"כבר חשבתי לעצמי שאין, אני עושה לעצמי עוול, אסור לי לרצות את זה יותר מדי". כל מי שעוקב אפילו מעט אחרי פועלה של רינת גבאי יודע בדיוק מה "זה" אומר. ב-16 השנים האחרונות היא אחת מכוכבות הילדים הגדולות במדינה, עם אינספור מופעים וקלטות לילדים. אבל למרות ההצלחה, החלום האמיתי שלה תמיד היה לשיר למבוגרים. על החלום הזה היא כבר ויתרה יותר מפעם אחת. הוא צף ועלה כשהשתתפה בתכנית "מחוברים" עם בן זוגה דורון מור, ואז נזנח שוב לפני שפרץ פתאום במקום הכי פחות צפוי: בתכנית "הזמר במסכה", מתחת לתחפושת השפירית. "אין לי מילה אחרת חוץ מלהגיד לך שזה נס. אני לא יודעת לשייך את זה לשום תחושה אחרת, זה נס. זה כמו שקרה למישהו נס רפואי. זה נס חיים. הפורמט הזה היה מהשמיים והאנשים שלו היו המלאכים".
שלוש שנים לפני שזכתה במקום השני ב"הזמר במסכה", רינת (47) הוציאה את החלומות מהבוידעם והחליטה לנסות להגשים את החלום: "'מחוברים' הצליחה להוציא אותי מהזון הנוח. הלכתי לעשות בדק בית ולהבין למה אני מתפדלאת על אזור הנוחות שלי ולמה יש לי את הקטע הזה של להאשים אחרים, שבגללם דברים לא קורים. בדקתי איפה האחריות שלי מול המציאות שלי, איפה אני בוחרת את חיי".
ומה קרה אחרי "מחוברים"?
"ניסיתי ליזום, יזמות שלא הייתה מוכרת לי. אני לא יודעת לעשות לעצמי יחסי ציבור, להעלות באינסטגרם ולראות כמה לייקים. זאת לא אני. אבל שמעתי את כל מי שאמר לי 'את צריכה לקדם את זה, כולם עוזרים לעצמם'. ניסיתי וראיתי שזה כל הזמן נתקע בקיר, לא משנה מה אני עושה. הרגשתי שאני חופרת קיר".
מה הקיר שעמד מולך?
"דברים לא קרו. לא הרגשתי פתאום שוואו, שהיה לי מינוף אחרי 'מחוברים' ועכשיו אני צריכה לתת בראש ולהוציא סינגל ועכשיו אני מדוברת. הייתה לי אמונה מאוד גדולה ורצון מאוד גדול ותחושות מאוד חזקות, אבל זה היה תעתוע. היו לי מלא שאלות ששאלתי את עצמי, "האם אני עושה טעות? האם אני מוליכה את עצמי שולל? האם אני בבדיה? האם סתם הרימו לי והבלון הנפוח מתפגז לי בפנים?".
ארבע שנים לפני "מחוברים" היא הקליטה אלבום למגירה ("שיהיה לניסים ולסוזי, להורים המקסימים שלי"). בעידודם ותמיכתם של יוצרי "מחוברים" היא הוציאה אותו ב-2018 תחת השם "רגע מושלם", והוא לא צבר תאוצה. "הבטחתי לעצמי שלושה מופעים, כשתוך כדי ההופעות אני מגבשת את הרפרטואר. בכלל לא זכרתי איך עושים את זה. פתאום לא היה יויו, לא קוקיות, לא מימי. חווית המקצוע היא שונה, אמנם זה מלווה בשירה ומשחק, אבל זה שונה לחלוטין. פתאום לא ידעתי מה עושים עם ההרגשה הזאת, לא ידעתי איך מרגישים אותה, לא ידעתי מה זה בכלל. חוויתי חוויה חוץ גופית".
ומה קרה אחרי ההופעה השלישית?
