהיום היו מככבים בדוחות מבקר המדינה.
התורה הסוציאליסטית הייתה רחוקה מהם והלאה, ואפילו דוד בן-גוריון הצהיר (ועוד בדגניה) ש"אין שוויוניות, לא צריכה להיות שוויונית, אסור שתהיה שוויוניות". קיבוצי השומר הצעיר, כמו קיבוצו של ג'ומס, אמנם נהגו כסוציאליסטים מבית, אך גזבריהם ואנשי המשק שלהם נחשבו, בצדק, לטובים ולמיומנים בעולם הכספים הקפיטליסטי.
הרעיון הקיבוצי נכשל בסופו של דבר כיוון שהתעלם מכך שאנשים בכל מקום ובכל זמן שואפים ליהנות מפרי עמלם בעצמם. לקברניטי המשק המפא"יניקים הנ"ל הייתה מטרה כפולה, שמבחינתם לא הייתה בה סתירה: לפתח את משק המדינה, כולל במשיכת הון פרטי - ולחזק את שלטונה הפוליטי של מפלגתם באמצעות שליטה כמעט אבסולוטית על שוקי ההון והכספים.
לא היה לכך קשר אידיאולוגי לסוציאליזם - לא "בימינו" ולא ברבות הימים - אלא התגלמות של מה שניתן לכנות "קפיטליזם מדינתי". השיטה הזאת פעלה עד ה"מהפך" ב-1977, כשהמשק הישראלי צמח לממדים שלא ניתן היה לשלוט בו עוד בדרכים אדמיניסטרטיביות. ואף שגם היום נותרו עוד חישוקים ביורוקרטיים רבים מדי, הוא הפך יותר ויותר לחלק מהכלכלה העולמית. בד בבד דעך המשק ההסתדרותי המסואב והבלתי יעיל.
מניעים נגחניים
הוויכוח בין קפיטליזם לסוציאליזם הוא אפוא ויכוח-סרק, אלא אם כן הוא נובע ממניעים נגחניים נטו. אפילו רוזוולט שהואשם בזמנו שהוא מתנכל לקפיטליזם, חזר והדגיש שמטרתו להצילו ולא לחסלו. גם הסוציאל-דמוקרטיה, הדגל האופנתי של השמאל הישראלי, כולל של השר אהוד ברק, היא בסך-הכול גרסה אחרת, ממותנת יותר, של כלכלת השוק, כלומר הקפיטליזם. על-פי הגישה הסוציאל-דמוקרטית אכן נועדו למדינה תפקידים מסוימים בתחומים מוגדרים, ולא במקרה אמרו בזמנו של טוני בלייר, שהוא תלמידה של מרגרט תאצ'ר.
ואין סתירה בכך. כפי שלמדינה יש תפקידים ברורים ומחויבי המציאות בשמירה על ביטחונם האישי והקולקטיבי של אזרחיה, או בחקיקת חוקים ובקיום מערכת משפט ציבורית לאכיפתם, כך נועד למדינה תפקיד בהענקת סיכוי שווה לכל אדם, בהבטחת הכנסה מינימלית, במתן שירותים חיוניים מסוימים, וכן, גם ביצירתן ובקיומן של מסגרות רגולטוריות יעילות, שבלעדיהן כלכלת השוק עלולה להפוך לאנרכיה, כפי שדמוקרטיה ללא חוקים ואכיפתם סופה להפוך לאנרכיה.
לא לנהוג כממשלים האמריקניים
כשמדובר על מעורבות ממשלתית, הדגש צריך להיות על תבונה ומידתיות, שלא כממשלים אמריקניים שונים, בפרט דמוקרטיים, שעיוותו את כללי השוק, כולל בתחום המשכנתאות, דבר שתרם למפולת ולמשבר הכלכלי. אם ישראל נכנסה למשבר בתנאים יחסית טובים יותר ממדינות אחרות, זה בעיקר הודות לרגולציה היעילה, למדיניות של בנק ישראל (ובמידה מסוימת של האוצר), ולרפורמות המשקיות שהנהיג בזמנו נתניהו, שבין היתר, הגדילו את הנכסים שבידי הציבור ביותר מ-500 מיליארד שקל, הורידו את האבטלה מ-10% ל-5.9%, והצמיחו את המשק ב-5% מדי שנה.
שוללי הקפיטליזם ומפריחי הסיסמאות בתקשורת ובפוליטיקה מרבים להסתמך על הכלכלן האנגלי ג'ון מיינרד קיינס, תוך סילוף תורתו.
קיינס סבר שאין להתייחס לשאלות כלכליות בראייה אידיאולוגית או חד-כיוונית, אלא כאתגר מעשי. הוא טען שלמדינה נועד תפקיד, לעתים אפילו מרכזי, בהכוונת (ולעיתים בריסון) כוחות המשק, אך בלי לפגוע בחירות הבסיסית של הגורמים הפועלים בו. גישתו העקרונית הייתה שאין תחליף לכלכלת השוק, ושהיא הבסיס והתנאי למשק יצרני ולדמוקרטיה.
הכותב היה שגריר ישראל בארה"ב והיום ראש המחלקה ליחסי חוץ של הליכוד
