
סוניה בת ה-34 נשואה לבנקאי מנופח, חסר חוש הומור ואלכוהוליסט, נישואין אומללים שלא גורמים נחת גם לסובבים אותם.
היא נמשכת לסטודיו אפלולי בחלק הפחות טוב של רובע ווֹנְדְסְוֶורְתְ' בלונדון, רק כמה רחובות מביתם, אבל מרחק שנות אור. היא מגלה שם חוג ריקוד ומתחילה ללמוד. ריקודים לטיניים בקצב מהיר, ריקודים חושניים שמסעירים את הדם ואת הנפש.
מגי, חברתה מילדות, מצטרפת אליה לחוג הריקוד. הספר נפתח בתיאור הנסיעה המשותפת של השתיים לדרום ספרד. הסיבה הרשמית - יום הולדת, אבל מאחורי זה יש את הבריחות של מגי והחיים העצובים של סוניה וגם את ההזדמנות להתאמן בריקודים הסוערים.
סוניה לומדת על משפחת רמירז ועל עצמה
ספרד מהממת את סוניה. החיים הקרים ליד בעלה המאובן הדביקו גם אותה בקיפאון חושים. היא מטיילת בין בתי הקפה, הולכת לאיבוד בסמטאות הצרות, מתענגת על פעמוני הכנסייה ונושמת את ריחה של העיר גרנדה.
בשיטוטיה היא מגיעה לבית קפה. בעליו, מיגל הקשיש, מספר לה על משפחת רמירז, שבבעלותה היה בית הקפה במשך שלושה דורות. עולמה של משפחה בזמן מלחמת האזרחים בספרד. סיפור טרגי קורע לב, סיפור ששוליו נוגעים גם בסוניה.
זהו הרומן ההיסטורי השני של ויקטוריה היסלופ שכתבה את "האי של סופיה". מי שאהב את הראשון יאהב גם את השני.
"כל צעד מוכרח להיות זהיר ומהסס"
לטעמי, הדמויות היו שטוחות, לא מספיק מעניינות ומרגשות. כבר מההתחלה אפשר היה לנחש את סוף הסיפור ומי קשור למי. זה לא הפריע לי כמובן להמשיך לקרוא חצי לילה ולמרר בבכי עד הסוף.
אני אוהבת רומנים היסטוריים וספר זה נגע בתקופה ובאזור שלא היו ידועים לי מספיק. היה שווה ולו בשביל הפסקה הזו: "זו תרמיתו הגדולה של עצב הנמשך כל החיים. הוא מתחדש בלי הרף. כל יום הוא הליכה על רסיסי זכוכית שהתנפצה זה עתה. כל צעד מוכרח להיות זהיר ומהסס כדי לאפשר לשאת את כאב המעבר מבוקר לערב".
תגובות