"לא הייתה הופעה שלישית. בשנייה עצרתי. ההופעה השנייה הייתה מהממת, ודורון כבר מאוד רצה את כל מה שהוא לא רצה במחוברים ואני אמרתי 'זה לא'. אני לא יוצאת לדרך, זה לא בשל, זה לא יציב, זה מתלהם. אני לא יכולה לעשות דברים רק כדי שיהיה קלוז'ר מדהים. ואז באיזשהו מקום, כרגיל, התפיידו לי החלומות. לפעמים חלומות לא נגמרים בסוף נוצץ. זה חלום. החיים הרבה יותר חזקים".
עד "הזמר במסכה".
"שנתיים אחר כך, לפתע פתאום, הדבר הבלתי מוסבר שוב קורה – יש פורמט בעולם, בקוריאה, שאמאל'ה ואבאל'ה נכנסים לתחפושות מרהיבות, הצגת עולם, ודורון אמר לי, 'תקשיבי לי טוב, לא היה פורמט בעולם, ביקום, שאפשר להגיד שהוא נברא בשבילך כמו זה'. אני בתוך מסכה, לא רואים אותי, לא יודעים שאני רינת, לא ישייכו אותי לא ליויו ולא למימי ויבינו סוף סוף מה אני מוציאה מהגרון שלי".
הוא דחף אותך להשתתף בתכנית?
"הוא אמר לי, 'רינת, אני לא יכול לשבת בבית ולראות אותך ככה! את קורעת אותי!'. נורא מחמיא לי שפתאום דורון מאוד מרים לי במקום של השירה ומצד שני, אני כל הזמן אומרת לו 'שוב אתה מכניס אותנו לפלונטר ממש מסוכן, כי אנחנו כל הזמן נכנסים למבוי סתום, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה'".
את חושבת שהעובדה שהגעת למקום כל כך גבוה מאחורי המסכה הוכיחה שאת סובלת מסטיגמה ככוכבת ילדים?
"בוודאי, חד משמעית כן. התכנית הייתה תפורה עליי כמו כפפה ליד, אבל ברמה הכי גבוהה שיש. המורכבות הסטיגמטית שהגעתי אליה, כבר הבנתי שאני לא יכולה לנצח אותה. הבנתי שעם כל הכאב המשתמע מכך. עליי לוותר. ואז פתאום מישהו שמע את התפילות הכמוסות שלי".
מורתי השפירית
בניגוד לרושם שאולי נוצר מהתחפושות הקאמפיות והססגוניות ב"זמר במסכה", רינת נכנסה לתוך הדמות שנבחרה לה בשיא הרצינות: "יצאתי בדמיון שלי למסעות כשפירית, הסתכלתי על שפיריות בטבע. בגלל התכנית, יצא לי מלא להיות סמויה וחשאית. הרי פחדתי לשקר לכל העולם, אז דאגתי להיעלם, הלכתי לטייל בצפון. ראיתי שהעולם מפוצץ שפיריות, כל שנייה אתה מתבונן על שפירית. אני לא זוכרת שפעם התייחסתי כל כך הרבה לשפיריות. פתאום באה לי לפה שפירית ואני כולי באורות, 'השגחה! שפירית בבית'. אין לי פה מקור מים, איך יכולה להגיע שפירית? השגחה! סימנים!".
מה למדת כשהסתכלת על שפיריות?
"להיות שפירית זה מטורף, אתה יודע כמה אנרגיה? אתה יודע איזו מהירות? היא מהירת מחשבה, היא חופשייה עד אין קץ, היא דקה, היא קלילה. לחשוב שפירית זה היה פשוט עולם. עשיתי עבודה של שחקן, הבנתי שיש לי עכשיו כנפיים, יש לי תנועתיות. כל הדינמיקה הפיזית, כל ההבנה, כל הגישה להתחבר אליה. אמרתי 'אוקיי, השפירית נותנת לי דברים נדירים'".
מה היא נתנה לך?
"השפירית נתנה לי מתנה, התחושות שהיו לי בתוך השפירית האנונימית. לא רואים לך לא את העיניים ולא את האוזניים. היא נתנה לי חופש, נתנה לי אומץ, נתנה לי להיות חסרת גבולות. היא עיצבה אותי להיות שייכת ליקום, שייכת לעולם. לא שייכת לרעשים, לא לסטיגמות. הדברים האלה קיימים, הכל נכון, אבל עכשיו שקט, אתה עושה מיוט על כל העניינים. היא השאירה רק את הכישרון, עם המקצועיות שחברה לאנשים שממול, לצוות של התכנית".
