בגיל 10 הוזמנה נלי תגר להתראיין לראשונה באולפן טלוויזיה. התכנית הייתה "תוסס", המנחה הייתה ירדן בר כוכבא והעילה לאירוע המכונן הייתה כיכובה בסרט "חברות" של דני וולמן. "רציתי לעשות רושם ולהיות מיוחדת", היא משחזרת, "אז לבשתי סוודר גדול של בנטון והשיער היה בקוקו לצד. נורא מוגזם. חשבתי שזה יפה, היום זה נראה מגוחך. הם הסתלבטו עלי, ממש צחקו עלי בשידור, ואני לא מאשימה אותם. הייתי ילדה מוזרה, לא איזו יפהפה. היה בי משהו עכברי, אלטרנטיבי, עם גבות דומיננטיות וראש קטן ואף מחודד. חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה לעשות דברים כאלה יותר".
21 שנים אחרי, והילדה ההלומה ההיא עדיין מנסה להתרגל לדמותה כפי שהיא משתקפת מהמסך – משימה שלא הופכת קלה יותר כשאת מככבת בשובר הקופות הישראלי הגדול ביותר של השנים האחרונות והופכת לדמות מוכרת בכל בית. בתום תקופת נצח בתור "הדבר הבא", שכללה הופעות קבועות בתיאטרון וגיחות לסדרות כמו "עספור", "שירות חדרים" ו"נויורק" - אבל ללא הפריצה המיוחלת לתודעה - הופעתה כדפי המפונקת בסרט "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא סופסוף הפכה אותה לבחורה ההיא שאי אפשר להתעלם ממנה. התפקיד המדובר לא רק הנחית את תגר בתפקיד פרזנטורית של קפה נמס, אלא גם זיכה אותה בחותמת רשמית ממגזין wired האמריקאי, שבחר בה כאחת מ"20 ההופעות הקולנועיות הבלתי נשכחות של השנה". לפני שבועיים חזרה ממסע קידום הסרט בסן פרנסיסקו והסביבה לאחר שזכה במקום הראשון בפסטיבל טרייבקה, וראתה כיצד הקהל האמריקאי שואג מצחוק האולמות. בישראל הסרט נחת לאחרונה ב-VOD של הוט וסגר את 2014 עם יותר מ-600 אלף צופים בקולנוע - מספרים שלא ממש מכירים כאן. תגר עצמה התחילה לשחק כמעט בין לילה במגרש של הגדולים – אלא שמבחינתה, בנקודת הזמן הזאת, כל השינויים האלה בעיקר מאלצים אותה לסתום את הפה גם כשממש מתחשק לה לקלל.
"מזהים אותי היום ברחוב וזה מאוד נחמד, אבל אני גם צריכה להיזהר", היא אומרת. "יש לנו כאן חניה פרטית בבניין, ואני רגילה לריב עם אנשים שחוסמים לי אותה. כבר התחילו לדבר בשכונה על המטורפת שצועקת ברחוב, אבל האמת שאנחנו משלמים כסף טוב על החניה הזו וזה ממש מעצבן שחוסמים אותנו. הבעיה היא שהיום אני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני צועקת על אנשים, שלא יגידו שהמטורפת הזו היא נלי תגר".
או שפשוט תוותרי מראש על אלמנט ה"מה יגידו" בחייך. אי אפשר?
"הלוואי שלא הייתי ככה. אני רוצה להיות פחות פגיעה, פחות להתרגש. אני יודעת שאני קצת מגיבה כמו תינוקת, אבל זה קשה שכשחקנית אנשים מרשים לעצמם להגיד לי דברים בכל מקום. אני מאוד אוהבת את התגובות הטובות, אבל אז מישהי כותבת לי בפייסבוק, 'תישארי חדרנית יא מטר ושייבא' וזה נכנס פנימה. אם מישהו מחכה לי אחרי הצגה ושואל 'אפשר להגיד לך משהו?' אני עונה, 'אם זה רע אז לא'. זה פילטר שאני מפעילה. גם ככה אני המבקרת הכי גדולה של עצמי".
