לפני כותרות הענק על הפסדים בקופות הגמל, לפני שיתחילו ניסיונות ההרגעה של מנהלי הקופות ולפני הנאומים של אנשי האוצר, בואו נסביר במשפט אחד מה קרה מאז תחילת ספטמבר - בחודשיים נמחקו שנתיים וחצי של חיסכון פנסיוני. כך כל פשוט, כל כך כואב.
מקובל לראות תשואה נומינלית של 5% בשנה כתשואה ממוצעת רב-שנתית המתאימה לחיסכון ארוך טווח. מתחילת ספטמבר, עם החרפת המשבר, איבדו החוסכים בקופות הגמל 14% בממוצע. מתחילת השנה איבדו החוסכים כ-20% - שהם ארבע שנות חיסכון. בקופות הגמל יש (היו) 270 מיליארד שקל, סכום הכפול מקרנות הפנסיה וביטוחי המנהלים גם יחד. חמישית מהכסף כבר איננה, הכסף נמוג, התפוגג, נגוז.
בשורה טובה למי שלא מלאו לו חמישים
לחוסכים בני 50 ומטה מדובר בנזק הפיך. הם יכולים לספוג הפסד של ארבע שנות חיסכון פנסיוני ויש הסתברות גבוהה שתוך כמה שנים הבורסות ישובו לעלות והפסדיהם יחזרו תוך כמה שנים, אולי עשור. אך למי שעבר את גיל 55 ומתקרב לגיל הפנסיה, מדובר בנזק אמיתי. כסף שהלך לבלי שוב ואלו שיוצאים לפנסיה בשנתיים הקרובות יצטרכו להסתדר עם 20% פחות מההון שחסכו לעת זקנה. וזה כבר לא נעים. אם המדינה רוצה להתערב, לאוכלוסייה זו היא צריכה לסייע.
אין מה להאשים את ועדת בכר, את הוצאת הקופות מהבנקים, את רפורמות שר האוצר בנימין נתניהו או את תאוות הסיכון של מנהלי ההשקעות. האמת העצובה היא שמדובר במשבר עולמי גדול, הגדול ביותר מאז שנות השלושים ושום דבר לא עומד בדרכו.
בכל העולם משקיעים הפסידו עשרות אחוזים, בחלק מהמדינות התמוטטו בנקים ויש מדינות שבעצמן פשטו את הרגל ונאלצו לקבל סיוע מקרן המטבע הבינלאומית. ישראל אינה אי בודד וגם החוסך הישראלי נפגע, בדיוק כמו החוסך הספרדי והאנגלי.
ונקודה אחרונה - נכון שאין דבר שמעצבן יותר אדם שהפסיד כסף מאשר סיפורים על רווחי העבר, אבל הנה שתי עובדות - השנים 2003-2007 היו חמש שנים מופלאות של תשואות גבוהות לעמיתי קופות הגמל ומאז 2003 עמדה התשואה המצטברת על 66%, המבטאת תשואה שנתית ממוצעת של 10.7%. קטסטרופת 2008 מחקה מחצית מהתשואה המצטברת והחזירה חוסכים רבים שנתיים ושלוש אחורה אבל עדיין התשואה הממוצעת בשנים 2003-2008 היא 4.8%.
