כשרוני חזקיהו, המפקח על הבנקים, שמע לראשונה על התלונה של שרי אריסון למבקר המדינה נגדו, הוא החוויר. רק זה חסר לי עכשיו, לבטח הרהר חזקיהו, רק זה חסר לי, שלינדנשטראוס יעשה על גבי עוד כמה כותרות.
30 יום עמוק בתוך הסכסוך בין בנק ישראל לבנק הפועלים, שני הצדדים מבינים שהגיע הזמן לסיים את ההצגה. בנק ישראל אינו יכול להרשות לעצמו להתבזות בהליך משפטי שסופו לא ידוע, בנק הפועלים אינו יכול להתבזות בהופעות כמעט יומיות בכותרות הראשיות של המוספים הכלכליים, ששוחקות את תדמיתו. עסקת החבילה שחשף "גלובס" השבוע הולכת ומתרקמת, הולכת ומתגבשת, בצורה שתכבד לכאורה את שני הצדדים: בתחילת השבוע הבא, אם האגו ומשחקי הדווקא לא יכריעו את שני הצדדים, זה כבר יהיה חתום וסגור. דני דנקנר בחוץ, זה כבר ברור לכולם; ציון קינן, המנכ"ל המיועד, בפנים, לאחר שייבחר על-ידי ועדת האיתור.
הפשרה בוועדת האיתור סימנה את הדרך לפשרה כוללת. לכאורה, הכול עכשיו מסודר ומתוקתק על-פי כללי הממשל התאגידי. בפועל, לא נעים לומר, זה די חארטה. ועדת האיתור, שנוטה לצדה של אריסון - למרות שוויון הכוחות בין נציגיה לדח"צים - אמורה לקיים סיעור מוחות ולהצביע, ככל הנראה, על קינן, כיורשו של צבי זיו. בתווך, יהיו לא מעט מועמדים אחרים, מועמדים מטעם עצמם, מועמדים מתוך הבנק שליבו את האש בחודש האחרון, שיעיפו את שמם לחלל האוויר. בנק ישראל, שאישר את מתכונתה של ועדת האיתור, לא יוכל לסרב לקינן, אף שהיה שמח לראות מנכ"ל אחר. חזקיהו ופישר לא מאוהבים בקינן, הוא לא בדיוק כוס התה שלהם למשרת המנכ"ל. את דנקנר הם ממש לא סובלים והרעיון שהזוג יעמוד בראש הפועלים הקפיץ להם את הפיוז. מעבר לשורת הכשלים הניהוליים שהרגיזו את בנק ישראל, סיבה הרבה יותר פשוטה עמדה מאחורי אי-הנוחות של חזקיהו ופישר מהשניים: האישיות שלהם, הסחבקיות שלהם, העובדה שהם לא מה"מילייה" הבנקאי הקלאסי, הכביכול מעונב, הכביכול שמרן, זה שיודע כביכול לנהל סיכונים, והחשש שכל התכונות הללו מובילות לקשרים הדוקים מדי עם לקוחות הבנק.
הכותרות של השבוע הבא יחפשו את המנצחים והמפסידים. מי באמת ניצח אחרי חודש של מאבק רווי יצרים? אף לא אחד מהצדדים. שניהם הפסידו. הפסיד בנק הפועלים, שנאלץ להדיח את היו"ר שלו. הפסיד בנק ישראל, שהופתע מעוצמת התגובה של אריסון ומנחישותה וייאלץ להסכים למנכ"ל שהיה מעדיף לראות בחוץ.
המנצחים הם זיו ונחמה
אלה שניצחו הם צבי זיו, המנכ"ל הנוכחי, ושלמה נחמה, היו"ר לשעבר, שאחריותם למצבו הלא נעים של הבנק מוזערה למינימום, כאילו לא היתה. פתאום הם הצדיקים בסדום. השניים בנו את התשתית להפסדים העצומים בשוק המשכנתאות האמריקני, נהנו ממשכורות עתק ומגיבוי מפתיע של הפיקוח על הבנקים לאורך כהונתם.
חמה, מהנדס תעשייה וניהול והבוס הכול-יכול של הפועלים לשעבר, נבעט על-ידי שרי אריסון בשיא האופוריה הכלכלית עם חבילה של מאות מיליוני שקלים. זיו, בנקאי קלאסי, שנפל קשה בניהול סיכונים, נבעט על-ידי דנקנר עם חבילה כוללת של כ-100 מיליון שקלים (ברוטו). שניהם רואים עכשיו כיצד דנקנר נבעט על-ידי פישר וחזקיהו ולא יודעים את נפשם משמחה לאיד.
מי יחליף את דנקנר? לפני כשבוע הגישה אריסון שלושה שמות מועמדים להחליף את דנקנר: יוסי בכר, מנכ"ל האוצר לשעבר, דני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם לשעבר ויורם טורבוביץ', ראש לשכתו של אולמרט לשעבר. בנק ישראל, כך נראה, מעוניין בדוד ברודט, מנכ"ל האוצר לשעבר. אל תשלו את עצמכם, יהיה מי שיהיה, הוא יהיה, בסופו של דבר, האיש של אריסון, שחייב לה את מינויו. עולם כמנהגו נוהג.
מחיר השימוש ביח"צנים
די מדהים לראות עד כמה אנשי עסקים ורגולטורים, ידענים, כוחניים וחכמים, תלויים ביועץ התקשורת שלהם ביחסיהם עם המדיה. לפעמים לא ברור מי מוביל את מי. בהרבה מקרים היועץ מוביל את הבכירים לפינות לא רצויות, שמעולם לא התכוונו אליהן. הוא מחזיק להם את היד, משמש להם כפה, ולהוט לשרת את מטרותיהם. להוט מדי. כנראה שזה היה המקרה של פישר וחזקיהו.
משרדי הממשלה הבינו את הכוח התקשורתי העצום של המדיה והחלו לשכור את שירותיהם של משרדי יח"צנות כדי לצחצח את המוניטין שלהם. זו הצביעות בהתגלמותה: המשרדים שאמורים לשמור על הציבור, מבזבזים את כספו על שירותי ליווי תקשורתי אישי. גם לפישר וחזקיהו יש כזה, אחד שלוחש על אוזנם ומנווט את דרכם בין הכותרות הכלכליות.
הוא זה שכנראה המליץ להם על האסטרטגיה הבאה, ברוח האופיינית כל-כך לישראל: להדיח את דנקנר באמצעות התקשורת. בואו נירה פגז, הוא כנראה אמר לפישר וחזקיהו, נדליף שאתם רוצים אותו בחוץ, נייצר לחץ תקשורתי -ואריסון תגיש את ראשו בלי להניד עפעף. כשאריסון עמדה במריה, התברר לשניים שהאסטרטגיה לא עובדת. הם חיפשו עוד ארטילריה מסביב ולא ממש מצאו אותה. זו היתה טעות: אי-אפשר להגיש לאריסון בקשה "מנומסת" להדיח את דנקנר, היה צריך להגיש לה בקשה "מנומקת". רגולטור, רם דרג ככל שיהיה, גם פישר, לא יכול לעמוד מעל החוק, מעל כל ביקורת, ולסרב להסגיר את מניעיו.
ההסתתרות מאחורי נימוק ה"סודיות הבנקאית" היא בדיחה לא רעה. ביד אחת משתמשים בה כדי שלא לחשוף את הדברים האיומים והנוראים כביכול על דנקנר, ומצד שנה דורסים אותה ברגל גסה עם הדלפות על "מעלליו" בבנק.
