הכי קל השבוע להתחבר למתקפה של הנגיד סטנלי פישר והמפקח על הבנקים רוני חזקיהו על בנק הפועלים. מפתה מאוד לשנוא בנקים, מפתה עוד יותר לשנוא את בנק הפועלים, שהסתבך בשוק המשכנתאות האמריקני, ומפתה עוד יותר ללעוג לשרי אריסון, בעלת השליטה בבנק, כמו שעושים רבים מעמיתינו בתקשורת.
ובכלל, המשבר הפיננסי ומגיפת הפאניקה העולמית הגבירו את הכעס על מוסדות פיננסיים והפכו אותם, בצורה מובנת ומוצדקת, לשק החבטות הציבורי ומוקד להשפלות.
לכן, כשפישר דרש מאריסון בצורה חד-משמעית את הדחתו של היו"ר דני דנקנר ("אני מצפה ממך להחליף אותו", אמר הנגיד לאריסון והזכיר לה את סמכותו בחוק להעביר נושא משרה מתפקידו), הוא התייצב בעמדה הירואית ופופולרית וזכה מיד לשטף של תגובות אוהדות.
השאלה הברורה מאליה היא: מה חזקיהו ופישר יודעים, או ידעו, שגרם להם לבחור, למעשה, בטקס זובור לבנק הפועלים, לאריסון ולדנקנר ולהוביל מסע של לינץ' ציבורי בבנק. למען האמת, ואחרי ששקלנו והרהרנו רבות במצב, אנחנו בכלל לא בטוחים שהם יודעים משהו בצורה כה ברורה לפני שהם טיפסו על העץ הגבוה.
לפי תחושתם, או כך לפחות הם משדרים, הם מקדימים תרופה למכה ועומדים להציל את הבנק הגדול במדינה מחבורה של אנשים שמובילה אותו לתהום, שידיעתם בבנקאות קלושה עד לא קיימת.
התחושה הזו נבנתה, לכאורה, מרצף של אירועים: מההפסדים הכבדים בארה"ב, דרך מינויים ופרישות של דירקטורים בבנק, רכישות של בנקים במזרח אירופה, ולבסוף, הליך המינוי של המנכ"ל ציון קינן. כל זה עדיין לא מסביר מדוע קפץ לבנק ישראל הפיוז.
אריסון נמצאת כרגע בפינה. כשנגיד בנק דורש הדחת יו"ר, זה לא יכול להישאר בחלל האוויר ולהיעלם עם הזמן. מרגע שמדובר בפישר נגד דנקנר, אריסון נכנסה לבעיה והזמן יפעל לרעתה. אל תטעו בפישר, או בדמותו החביבה מארץ נהדרת - כשהוא רוצה משהו, הוא בדרך כלל מקבל אותו.
גם אם פישר וחזקיהו יקבלו את ראשו של דנקנר, בין אם מרצונו ובין אם בהדחתו, עדיין הם חייבים לציבור דיווח על דרך התנהלותם והתמודדותם עם בנק הפועלים בשנים האחרונות, ויותר מזה: לומר בפירוש מה הם רוצים מבעלת השליטה בבנק.
פישר וחזקיהו ייאלצו להתמודד עם התהיות הבאות:
עבודת הדירקטוריון בבנק הפועלים
לחזקיהו יש לא מעט תלונות על ההרכב וצורת העבודה של דירקטוריון הפועלים. בצורה כלשהי, הטענות הללו עושות לבנק עוול, משום שעבודת הדירקטוריון בבנקים המתחרים אינה שונה במהותה.
הנורמות של הפועלים, יו"ר שהוא מנכ"ל-על ודירקטוריון שהוא בפועל חותמת גומי, קיים גם בבנק לאומי, מזרחי-טפחות, דיסקונט והבינלאומי, רק שבכל בנק יש פרסונה אחרת שעל-פיה יישק דבר. יתר על כן, מי שהוביל את הנורמה בפועלים היה לא אחר מאשר שלמה נחמה, ודי משעשע לראות עכשיו כיצד מתגעגעים ליו"ר לשעבר, "המוערך", שהוביל והנהיג את הבנק לפריצת דרך, אף שנחמה לא היה כלל בנקאי.
מה רצה שלמה נחמה
ובכן, נחמה בנה את התשתית להפסדים העצומים בשוק המשכנתאות האמריקני, הזיז למעשה בצורה מכוערת את אלי יונס, מנכ"ל דומיננטי שסירב להיות יס-מן, ומינה מנכ"ל כלבבו (צבי זיו), כדי שיוכל לשלוט ביד רמה בבנק.