למה ציפית כשהגעת לתכנית?
"אני בכלל לא רואה טלוויזיה ולא אוהבת ריאליטי כשמדובר בתחרות או בעוינות או בשנאת אחים או בתככנות, זה מבחינתי הורג לי את הבריאות. טלוויזיה אמורה לשמח ולעודד את האנשים. קשה לי עם כל התכניות הקשות של התככנות, אפילו שעושים את זה נוצץ מאוד".
"הזמר במסכה" זאת תכנית אחרת.
"פה היה לי פורמט דבש, פורמט מהחלומות. פורמט טהור. קודם כל זה הכניס אותי לטריפ מטורף. זה כל כך מקצועי וכל כך צעיר וסטייל והכל מגניב וכולם חברים וכולם גאונים, אתה לא מבין איזו גאונות. אתה נוגע בשפיצים של האנושות, אתה אומר 'אמאל'ה מה אני עושה, אני מתאהבת אחד אחד. שלא יעזו לחשוב שהם עוזבים אותי אחר כך'".
זה היה שונה ממה שהכרת קודם? את על במות כמעט כל החיים.
"בדרך כלל אני רינת, אני מקבלת את התסריט, את ההצגה שכותבים לי, התפקיד שלי הוא בדרך כלל נורא נסיכותי ומקסים. פה היה הדבר האמיתי, להסתכל לאנשים בעיניים וללמוד איך עושים מוזיקה וזה מארגן אותך בשנייה. כל החוקיות פתאום מתקיימת בך. אתה לא צריך לעשות כלום, פשוט להיות ולעמוד בסטנדרטים של מה שקורה פה".
להיות רינת האמיתית.
"קודם בכלל לא הכרתי את רינת".
אבל את עדיין בתחפושת.
"אבל זאת לא הייתה אותה תחפושת. כשאני רינת קוקיות ויויו ובדרכים ושמחת ישראל – אני מטורפת על זה, שלא ישתמע מדבריי חלילה שאני מוותרת על זה – אבל אני כן יכולה להגיד לך שאני מסטוגמטת, אסוציאטיבית אתה תזכור אותי עם קוקיות, מקפצת עם יויו. זה מה שדורון ניסה להסביר לי וזה מה שכל העולם ניסה להסביר לי. את חושבת שאם את עכשיו עושה אלכסנדר פן אז את יכולה להיות טובה, אבל הקהל לא יבין מה את רוצה מהחיים שלו, גם לו לוקח זמן".
עכשיו את רוצה להמשיך עם האנרגיה שקיבלת בתכנית?
"סוף סוף טעמתי את הדבר האמיתי, לא רק דיברתי עליו. בפעם הראשונה. עשיתי מוזיקה עם האנשים שיודעים לעשות מוזיקה, שנהנים ואוהבים את מה שהם עושים, הם הדביקו אותי באהבה הזאת. האור, האנרגיה הזאת שלהם, המקצועיות שלהם וזה שהאמינו בי כל כך, זה הפעיל אותי. הכל היה חשמל, אני רוצה להיות שפירית איתם כל החיים".
התבאסת שלא זכית במקום הראשון?
"לא התבאסתי שלא זכיתי. אני פוחדת מהמקום הראשון. אני לא אוהבת את השפיצים. מהשפיצים אפשר רק ליפול".
מה את מקווה שיקרה עכשיו?
"אני מאחלת לעצמי שטל פורר (המנהל המוזיקלי של התכנית) יתקשר אליי בימים הקרובים ואני מאחלת לעצמי שאעשה את הדברים כל כך מצוין כמו שהיה בתכנית. הלוואי שאני אעשה מוזיקה כמו שאני רוצה לעשות אותה".
החלום חזר.
"זה הרבה מעבר, החלום השביח את עצמו ודייק את עצמו. זה פחות מפוזר, פחות ילדותי. זה נהיה אמיתי וכשזה אמיתי זה דורש את כל הרצונות, את כל המקצועיות ובאמת צריך ניסים. אני צריכה עוד ניסים. אנחנו בנס גדול היה פה אבל אני מבקשת שיגיע עוד אחד".
