מעל המיטה של הילדים תלינו את "הגולה הכחולה", הצילום המפורסם של כדור הארץ כפי שצילם מהחלל האסטרונאוט האריסון שמיט בשבעה בדצמבר 1972, במהלך המשימה של אפולו 17. למה דווקא כדור הארץ ולא, אני יודע, פיל או ג'ירפה או הכותל המערבי או חוף הים? כי הכי היינו רוצים שהילדים יגדלו בתחושה שהם חיים בעולם, בעולם כולו, ושהעולם מרחף בחלל ושהחלל הוא אין-סופי בדיוק כמו האפשרויות שלהם. ונכון שזה לא נכון, כי האפשרויות אינן אין-סופיות, אבל את זה עוד לא גיליתי להם. אז אם אתם רואים אותנו ברחוב, עשו טובה ואל תגלו להם גם אתם.
ב-1972 הייתי בן שנתיים, ובכל פעם שאני מסתכל בצילום הזה, שבקצה העליון שלו אפשר לראות את ישראל, אני מדמיין שאני עושה זום-אין רציני ביותר, מהחלל עד לפתח תקווה, ושם אני רואה אותי, פעוט בן שנתיים שאין לו מושג שאחד האריסון שמיט מצלם אותו מהחלל, ושאין לו מושג שיום אחד הצילום שלו מהחלל ייתלה מעל המיטה של ילדיו. אני מדמיין את עצמי, בן שנתיים, מרים עיניים לשמיים מתוך איזושהי תחושה עמומה שמישהו מביט בי. זהו שמיט. אני מנופף לו בלי לדעת שהוא שם - היי שמיט!
תראו, אני אומר לילדים האלה, שנשבעתי לא לכתוב עליהם בעיתון ומאז אני כותב עליהם לא מעט - ללמדכם מה שווה מילה של תינוק מפתח תקווה שצולם מהחלל ביום חורף כשהוא מנופף לאסטרונאוט שעליו טרם שמע - הנה, ילדים, זה העולם שלנו. ופה למעלה ישראל, ובאמצע ישראל, אם מתקרבים, אפשר לראות או לפחות לדמיין את תל אביב. ועכשיו תביטו מהחלון שממנו נשקף הנוף הפראי והקדום של המטבח של השכנים ונסו להבין שכל זה - היבשות, הימים, הקרחונים, המדבריות והמטבח של השכנים - זה הכול באותו עולם.
כמה יפה הוא הצילום של שמיט. כמה יפים הם החיים, לפעמים. כמה יפה היא הגולה הכחולה שלנו המרחפת בחלל.
החלל של היום אינו החלל של פעם
אבל כל זה היה פעם, למרות שלא כל-כך מזמן. החלל של היום לא כל-כך דומה לחלל הריק והנקי שצילם שמיט. החלל של היום הוא מזבלה. גם אם כל הילדים בני השנתיים ינופפו יחד לאסטרונאוטים ויעשו להם היי, לא יוכלו לראות אותם בגלל כל הזבל.
אני חושב לא מעט, ובוודאי הרבה יותר מדי, על תאונת הדרכים שהתרחשה בחלל בשבוע שעבר - תאונת הדרכים החללית הראשונה. שני לוויינים, אחד לוויין תקשורת אמריקאי של חברת אירידיום ואחד לוויין רוסי לא פעיל, קוסמוס-2251 שמו, התנגשו כ-800 קילומטר מעל סיביר ופיזרו ענן של אלפי רסיסים שממשיכים לעוף בחלל הקרוב ובוודאי עוד יגרמו לא מעט נזק.
אני מפנה מבטי מהצילום של שמיט, ניגש למחשב ומוריד מהאינטרנט הדמיית מחשב של סוכנות החלל האירופית, שמראה את חגורת הלוויינים המקיפה את כדור הארץ: עמוסה, צפופה, ומלאה באשפה מכל הסוגים - מחלקיקי לוויינים דרך שקיות זבל המכילות שאריות אשפה וצואה של אסטרונאוטים, ועד לארגז הכלים של היידמארי סטפנישין-פייפר, אסטרונאוטית ממעבורת החלל אנדוור, שבשנת 2006 שכחה אותו מחוץ לחללית. מאות אלפי, אולי מיליוני, חתיכות זבל מכל הסוגים מרחפים בחלל במהירות של בין עשרים אלף לשלושים אלף קמ"ש או יותר. חפשו את ההדמיה הזו ברשת, היא תדכא אתכם עד למאוד. כדור הארץ נראה בה כמו תפוח רקוב מוקף זבובים. הוא עדיין מרחף, זה נכון, אבל בהרבה פחות חן.
פרסומים של נאס"א ושל סוכנויות חלל אחרות כבר מזהירים, חזור והזהר, מפני הסכנות של הזבל החללי, ואף פרסמו הנחיות ליוצאים את האטמוספרה לא ללכלך ולהחזיר את הלכלוך ארצה, אבל משנה לשנה החלל שלנו רק מתמלא והולך בפסולת. אולי הם צריכים לשלוח פקחים, שיעשו סיבוב בשמיים ושירשמו דוחות למזהמים. אני מוכן להתנדב. הידעתם? אין שום מדיניות של החזרה או מיחזור של לוויינים שיצאו מכלל שימוש. פה, בתל אביב שבמזרח התיכון שבכדור הארץ, מסתובבים אנשים ומפרקים גדרות ופסלים בשביל למכור את הברזל לסינים, אבל לא רחוק מכאן מסתובבות אלפי טונות של פסולת מתכת. הביאו אותה משם, ותפתרו את הבעיה.
