המהלך שהוביל עופר עיני להכנסת מפלגת העבודה לממשלת נתניהו העמיד לראשונה במבחן את הפופולאריות והכוח שצבר במשך שלוש שנים: עיני עלול היה להיות מזוהה עם פגיעה בשכבות החלשות ואפילו בציבור העובדים - אותו ציבור שבראשו הוא אמור לעמוד.
אתמול כתבתי שעיני "נפל בתרגיל פופוליזם זול" משום שנתן לאנשי האוצר להציב מולו משוואה אכזרית: פגיעה במגזר הציבורי מול ביטול הגזירות החברתיות. על פניו, עיני אכן נכנע לכללי המשחק שגורסים כי המגזר הציבורי צריך לשלם את מחיר המיתון, על אף שהוא לא ממש נהנה ממחיר הצמיחה.
ואולם, על גודל המחיר עיני ניהל מאבק עיקש שבסופו יצא כשידו על העליונה: במקום הקפאת דרגות והקפאה נוספת של תוספות השכר, קיבלנו הקפאה לשנתיים של דמי ההבראה בלבד. המשמעות: פער דמיוני של 4 מיליארד שקל לזכותו של עיני. "אני לא עמיר פרץ", הבהיר עיני בשיחות סגורות, "אני לא אתן שייגעו לעובדים בשכר".
תרומתה של מפלגת העבודה
עיני הציב בפני המערכת הפוליטית משוואה שלא הכירה עד היום במסגרת הדיונים על התקציב: לא עוד סכסוך עבודה ושביתה מצד ההסתדרות תמורת ביטול גזירות מסוימות, אלא איום של ממש על עתיד הקואליציה. נתניהו יודע מי הביא את העבודה אל ממשלתו ומי יכול להוציא אותה החוצה. מהסיבה הזאת, עיני הצליח במקום שבו בכירי מפלגת העבודה נכשלו בעבר: הסכמה של משרד האוצר לגידול משמעותי במסגרת התקציב. עד היום הם דקלמו את המספר 1.7% כאילו היה תורה מסיני והנה היום מדברים על 2.5% ,3% ואולי אפילו 4%.
בשביל הקינוח, עיני יקבל גם מספר תיקוני חקיקה שיסדירו, ולו במעט, את השוק הפרוץ והאכזרי של קבלני השירותים במשק (בעיקר שמירה וניקיון), ויטילו סנקציה פלילית על מעסיק שילין את שכר עובדיו.
מה היה קורה אם עיני לא היה מכניס את העבודה לממשלה? מספיק להתבונן בהצעות חוק ישנות בנוסח הגבלת זכות השביתה של שירותים חיוניים או פירוק בתי הדין לעבודה כדי להבין את התמונה. מפלגת העבודה אולי תתרסק סופית בבחירות הבאות, אולם עד אז ההסתדרות היא המנצחת הגדולה במשוואה הפוליטית הקיימת.
ניצחון קטן על הקפיטליסטים
באחת מנסיעות עיני לירושלים, הוא התבשר כי פרופ' עומר מואב התמנה ליועצו הכלכלי הבכיר של שר האוצר, יובל שטייניץ. בסביבתו של עיני לא ידעו אם לצחוק או לבכות: מצד אחד יש אידיליה של "שולחן עגול" ודיבורים על "הסכמה רחבה", ומצד שני היועצים הבכירים של שטייניץ ונתניהו הם מואב, אורי יוגב ואייל גבאי - השלישייה הכי קפיטליסטית שאפשר למצוא בארץ הקודש.
השלושה הצהירו לא פעם אחת כי הם בעד פגיעה דרמטית בעבודה המאורגנת - הלחם והחמאה של ההסתדרות. בפועל, החולים והקשישים יכולים לנשום לרווחה: המשוואה הפוליטית שיצר עיני גברה על אידיאולוגיית היועצים, לפחות לעת עתה.
אבל זה עדיין לא אומר שבירושלים יכולים לשרוף את ספריו של מילטון פרידמן וגם בבניין ההסתדרות בת"א לא ימהרו להשמיע את המנון האינטרנציונאל. אבל זה גם משהו.
פקידי האוצר בחזית הביקורת
אלה לא ימים קלים עבור פקידי האוצר. בתקופה של רוני בר-און הם היו האדונים ואילו היום הם כמעט צופים מהצד. נתניהו, כך הם חשים, הקים "משרד אוצר משלו" ומי שעומד בראשו הוא אורי יוגב - יועצו הכלכלי הבכיר. הוא חותך, הוא מחליט והוא קובע. גם בהסתדרות מאשרים: המילה האחרונה היא של יוגב. אחד מהם גם לא התבייש לומר היום בטון תבוסתני משהו, מתוך השלמה עם המציאות החדשה: "זה מה שאני השגתי. מה שיהיה בסוף, אני לא יודע. תנסה לברר אצל יוגב".
הפקידים רואים עצמם כבלם בלתי פוליטי, מי שאמור להגיד "לא" לעופר עיני ולאחרים, כשמולם ניצבת הקופה הציבורית בלבד.
בפועל, קורה שיוגב סוגר עסקאות מאחורי הקלעים ואילו פקידי האוצר נותרים לספוג את כל האש בחזית, כשהם מואשמים בפגיעה בזקנים ובחולים. המערכה מול עיני תכף מסתיימת, והרי לכם מערכה חדשה שעוד נשמע עליה הרבה.