מתפוצצים בבתים
בשביל רינת גבאי, חג החנוכה הבא עלינו לטובה מזכיר מסורת שונה ממה שרובנו מכירים. השנה, במקום לשחוק את הרגליים במרתון הופעות תובעני, היא תדליק נרות בחיק משפחתה. חנוכה ראשון בבית. "אני מאוד מתגעגעת להופעות ונפעמת מזה שבחנוכה היינו מרימים את החג, זו זכות. אבל יחד עם זאת, מהרגע שהילדות נולדו לא היה לי חנוכה אחד שהדלקתי נרות ועשיתי לביבות וסופגניות עם הבית שלי. לא היה. עכשיו יש לי זמן אוויר להפסקה, אוי ואבוי לי אם אני שורפת את הזמן הזה".
איך אתם מתמודדים עם הפן הכלכלי? איבדתם עוד חנוכה.
"אין, אין פרנסה. כדי לחיות אנחנו מכרנו את הבית שלי, הבית בכפר טרומן, שגידלתי שם את הילדות".
המדינה לא עזרה?
"לא ברמה שהיה אפשר לישון בלילה רגועים. דורון הוא בן אדם מאוד יציב ומקורקע והוא התחיל להבין את זה לפני שבעה חודשים. גרנו בתל אביב והיינו משלמים שכירות מאוד גבוהה והוא אמר שאנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו יותר. היה קשה מאוד להפנים את זה, זה היה בית שמאוד אהבתי לגור בו ולא רציתי לעזוב. היינו חייבים לעשות חושבים איך אנחנו מתפרנסים, איך אנחנו מממנים את החיים. אז מכרנו".
אם את מגיעה למצב כזה, מה יגידו אזובי הקיר?
"כל הרמה של החיים שלי הייתה מאוד יקרה. המקום שבחרנו לגור בו בתל אביב היה ממש גדול, השכירות ממש רצינית, אז אין מה לעשות. לא יכולנו להרשות לעצמנו את זה יותר".
את נהנית מהחופש, הפסקה מהמרתון המתיש של ההופעות?
"זאת שאלה מורכבת. יום אחד אני יכולה לקום ולהגיד לך שלא חייתי חיים כאלה אף פעם. הייתי בכנרת, קפצתי למים, ראיתי שפיריות בטבע, דהרתי על סוסים, זה באמת דברים שעשיתי. נדיר! מטורף! פאן של הלייף. אבל יש ימים שאתה קם ואתה בתוהו ובוהו פנימי ואתה לא יודע למה. קשוח להיות בבית כל הימים. קשוח שאמנים שארגנו לעצמם כל כך הרבה אנרגיות, פתאום צריכים לקמפרס את המערכת הרגשית שלהם ואת המערכת הרוחנית שלהם והם מתפוצצים אחד על השני בבתים. זה לא פייר, אתה יודע, כל בן אדם מתרגל לחוויית חייו. אני רואה ילדים, אני כבר הולכת לספר להם שעת סיפור. 'סליחה, ילד, אתה רוצה שעת סיפור?'".
התרגלת להיות מנוע שיכול לעבוד כמו השפן של אנרג'ייזר ועכשיו את בבית.
"אנחנו רגילים לזה, אנחנו קופצים ארבעים דקות יום יום, לפחות חמש הצגות ביום. הייתה מגיעה השעה הזאת שאני רגילה, בחמש וחצי, האוטומט שלך רגיל: מה, מגיע חמש וחצי, אההה! זה לא רק אצלי, גם דורון מרגיש את אותו דבר. אתה יודע מה עשיתי? קפצתי. מבטיחה לך. שמתי מוזיקה ומצאתי את השיטה של הריקודים. אין מציאות שאני אוותר על הדברים שאני רגילה, החיוניות שלי, השמחה שלי".
ואיך דורון מתמודד עם התקופה הזאת?