חמש שנים לא אכלתי סופגנייה
היא בת 31, גרה בתל אביב עם בעלה איתן בדירה עמוסת תצלומים ורהיטי וינטג' מדוגמים. את הדלת היא פותחת בעקבים ומתקתקת את דרכה למטבח להכין תה עם דבש לבן שהביאה במיוחד מרומניה. "אני תמיד איתם, השכנים מלמטה כבר מתלוננים שאני מרעישה להם", היא אומרת. "בכתה ט' קניתי דוקטור מרטינס וחברה אמרה לי שאסור לי ללכת איתם יותר – ומאז אני עם עקבים. אני גם לא הולכת לבאולינג בגלל הנעליים השטוחות. כשהייתי רווקה תמיד הורדתי את הנעליים רק בסוף, אחרי שהתפשטתי לגמרי, שלא יראו אותי נמוכה. היום אני נשואה, יש לי כבר יותר בטחון, אני עובדת על זה".
כמה את מתעסקת במראה החיצוני שלך?
"הרבה. אני משתדלת לא להיות אובססיבית, אבל יש לי שגרת טיפוח קפדנית. אני שמה מוצרים לפנים, קרם הגנה, אמפולות לשיער. אני לא אוכלת קינוחים, חמש שנים לא אכלתי סופגנייה. לא אשקר לך ואגיד שאני אוכלת מה שאני רוצה. אני עושה פילטיס מכשירים, לא מוותרת".
אז יש בכלל סיכוי לראות אותך מתכערת בשביל תפקיד?
"להגיד שהפנטזיה שלי זה לראות את עצמי מכוערת? לא. ברור שבשביל תפקיד אני אעשה כזה דבר, אבל זה לא איזה חלום. אפילו כשעבדנו על דפי היה לי קשה להיות פחות בולטת, ללכת בשפת גוף כפופה יותר משאני רגילה. הסצנה האהובה עלי בסרט היא זו שאני צועדת בנעלי סטילטו ליד הקריה בתל אביב. זה הכי נלי. זה פשוט לא אני להיות פשוטה".
"אפס ביחסי אנוש" הפך במהרה לקאלט והזניק את הכוכבות שלו קדימה, אבל תגר מקפידה לא להתבלבל. נדמה כי היא מפחדת שברגע שתנוח ותגיד לעצמה שזה באמת קרה, ייקחו ממנה את הכל – אז היא מעדיפה להזכיר לעצמה שבישראל, להיות שחקן מצליח זה בעיקר מצב זמני. "אני באמת לא יודעת מה זאת הצלחה, עוד לא מרגישה אותה", היא אומרת. "האם אני שחקנית יותר טובה מקודם כי מכניסים אותי לרשימות שיק ושוק? אם אני משתמשת במילה 'הצלחה' אני צריכה גם להשתמש במילה 'כישלון', ואני בכלל מעדיפה לחשוב אם אני נהנית, אם טוב לי כשאני קמה בבוקר. אני נמצאת בטיפול, עם המאמן האישי אלון לוי (שחקן בעצמו, כיכב ב"תמיד אותו חלום" - ה"ב). התחלתי עם זה לפני שהסרט יצא כי הבנתי שאני צריכה להיות שלמה עם העבודה שלי ולא להיות מטולטלת. אנחנו עושים מדיטציות, נטרול של פחדים וחרדות, חיזוק המרכז הנפשי שלי.
"זה לא פשוט: ראיתי עכשיו את הסדרה 'איש חשוב מאוד', כמו כל השחקנים בארץ, יש פרקים שאפילו ראיתי פעמיים, ולדעתי היא באמת מראה את המציאות של השחקנים בישראל - וזה ממש לא כמו בחו"ל. כשראיינו אותי עכשיו לתקשורת האמריקאית הרגשתי שהעיתונאים בטוחים שיש לי מלא כוח כי אני שחקנית. לא מבינים שאני חוזרת לחוב לביטוח הלאומי. זה לא שאני שוכבת בבריכה שלי בבברלי הילס".
ההצלחה בחו"ל לא עושה חשק לנסות את מזלך גם שם?