נחמה "הנהיג" את הדירקטוריון "שלו" בבנק, לאשר תוכנית שכר שערורייתית, שהכניסה לכיסו ולכיסי הבכירים עשרות מיליוני שקלים כל אחד. בבנק ישראל לא פצו אז את הפה, הם שתקו, אולי משום שהתקופה אז היתה נהדרת, בנקים לא התמוטטו מסביב, הרווחים זרמו וחשוב מכול: נחמה ידע לדבר יפה, כלומר להתנהל כמו פוליטיקאי מול הפיקוח ולהשקיט כל ביקורת שאיימה לצאת החוצה.
הפסדי הסאב-פריים
חזקיהו טוען שהציל את הפועלים מהפסדים הרבה יותר כבדים לאחר שאילץ את הבנק למכור את תיק המשכנתאות האמריקני שלו. בפועלים טוענים, שהם מכרו את התיק מרצונם, עפ"י החלטת הדירקטוריון.
אם נכונה טענת חזקיהו, מדוע לא נהג באופן דומה גם עם בנק לאומי, שצבר חבילת הפסדים משלו? ובכלל, מדוע חזקיהו כה סלחני להשקעות המזרח אירופיות שהיו טרנד של כל מערכת הבנקאות הישראלית, כמו למשל ההשקעה העצומה של בנק לאומי בבנק ברומניה?
הוא טוען שהציל את הפועלים באוקראינה, אבל בפועל הפועלים השתמש בבנק ישראל כדי לרדת מהעסקה ולהימנע מתשלום פיצויים, אחרי שקודם לכן העניק לפועלים אישור לקנות את הבנק. חזקיהו "התעורר" אחרי שהתנאים השתנו, וביטל את האישור.
האם התשובה לכל אלה היא שקל יותר לחזקיהו להתמודד עם דני דנקנר וקשה הרבה יותר להתמודד עם גליה מאור? או, אולי, התשובה לכך היא דו"ח מבקר המדינה שמרחף מעל הפיקוח כמו עננה כבדה? המבקר מצא ליקויים בפיקוח בנק ישראל על השקעות הפועלים בסאב-פריים ועלול להפנות אצבע מאשימה, בדו"ח שיפורסם, לעברו של חזקיהו. האם זו הסיבה לאקטיביזם של חזקיהו מול הפועלים?
מינוי ציון קינן
ועדת איתור למנכ"ל חדש היא שם יפה, מפוצץ, אבל חסר כל תוכן. וחוץ מזה, נאה דורש, נאה מקיים: האם בבנק ישראל נוהגים להקים ועדת איתור למפקח על הבנקים למשל? קשה להשתחרר מהרושם שחזקיהו חיפש בכל מחיר לעשות סדר בבנק הפועלים ומצא לו את הסיבה הכי פחות ראויה.
מינוי איריס דרור לדירקטורית
אריסון עשתה טעות בהתעקשות שלה על צירוף דרור לדירקטוריון והראיון האחרון של דרור ל"ליידי גלובס" המחיש את הטעות. אלא שהטעות הגדולה יותר היתה של חזקיהו ופישר, שנכנעו לאריסון ויועצה עו"ד פיני רובין, ואישרו לבסוף את מינוייה של דרור אחרי מסע של לחצים. הם לא יכולים להתלונן עכשיו שזה לא מתאים להם ולגלגל את האשמה לפתחו של דנקנר, אחרי שהתקפלו בפני רצונה של אריסון.
המטרה אינה דנקנר
הדחת דנקנר, אם אכן תתרחש, לא תפתור את הבעיות, כפי שפישר וחזקיהו רואים בעיני רוחם בבנק הפועלים. להיפך, בטווח הקצר עלול להיווצר כיאוס שבו יו"ר (דנקנר), מנכ"ל (זיו) וראש חטיבה עסקית (קינן) עוזבים בעת ובעונה אחת ויוצרים ואקום ניהולי.
קשה להשתחרר מהרושם שפישר וחזקיהו מכוונים למעשה לאריסון (אחרי שאישרו לה להיות בעלת שליטה יחידה בבנק), אבל מצאו מטרה נוחה הרבה יותר ליירט. אם אי-אפשר להחליף את הבעלים, הם אומרים, לפחות נשלח הביתה את היו"ר שלה. הם מקווים שאולי זה יעשה משהו. אז זהו, שלא. את המסר אריסון כבר הבינה ויש להניח שגם הפנימה. שליחת היו"ר הביתה לא תוסיף דבר.
לכן, אנחנו חוזרים על מה שאמרנו השבוע: הסיטואציה הנוכחית רעה לכולם, במיוחד בתקופה הרגישה הזאת. לבנק ישראל צריך להיות אינטרס לא פחות מאשר לנו למנוע זעזועים מיותרים במערכת הבנקאות.