"כפרה עליו, איך? קשוח. אנחנו מאוד אמוציונליים ומאוד טוטאליים, אבל אנחנו מאוד עובדים על ליזום שלום, ליזום את זה שיהיה פאן. כי הזמן הזה הוא אזור הסכנה, זה פשוט אדמת נפץ. היו רגעים קשים, כמו כל בית. במיוחד במעברים, לעבור דירה זה קשה ולעבור מקום ואז ללכת להתאקלם עם הילדות ועוד בזום, בפורמט של קפסולות, זה קשה".
ויחד עם זה גם בעיות כלכליות.
"מכל כיוון. תקשיב, זה מתכון אולטימטיבי להמית בן אדם, גם אם הוא לא מת פיזית. זה קשה, אתה בפלונטרים בלתי נגמרים. אתה יוצא מפלונטר, יש לך פלונטר שני. זה פירוטכניקה מטורפת, אבל אני אסביר לך איך יוצאים מזה בשלום? צריך כל היום להגיד תודה, גם על ההכי קשה".
לא פשוט.
"מישהו סיפר לך שהחיים פשוטים? בקוביות שיחקנו בגיל שלוש, מאז אני לא זוכרת שהחיים שלי היו קלים".
בגלל האהבה
למרות שהם עובדים יחד כבר יותר מ-16 שנה, למרות שהוא חולק איתה את החיים, מנהל לה את הקריירה, מפיק ומביים כמעט את כל ההופעות שעשתה לאורך השנים, דורון מעולם לא האמין בהיתכנות של חלומה הגדול לשיר למבוגרים. צופי "מחוברים" ודאי זוכרים את הקונפליקט הזה, שליווה אותם לאורך כל העונה וגם אחריה. "הוא בחיים לא העריך אותי כזמרת, אני אומרת את זה עם יד על הלב. אם הוא לא היה שומע את מה אנשים בפאנל של 'הזמר במסכה' אומרים עליי, דורון לא היה יודע להעריך אותי בשירה".
ועכשיו?
"בזכות התכנית הזאת ובזכות הדיאגנוזה המקצועית של סטטיק, של צדי, של אופירה, של טל פורר ומשה קפטן. אתה מבין, הוא הבין שאני לא מדברת שטויות, אני לא מפנטזת בלה לה לנד. לא וואנאבי זמרת, אלא באמת זמרת".
זה קצת מוזר שהוא היה צריך את האישור שלהם.
"הוא לא בן אדם שיודע מוזיקה, אין לו את היכולת לנגן ולהבין מה מוזיקה עושה לבן אדם או כמה זה עולם קסום. אני מראה לו עכשיו דברים, הוא רק עכשיו גילה את אלישיה קיז וברונו מארס".
לפני כשנתיים רינת התראיינה לידיעות אחרונות ושחררה כמה פצצות בנוגע לזוגיות שלה ושל דורון. מספיק להיזכר בכותרת הראיון - "דורון אמר גירושים, ואני אמרתי סבבה, בוא נראה אותך" - כדי להבין את המשבר אליו הגיעו אחרי "מחוברים". היא מצידה מעדיפה לשכוח: "אני ממש הדחקתי את הכתבה הזאת. הייתי באמצע הוריקן. זה הוריקן".
דורון אמר גירושים...
"בוא נראה אותך, כן, כן. אבל שתדע לך, לצערי הרב מאוד, זאת הייתה חווית חיי, זה היה גיהנום. פתאום היה מגניב להגיד להתגרש ופתאום היה קל ללחוץ על ההדק. מה זו הקלות ראש הזאת? נורא ואיום. אתה מגיע לקצוות של הוואלה, אם אתה רוצה להתגרש אז על מה חותמים? כאילו, ממש הבאתי את זה למקום של די, קאט דה בולשיט".
עשיתם הסכם גירושים?
"לא עשינו הסכם, אבל אמרתי קאט דה בולשיט. אם אתה כל כך בעניין של גירושים, תביא, נחתום. נשחרר אותך, נשחרר אותי ואלוהים יעזור. אבל תמיד האהבה ניצחה. תמיד בסוף של הסוף, על כל הקשיים, אנחנו באמת אוהבים, אני ודורון. אנחנו לא מוותרים על החיים, לא מוותרים על המשפחה הזאת, לא מוותרים על הילדות הנפלאות שמתות עלינו בהרכב מלא. אנחנו הסינרגיה של השלם שלנו".