מה עשיתם לחלל שלנו?
אני מביט בחלל המזוהם ומתמלא זעם - מה עשיתם לחלל שלנו, נבלות?! בדיוק באותו זעם מילאה אותי ההתנהגות הפושעת של השפד"ן השבוע, שבגלל תקלה במערכת הביוב שוב הזרים טונות של חרא (סליחה, שפכים) אל הים.
הים, החלל, האדמה, האוויר - הם מזהמים את הכול. הם זו המערכת, אגב, וצורת המחשבה היא בדיוק אותה צורת מחשבה: בהתחלה חשבו שהים גדול, אין-סופי, ושאין בעיה לשפוך אליו זבל; חשבו שכדור הארץ יכול לספוג הכול באדמה הטובה שלו; אחר כך חשבו את זה על החלל. התוצאה: זבל בכל מקום. ואין הבדל במקרה הזה בין נאס"א, השפד"ן והילד שראיתי השבוע בכיכר רבין, מקלף לעצמו חטיף שוקולד ואת העטיפה פשוט זורק על הרצפה. הערתי לאימא שלו, אבל יש אנשים שמרוב שהם מייצרים זבל הפכו לזבל בעצמם. והדבר נכון לגבי מין האנושי בכללותו. כל האמנות והשירה והאהבה והצחוק שאנחנו מייצרים טובעים בזבל שאנחנו משליכים.
כיכר רבין והחלל מבחינתי הם אותו מקום. זה העולם שלנו, והוא נהרס. מניה שיורדת תעלה בסוף, ואם לא היא אז מניה אחרת, אבל אין לנו עוד עולם, וגם אם יום אחד נגלה כדור אחר שאפשר לחיות עליו לא נצליח לצאת מהכדור שלנו - הזבל שאנחנו מייצרים ושופכים לחלל יטיל עלינו מצור.
יכול להיות שיש פה איזושהי אירוניה או איזשהו צדק פואטי - שכולנו ניחנק מהזבל של עצמנו - אבל אני מסרב לקחת את זה בהומור.
ויכול להיות גם שזה מחיר הכרחי לשלם: מי שרוצה תקשורת לוויינית, מי שרוצה לדעת בכל רגע מה מזג האוויר בקיטו, אקוודור, מי שרוצה להתגונן מפני הטילים הבליסטיים של אויביו, או בקיצור כל מי שחי פה בעולם שלנו - שישלם את מחיר הזבל. אולי, אבל רבאק: המחיר נהיה גבוה מדי.
לך תאמין
ואפרופו מחיר גבוה: באוקיינוס האטלנטי, שגם הוא מרחף לו בחלל, התנגשו לפני כשבועיים שתי צוללות גרעיניות, אחת בריטית המכונה "ונגארד" ואחת צרפתית ששמה "לה טריומפאנט", כל אחת מהן שוקלת משהו כמו 35 טונות ונושאת משהו כמו שישה ראשי נפץ גרעיניים ויותר ממאה אנשי צוות.
התנגשו, פשוט ככה. לשתיהן נגרם נזק כבד, אף שכל הצדדים מכחישים שדלפה קרינה. אבל לך תאמין לאנשים שלא מצליחים לראות ממטר צוללת של 35 טונות. איך אפשר לומר שנזק כבד נגרם ובאותה נשימה להמשיך ולהגיד שכלום לא קרה?
הנמשל
גם במקרה של הצוללות, כמו במקרה של פסולת החלל או הזרמת השפכים לים, אפשר למצוא נמשל שממחיש מצוין את הפרדוקס, או אולי את האבסורד, ובוודאי את הגרוטסקיות, של העידן ההיפר-טכנולוגי שאנו חיים בו.
ראו: שתי הצוללות מצוידות בטכנולוגיות המתקדמות ביותר לאיתור כלי שיט אחרים ולמעקב אחריהם. יש להן רדאר ויש להן סונאר, ומי יודע מה עוד. מצד שני, שתיהן גם עמוסות בציוד מתוחכם לא פחות, שכל מטרתו היא בדיוק הפוכה: לטשטש את יכולות האיתור והמעקב של כל מי שמנסה לבוא אחריהן. בדיוק פה, במרווח הבלתי אפשרי בין שתי המערכות האלה, מתרחשת תאונה כזו.
ככה כל העולם שלנו: מצד אחד אנחנו מתקדמים לאללה, מפתחים תרופות חדשות, ממציאים גאדג'טים מגניבים, מאריכים את תוחלת החיים ומדבירים את הבערות; אבל מצד שני, ובעזרת אותו תחכום ממש, אנחנו הורסים את העולם וכורים לעצמנו קבר. לנו, לילדינו ולילדי ילדינו.
כמה שזה עצוב. אני עוזב את המחשב והולך לחדר הילדים, לבהות עוד קצת בצילום של שמיט, ולחפש את עצמי בזום-אין הפנימי.