"יכול להיות שמישהי אחרת במצבי הייתה נוסעת עכשיו לאל איי. אבל אני לא מתחברת לא לזה ולא לברלין. יצאנו לירח דבש בניו יורק באמצע המלחמה בקיץ וכל הזמן הייתי מחוברת למה שקורה בארץ, זה קשר טבורי. אני קשורה למקום הזה מאוד".
התאכזבת שעם כל הבאזז סביבכן לא זכיתן באוסקר?
"יש תחושת החמצה קלה. כתבו בעיתונים שלא ניקח כלום אז באנו בלי ציפיות בכלל, אבל אז דאנה (איבגי, המשחקת בסרט – ה"ב) זכתה בפרס השחקנית, וטליה זכתה על הבימוי וכבר חשבתי שזה קרוב – ובסוף 'גט' זכה. היה מבאס, אבל לא יצאתי משם שטופת דמעות".
אולי לא זכיתם כי זו קומדיה, ובארץ אין סיכוי לז'אנר הזה?
"אנחנו לא קומדיה. זה לא אסקימו לימון ולא סרט דאחקות. גם בעונה האחרונה של לואי סי קיי את לא צוחקת כל הזמן. 'אפס ביחסי אנוש' אמנם שווק ככה בישראל כדי שיביא קהל, אבל בעיני זו דרמה. בחו"ל, אגב, הוא משווק לגמרי אחרת".
"בגלגול הבא אני אהיה בפוליטיקה"
היא נולדה ברמת גן, בת בכורה מבין שלושה אחים לזוג עורכי דין. כשהייתה בת 18 אביה רפאל נפטר במפתיע, ואמה טיבה הפכה לדמות המשמעותית בחייה: "לאמא שלי אולי לא תמיד היה זמן לחיבוקים ונשיקות, אבל הדמות שהיא הראתה לי השפיעה עלי מאוד - אישה חזקה ועובדת. כשאני חושבת על כל מה שהיא התמודדה איתו, המוות של אבא שלי, הצורך לגדל שלושה ילדים לבד, זה מאוד מרשים. נשים חזקות זה משהו שעובר במשפחה, סבתא שלי הייתה רופאת שיניים, כולן נשים עובדות. היום אני מחפשת לאמא שלי חבר. היא יפהפה ומגיע לה".
"אפס ביחסי אנוש" נתפס כשיא בשנה שהחזירה את הפמיניזם למרכז הבמה. הבית שלך הפך אותך לפמיניסטית?
"תראי, יש כל מיני דברים שגדלתי איתם ובכלל לא ידעתי שהם פמיניזם. כשאחותי נולדה אמא שלי לא לקחה חופשת לידה כי לא הייתה אז אפשרות כזו לעצמאיות, אז אחרי חמישה ימים היא הופיעה בבית משפט כעורכת דין, את מבינה את הטירוף הזה? היא קיבלה את המצב כמו שהוא והקריבה המון כדי להצליח בעולם של גברים. היום העולם הוא אחר, נשים לא מוכנות להקריב כל כך, את צריכה להישאר בבית אחרי לידה ולהניק מלא זמן. היום אני יכולה להגיד שהיתרון שלי בעולם הזה הוא דווקא בנשיות שלי. זו הבעיה של הפוליטיקאית, שהן מנסות להיות כמו בנים. בכלל, נמאס שגברים שולטים במרחב ושנשים צריכות להתאים את עצמן. זה בא לידי ביטוי גם במזגן – הם אוהבים להקפיא את החדר ולהגיד לך להתכסות. ואני לא מוכנה לשבת עם מעיל ולהכביד על עצמי בגללם. אני זוכרת את זה עוד מבית ספר. אז אחכה לראש ממשלה שתסגור את המזגן כבר מירושלים".
עד כמה את מעורבת פוליטית?
"בגלגול הבא אני אהיה בפוליטיקה, ובינתיים אני אובססיבית לאקטואליה. אני רוצה שסדר העדיפויות במדינה ישתנה כי אני מרגישה שהעם הזה צמא לכך שיראו את האנשים השקופים. וזה קשור גם לסרט. יש אנשים שמשלמים מיסים ונותנים למדינה והקופון שנגזר עליהם מממן אוכלוסיות שלמות שלא עושות כלום. הבעיה שלי עם פוליטיקה זה שאני רגישה וזה גומר אותי לראות את הדברים האלה, אז הוצאנו את הטלוויזיה מהבית".