מתי הגיע הרגע הזה, שהחלטתם להפסיק עם המלחמות?
"תמיד כשהגענו לתהום, לקצה של התהום, בהכי נמוך, בהחלטה הגורלית".
והיחסים שלכם השתפרו מאז?
"התהליך היה לאורך כל השנתיים האחרונות. היו תקופות טובות ואז פתאום התפגזנו עם הקורונה וזה דרדר אותנו ממש, לא תיארנו לעצמנו שאנחנו עכשיו נקבל דבר כזה. עכשיו מה עושים? זה מאוד מסוכן".
בכתבה אמרת שאתם נפרדים מקצועית. כמה זמן זה החזיק, חודש?
"קצת יותר, קצת יותר. אבל אני אגיד לך, זה היה כאילו הוא לא עובד איתי אבל הוא כן, כשאני צריכה אותו הוא נמצא. אין ברירה, אנחנו לא יכולים לעשות את זה אחרת. ואתה יודע מה, אלוהים לפעמים אומר לנו 'תיכנסו לחדר, תחשבו איך אתם מתנהגים, תעבדו בלכבד אחד את השני ולנשום, לנסות לייצר ערוץ תקשורת'".
איך עושים את זה?
"פה כן היינו צריכים עזרה. כי ערוץ התקשורת, ההבנה הבסיסית, אתה מדבר א' ובן אדם מבין ג', זה קשוח".
הייתם בטיפול?
"הטיפול הגיע אלינו, הבאנו את המטפל לפה, עשינו עבודה פה בבית. עברנו טיפול זוגי, לנסות לייצר ערוץ תקשורת שגם אם אנחנו חלוקי דעות, יש מרחב בסיסי שמייצר שלום. היינו צריכים שבן אדם אובייקטיבי שלישי יעזור לנו להבין שצריך ערוץ תקשורת חדש".
וזה נבנה הדבר הזה? זה קיים עכשיו?
"זה נבנה, אתה יודע בזכות מה? בסופו של דבר בגלל האהבה. בסופו של דבר זה מגיע מהרגש".
יש איזה טריק קטן שאת יכולה לחלוק?
"דורון הוא בן אדם מאוד עדין נפש ורגיש. הוא חי שונה ממני. הוא חי בוקר ואני חיה לילה. זה עוזר לנו כי בבוקר הוא מתקתק את הבנות לבית הספר, הסנדוויצ'ים הכי טריים, הלחמניות, הכל מתוקתק. אבל לי, אם מעירים אותי בבוקר, הייתי קמה, 'לא כדאי', מה שנקרא".
לא כדאי.
"לא, לא כדאי. תחזור בעוד שעתיים. הייתי קמה בהפכות של אין מה לעשות, תוהו ובוהו אנרגטי. אז התחלתי לעבוד על היום שלי. זה אחד הדברים שהטיפול הזה עשה לנו, לנצח אותי בבוקר, בשעתיים הראשונות שלי בבוקר, לטובת שלום בית. כי הייתי מחריבה ימים, אתה יודע, דורון קם כולו שמח וטוב לבב, כולו כבר אחרי שהוא עשה כלים ועשה לי מכונות ואני קמה עם משהו שיושב עלי ועכשיו אני עלולה להחריב עולם. זה לא שייך".
אז עכשיו את לא תתני למשהו כזה להרוס את היום?
"זה קורה, שבוע שעבר זה קרה אבל אתה יודע, ניצחנו את זה השבוע. שבוע שעבר זה בדיוק מה שהיה. על חצי מילה לא מדויקת ותדר ווקאלי לא נכון ובדיוק האקוסטיקה הייתה ברגישות, הלם! אתם יכול להפוך את העולם אבל לא. לא מתפגז. עכשיו הישראלי המצוי הוא, 'אין מה לעשות, אנחנו אמוציונליים ואנחנו רגשיים ואנחנו צודקים תמיד'. לא. העניין הוא להתחיל את היום ולהגיד אמאל'ה, ומשימת חיי היא לסיים אותו עם ריקוד".
צילום: אור דנון | סטיילינג: יולי סגרדה | איפור: מתן סבג | שיער: יוסי שיטרית