מעסיקים ועובדים בין באר שבע מדרום ועד אשדוד מצפון, מתוודעים בימים האחרונים לאחד האבסורדים הגדולים ביותר: בעוד שפיקוד העורף מורה על השבתת הלימודים באזור, עובדים שנאלצו להישאר בבית כדי לשמור על הילדים, במיוחד אם הם קטנים, לא זכאים לתשלום שכר על יום העבודה שממנו נעדרו.
מצד אחד אסור ללכת לבית ספר, אולם מצד שני מותר לנסוע למקום העבודה. כך קורה שיד אחת של המדינה סוגרת מוסדות חינוך כמעט ללא התרעה ולא מותירה להורים ברירה אלא להישאר בבית, ואילו ידה השנייה של המדינה לא מפצה את העובד על כך.
החוק הקיים מותיר למעשה את שאלת תשלום השכר לרצונו הטוב של המעסיק. באחדים ממקומות העבודה, המעסיקים מבינים את המצב אליו נקלע העובד ולא מנכים דבר ממשכורתו. ואולם, הניסיון ממלחמת לבנון השנייה מלמד כי מעסיקים רבים נוהגים במקרים כאלה לנכות שכר או במקרה הטוב יום חופשה בתשלום. אפשר רק לנחש מה יעשה קבלן ניקיון עם עובדת שנאלצה להישאר בבית.
בהתאחדות התעשיינים ובהסתדרות כבר קוראים לממשלה לאמץ את המנגנון שהוסכם עליו במלחמת לבנון השנייה, לפיו כל העובדים זכאים לשכר בגין הימים בהם נאלצו לשהות בביתם ואילו המעסיקים יזכו לשיפוי על תשלום השכר לעובדים אלה. המנגנון הזה יצר זיקה בין העובדים למעסיקים, שכן מעסיקים זכו לפיצוי רק לאחר שהוכיחו כי שילמו את מלוא השכר לעובדיהם. אלא שגיבוש המנגנון הזה לווה בייסורים רבים, שמאיימים לחזור גם הפעם.
טווח הפיצוי
בימים הראשונים של המלחמה, סירבו במשרד האוצר תחילה לדון בפיצויים, ואילו בהמשך התווכחו במשך ימים ארוכים על עצם הכללתם של אזורים גיאוגרפיים שלמים אל תוך מפת הפיצויים. כך למשל, באוצר חשבו שתושבי חיפה לא זכאים לפיצוי, על אף שהקטיושות הסבו בעיר נזק רב בנפש ורכוש.
לאחר מכן קם אחד מבכירי האוצר ושאל: "למה שנשלם גם לאנשים שעזבו את הצפון כדי לרבוץ בחוף בתל אביב?". בסוף, שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה, גם באוצר נאלצו להפנים כי אי אפשר לדרוש מאנשים לסכן את חייהם רק כדי להגיע למקום העבודה, בטח שלא כדי לחסוך קצת כסף למדינה.
בחסות אי הוודאות
גם הפעם צפויים ויכוחים עד לגיבוש מנגנון הפיצוי. באוצר יטענו כי המצב בדרום שונה מהמצב בצפון, שקצב נפילות הטילים איטי יותר, מספר ההרוגים בעורף קטן יותר, ושבפועל היענות העובדים להגיע לעבודה גדולה. שם המשחק יהיה סחבת: עד שיגיעו להסכמה אולי יכריזו כבר על הפסקת אש ואז הסיכויים לפיצויים רטרואקטיביים מלאים יתנפצו.
מדוע לא לחוקק חוק קבוע שיגדיר את צורת הפיצויים במקרים דומים? ככל הנראה, החשש הגדול של המדינה ושל המעסיקים, הוא שעובדים יעדיפו להישאר בבית אם יידעו מראש שהם זכאים לפיצוי. בהיעדר חוק קבוע, אי הוודאות של העובדים תביא לכך שמרביתם ייצאו בסופו של דבר לעבודה.
לדברי עו"ד טומי מנור, מומחה לדיני עבודה ממשרד הרמן מקוב, על הממשלה לאמץ בהקדם את ההסכם ממלחמת לבנון השנייה. "מתכונת ההסכם קיימת ולא דרושה עבודה רבה על מנת להחילו על המצב הנוכחי, לפחות בשלב ראשון עד שהכנסת תיכנס לפעולה", הוא מסביר.
בנבכי הביורוקרטיה
הסכם הפיצויים ממלחמת לבנון השנייה כלל מרכיב נוסף עבור המעסיקים והוא פיצוי בגין נזקים עקיפים. מעסיקים יכלו לבחור במספר מסלולים: או תוספת בגובה של 45% משכרו של כל עובד שנעדר כפול מספר העובדים שנעדרו, או תשלום פיצוי בגין 65% מהיקף ההפסדים כתוצאה ממצב המלחמה. עצמאיים, לעומת זאת, יכלו לקבל את ההפרש בין מחזור העסקים בזמן המלחמה לבין המחזור בתקופה המקבילה של השנה הקודמת.
ואולם, לדברי עו"ד דרור גל, מומחה לדיני עבודה, הניסיון מלבנון מלמד שהסרבול הביורוקרטי של מילוי טפסים שונים הקשה על מימוש הזכאות לפיצויים. "יש לעשות כל שניתן כדי להקל על המבקשים לקבל פיצוי דרך יצירת דיווחים נוחים יותר, קל וחומר שרובם של האזרחים אינם בקיאים ברזי ניואנסים משפטיים וחשבונאיים", טוען עו"ד גל.
במשרד האוצר תופסים עכשיו את הראש. שוב מלחמה, שוב עופר עיני ושוב החבר שרגא ברוש. כמה הופעות של השניים בתקשורת לצד פגישה או שתיים עם ראש הממשלה והסכם הפיצויים ייצא לדרך. הפקידים יצעקו "משבר", שר האוצר יצעק "פופוליסטים", אבל בסוף הכל תלוי בנחישות של הצמד ברוש ועיני. הפגישה הראשונה עם האוצר ביום חמישי, עדכונים בשבוע הבא.