את יודעת למי תצביעי?
"בטח, ואני רוצה שכולם יצביעו. בצילומים של הסרט זה היה בדיוק בבחירות הקודמות, לפני שנתיים, ואני זוכרת שנחשפתי שם בפעם הראשונה בחיים לבנות שהודו בפניי שמעולם לא הצביעו. לא האמנתי למה שאני שומעת, מה אתם שומרונים? לפעמים הייתי רוצה שיהיה אכפת לי פחות, לפתח בעצמי אדישות. למה אני צריכה לרדוף שני מחלפים אחרי אדם אחרי אדם שזרק סיגריה מהחלון? איזה סיוט זה להיות אדם שאכפת לו".
ואולי תגר צריכה להפסיק בכלל להלחם באינסטינקטים ולחבק את מי שהיא בשתי ידיים. הפגיעות שהיא משדרת עוברת דרך העיניים שלה, בקומתה הקטנה אך מלאת הנוכחות, בחיתוך הדיבור התזזיתי. היא חכמה, וורבלית, ומשדרת דעתנות כמעט בכל נושא - אך במקביל, יש בה משהו שקוף, שמעורר הזדהות מיידית. לא בכדי היא מככבת בתמונה האיקונית מתוך הסרט, כשדמותה מאיימת להתאבד עם אקדח סיכות מוצמד לראשה. הייאוש המפונק אבל הכל כך חינני הזה של דפי, מש"קית הנייר והגריסה שחולמת לעבור לקריה, הוא משהו שהגיע ישר מהחוויה הצבאית שלה עצמה.
"גם אני הייתי שבוזה בהתחלה. סיימתי קורס עם מוטיבציה נורא גבוהה, ואז שובצתי לגבעתי בעזה והייתי בהלם תרבות. היו שם 600 בנים ותשע בנות, עם חמש מהן בחיים לא הייתי מתחברת בנסיבות אחרות. מהפרברים של רמת גן הגעתי לאוכלוסיות בישראל שלא הכרתי והיה לי מאוד קשה, אבל עם הזמן למדתי להוציא מזה את המיטב. ועדיין, יום בשבוע שטפתי 600 צלחות. אפשר להידפק מלשטוף כל כך הרבה כלים".
היום את שוטפת?
"לא, בעלי איתן שוטף כלים ומבשל. יש לנו בעיה בנושא הזה, ואולי זו הסיבה שאין לנו ילד. לא ברור מי אצלנו המבוגר האחראי. בדיוק דיברנו על זה שאנחנו רוצים להיות מבוגרים אבל אף אחד לא יודע מה קורה בבנק ופתאום יש דוחות ומכתב על הדלת. כל אחד מאיתנו רוצה שהשני יפיק. אז יוצא שאיתן על המטבח והכביסה, ואני אחראית על דברים כמו ארנונה, אוטו וטסט. כל מה שכולל מפגש עם בני אדם. כביסה משתקת אותי. אני רואה ערימת כביסה ונהיה לי רע. גם לבשל זה משהו שאני לא מתחברת אליו. אם לא היה לי בן זוג הייתי אוכלת כל היום לחם עם בלסמי".
טעים.
"אי אפשר לחיות ככה. אני רואה "מחוברים" ונורא מתחברת לליאור דיין שהבין בשלב מסוים שהוא חייב להתארגן על החיים שלו. יש כאילו משהו רומנטי בחיים של האמן המיוסר, אבל יאללה, אני לא אמנית בעליית גג ברוסיה עם עגבת. אני באמת רוצה להשתפר. ממש חבל לי שעד שאני לא מערבבת קפה עם סכין אני לא מבינה שצריך לעשות כלים".
אולי את מפונקת, כמו דפי?
"לא, כבר בגיל 16 עבדתי בבורגר ראנץ', אני יודעת מה זה החיים האמתיים וגם יודעת לעבוד קשה. אחרי המחאה החברתית השוק קפא, הריאליטי השתלט, לא היו הרבה תפקידים ראשים נשיים לשחקניות צעירות. אז עבדתי בהדרכות בבית ביאליק. אנשים היו אומרים לי 'אה, אין כסף במשחק?'".
