באחרונה נתקלתי במספר אנשים שהחליטו דווקא עכשיו, מרצונם החופשי, לעזוב את מקום העבודה. לא טוב להם: לחוץ, משעמם, רחוק או לא משלמים להם מספיק. לא מדובר באנשים שגילם ומצבם הכלכלי מאפשר להם לפרוש לפנסיה מוקדמת, הם אינם חלק מתוכנית "פרישה מרצון" המלווה בחבילת פיצויים נאה ובהטבות נלוות. הם גם לא מתכוונים לנוח חצי-שנה-שנה ולחזור לשוק העבודה. הם בוחרים לצאת בשביל לחזור עכשיו, אוטוטו; מיד כשימצאו את התפקיד הרגוע, המעניין, הקרוב והמתגמל יותר.
בניסיון להבין לעומק את מהות הקושי שהובילה להחלטה, הסתבר שאובייקטיבית אין שום דבר חריג. הרוב סובייקטיבי: תפישה לא ממש ריאלית של המציאות בשוק העבודה ו/או של העבודה עצמה. מה שמשותף לחלק גדול מהאנשים האלה הוא אחד משני דברים: או שהם חדשים יחסית בתפקיד או שמעולם לא חיפשו עבודה. או שניהם.
מי הולך?
נתחיל באלה שמעולם לא באמת חיפשו עבודה. אנשים שכבר 20 שנה שולפים אותם מתפקיד לתפקיד, או כאלה שעובדים את אותו מניין השנים באותה חברה; ולעומתם, צעירים בתחילת דרכם המקצועית שהתברגו בקלות לשוק.
כך או כך, מדובר באנשים שלא באמת חוו את דרך הייסורים שעוברים מובטלים עד החזרה לשוק העבודה, במיוחד בתקופת מיתון, והם משוכנעים שאצלם זה יהיה אחרת, כמו שהיה עד היום.
בצד השני נמצאים אלה שהגיעו לארגון חדש ולא שרדו את "שוק המציאות", שלב הכרחי ומלחיץ מאוד, המאפיין כניסה לארגון חדש; מצב שדורש תקופת פענוח והסתגלות לסביבה ארגונית שונה, לנורמות, לערכים ולהתנהגויות.
הם בהלם, פשוטו כמשמעו. הכול נראה להם שונה, משונה ורע. מוזר להם מתי באים, מתי הולכים ואיפה אוכלים. כולם נראים להם זקנים מידי, צעירים מידי, פורמליים מידי או בלתי-פורמליים מידי; שיטות העבודה נראות להם מיושנות, ועל הרמה המקצועית אין בכלל מה לדבר.
מה זה הבוס הזה? הקולגות האלה? הפוליטיקה הזאת? נורא ואיום. איפה נפלתי? אני עף מפה מחר. ממילא השכר לא משהו.
לא בא לך לקום בבוקר לעבודה, אתה מקלל כל רגע שאתה נמצא שם, למה לסבול? זה לא שירות חובה בצבא, אתה לא רעב ללחם, זה לא מקום העבודה היחיד בעולם. הכול נכון. ובכל זאת, צריך סיבה טובה מאוד לקום עכשיו וללכת. אלא אם כן, כל יום נוסף במקום העבודה הזה מסכן משמעותית את ערך השוק העתידי שלך או חלילה את בריאותך הפיזית ו/או הנפשית; אולי בכל זאת כדאי להתאפק, לבחון את המהלך גם מהראש.
לאסוף מידע, ללמוד טוב יותר את מה שקורה בחוץ (בשוק העבודה הרלוונטי) וגם את מה שקורה בפנים (בחברה). לקחת בחשבון שיש מצב שההחלטה שקיבלת שגויה, שהיא נלקחה על בסיס מידע חלקי בלבד ובמצב פסיכולוגי רגיש. שווה לקחת אוויר, לפענח טוב יותר את הסביבה החדשה, את המרחב החברתי, את הנפשות הפועלות ואת יחסי הכוחות. לתת צ'אנס אמיתי לתפקיד, לחברה, לעצמך. כדאי לשקול את אפשרות שאותו "שוק מציאות" מחכה לך גם בארגון הבא. אז מה, גם משם תברח?
איך הולכים?
אם בחנת כמו שצריך ולמרות הכול החלטת שמקום העבודה הזה לא מתאים לך בשום מצב, זה בסדר גמור. תתחיל לחפש במרץ את התפקיד הבא, בעודך עובד. תעבוד ותחפש עד שתמצא, רק אחר כך תתפטר.
למה? כי ערך השוק שלך יורד פלאים רק מעצם העובדה שאתה מחפש עבודה כמובטל. תאמינו לי, כל מובטל יודע את זה. לכן, רבים מציגים (לפחות בקורות החיים) כאילו הם עדיין עובדים, גם עם עברו חודשים מאז שפוטרו. כי כוח המיקוח שלך יורד כשאתה מובטל, וכי מרבית ההצעות שתקבל פחות טובות ממה שאתה עושה עכשיו (בלי קשר אליך, זו המתמטיקה של שוק העבודה - תמיד ובמיתון בפרט).
ואם, חלילה, אתה גם לא מנוסה מאוד בתהליך חיפוש עבודה, ממש-ממש כדאי לך להתאפק. כי אם אתה לא מצויד בערך שוק גבוה באופן מיוחד או לפחות במיומנויות ובכלים משוכללים לחיפוש עבודה וברשת קשרים מתאימה, זה כנראה לא הזמן, אלא אם כן אתה ערוך גם למצב של חודשים ארוכים ללא עבודה.
לא להאמין, אבל יש כאלה שבוחרים למרות הכול להתפטר, עכשיו. לא המונים, אבל יותר מידי. חלקם מזכירים לי את המשל שמספר, שגם אם יעמידו את כל המכוניות בעולם בטור, תמיד ימצא האידיוט שינסה לעקוף (ישראלי כמובן). *
הכותבת היא יועצת לניהול קריירה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