ומה ענית?
"שיש, אבל לא מספיק".
יחצ"נית טובה לנישואים
את התפקיד ששינה הכל, היא יודעת, קיבלה גם בגלל המראה שלה, שממש לא מסגיר את העובדה שמדובר בשחקנית בתחילת שנות ה-30 לחייה. 160 סנטימטרים שלמדה לחיות איתם בשלום. "מילדות הגובה מטריד אותי, וגם היום אני כועסת על איתן שהוא מיקם אצלנו את המדפים במטבח גבוה מדי", היא אומרת. "תתארי לעצמך שבכיתה ח' כולם הולכים ללונה פארק ואני לא יכולה לעלות על אחד המתקנים כי לא מאמינים לי שאני מעל גיל 10. ועוד שניה אני בת 13. אז ישבתי בצד, שתיתי לימונדה ברד, וכל הילדים נהנו. אבל הנה, היום אני בת 31 ומשחקת ילדה בת 18. עכשיו אני נהנית מזה".
מעניין יהיה לבחון את הנשיות הקוקטית הזו דווקא במקום הבא שנלי מכוונת אליו: במת הסטנדאפ. כבר שנים שתגר חולמת לכתוב לעצמה מופע יחיד, להביא את עצמה נטו על הבמה. אלא שגם המסע אל הקומדיה, היא יודעת, הוא לא קל, בטח כשאת אישה. "צפי סער הנהדרת כתבה ב'הארץ' שהומור זה כוח, אז ברור שלא יתנו אותו לנשים. נותנים אותו רק לגברים עם משקפיים וקרחת, לא לבחורות מטר שישים. תשמעי, אני לא יודעת אם הייתי יכולה להעביר פאנץ' אחרי אבי נוסבאום וקטורזה במועדון לילה, אבל הייתי רוצה לקבל הזדמנות לפחות. אומרים שאין בארץ בנות מצחיקות, אז מה אם יש שלוש בנות שאף אחד לא הכיר עד לפני שנה ואז כל הארץ באה לראות אותן מצחיקות בקולנוע?".
גם אם החיים על עקבים בצל ביקורת עצמית מתמדת ועם אינם קלים, נלי יודעת איפה להקל על עצמה. כבן זוג היא בחרה מישהו שלדבריה מאזן אותה, מרגיע אותה ונותן לה את מה שהיא צריכה יותר מכל: בית. לפני שנתיים עמדה עם שמלת נוצות קצרה מול רב רפורמי ונישאה לאיתן שריד, במאי פרסומות שאיתו היא נמצאת בזוגיות כבר 8 שנים.
"הכי כיף זה שאומרים לי שלא רואים עלי שאני נשואה", היא צוחקת. "לנישואים יש תדמית לא משהו ואני שמחה להיות יחצ"נית טובה למוסד הזה. הכרנו כשהייתי סטודנטית למשחק ועשיתי ימי הולדת בדמות של פיה, ואיתן היה מפעיל באירועים האלה. הוא התאהב בי במבט ראשון והתחיל אותי. זה היה לי חדש כי בדרך כלל אני הייתי היוזמת, הייתי מתחילה עם בחורים בלי בעיה, זה היה הריגוש שלי. דווקא כאן היה משהו אחר, שהוכיח את עצמו".
מה סוד הזוגיות שלכם?
"לא להרפות, לא לקחת כמובן מאליו, לא לדבר לא יפה. תמיד לתת כבוד. אני לפעמים חסרת סבלנות אבל מודעת למתי עולה לי הטון. תמיד חיפשתי גברים רגועים כי אני חייבת את הבאלאנס, ואיתן נותן גבולות לאש ולחרדה שלי, הוא מאפס אותי".
נשמע מושלם.
"זה באמת ככה. אבל הוא עדיין צריך להגיד לי עשר פעמים ביום שהוא אוהב אותי, כן?".
איפור ושיער: רפאל איתי ברון | סטיילינג: ישראל רחמני | בגדים: אמריקן אפרל, עמנואל, עלמה בנקר, Style For Rent