השבוע חגג צביקה פיק יום הולדת 69. מאסטרו הנצנצים והפאייטים ציין אותו בשקט, בחיק המשפחה, הכי רחוק מאור כדורי הדיסקו שהוא רגיל אליו. כבר חצי שנה שפיק ומשפחתו מסתגרים מעין התקשורת, מתרחקים, שומרים את כל האנרגיה והכוחות פנימה. מאז עבר ארוע רפואי קשה בדרך להופעות בלונדון לרגל חגיגות יום העצמאות ה-70, פיק מקדיש את הזמן להתחזק ולחזור לעצמו. עכשיו הוא בבית, מתמסר כולו להחלמה. לצידו נמצאת בכל רגע, שומרת ומגוננת עליו והילדים אשתו שירה מנור. היא שם כל הזמן. מהרגע בו הוקפצה בבהלה לווינה, מהשיחה בה היתה צריכה לספר לילדים הצעירים מאוד מה קרה לאבא, להתמודד עם התקשורת, להדוף שמועות קשות על מוות בטרם עת ובעיקר לנהל חיים נורמליים. כל זה בשעה שהיא מגדלת צמוד את שני בניה הקטנים ומנהלת מותג אופנה עצמאי. לאחר שישה חודשים של שתיקה, היא מסכימה לחלוק את מה שעובר עליה.
מה שלומכם? איך המצב בבית?
"המצב של צביקה מאד מאד משתפר ואנו חיים בבית כמעט בשגרה רגילה לחלוטין. אני יכולה לומר שאנחנו חיים לא שונה בהרבה מאיך שחיינו לפני. אנשים שמכירים אותי רואים שאני חיה כרגיל ועושה בדיוק את אותם הדברים שעשיתי קודם כולל עם הילדים שלי אהובי חיי".
בואי נחזור חצי שנה לאחור. יש את הרגע הזה, שאת מבינה שמשהו לא בסדר. שאת טסה אליו לביה"ח בווינה.
"כמובן שנבהלתי. זו היתה טיסה מאתגרת מאוד, מלאת מחשבות. את מבינה שמעכשיו הכל משתנה. אבל היא הייתה והסתיימה".
איך עברו עליך חודשי האישפוז והשיקום?
"כמו כל בני האדם שמודיעים להם דבר לא נעים, במיוחד כשזה קשור לבריאות, נבהלנו. אחר כך עיכלנו שזה המצב החדש, התחזקנו והמשכנו. החיים הם החיים, וקורים בהם הרבה דברים שאת לא צופה מראש, כאלה שלא נראים לך הגיוניים שיקרו לך, אבל גם הם קורים בסוף. ואת חייבת לקום מהם כשאת מחוזקת".
עדיין, את לא ממהרת לשתף במה שעבר עליך.
"אנחנו אנשים מאד פרטיים, בייחוד אני, אנחנו לא חיים בבית את הפרסום או את החיים הציבוריים. אני מודעת לכך שאנשים מבחוץ חושבים ומדמיינים כל מיני דברים, אבל אני אדם שהפרופורציה מאד חשובה לו, בטח ובטח למען הילדים. האנשים כאן חטטניים ביותר. טבע כזה. לפעמים בצורה נעימה ולפעמים ללא מחשבה. והנה אני אומרת כאן בקול גדול, זכותנו לשמור על הפרטיות שלנו. יש יום טוב יותר, יום פחות טוב, עליות ומורדות אך ביום יום הכל מתנהל כמו אצל כולם. בית, ילדים, חברים. כל מה שצריך להיות נורמלי".
מנור, 32, משכנעת בנחישות שלה לא להתמסר לרגעים הקשים ולשמור בקשיחות על השגרה. את חודשי המשבר האחרונים היא מנהלת כמו חמ"ל סודי, דואגת להרחיק את הדרמה מעיני הילדים הצעירים. כזכור, פיק, בן זוגה מזה 14 שנה, חש ברע בטיסה מישראל ללונדון, שם עמד להופיע בערב יום העצמאות והפגין סימנים של חולשה ובלבול. לאחר שדיילת המטוס הבחינה בליקוי בדיבורו ואנשי הצוות התייעצו טלפונית עם רופא אל-על, החליט הקברניט לבצע נחיתת חירום רפואית בווינה כדי לפנות אותו בדחיפות לבית החולים. נחיתות חירום רפואיות מתבצעות על פי הפרוטוקול במקרים של התקף לב או שבץ מוחי. פיק שהה שבוע בביה"ח בווינה, ארבעה ימים בביה"ח איכילוב בתל אביב משם עבר לחודשיים במרכז השיקומי "רעות" ביד אליהו. עם הגעתו חתמו כל אנשי הצוות בצעד חריג על טפסי סודיות רפואית, הוא שהה בחדר פרטי שם קיבל את כל הטיפולים הנדרשים לו, וגם כשהשתמש במתקני ביה"ח הוא שהה בהם לבדו. לפני שלושה חודשים חזר הביתה ומאז כאמור מנהלת המשפחה שגרה שקטה מתחת לרדאר. פיק מתקשר עם הסביבה דרך שליחת הודעות וואטסאפ לחבריו. אם תיכנסו לעמוד האינסטגרם שלו, לא תרגישו שבכלל קרה משהו.
בבית החולים בווינה נתתם הוראה להדוף עיתונאי ישראלי שהגיע למקום ובאופן כללי לא שיתפתם פעולה עם התקשורת. מה עמד מאחורי ההתעקשות הזאת?
"כששואלים אותי שאלות אני עונה יפה, אבל כשממשיכים לשאול ללא גבול אני כבר קצרה וחותכת. זאת זכותי לבחור אם לענות או לא, ואני לא נותנת מידע לזרים בשום נושא. זה בסדר גמור לנסות לדלות מידע, השאלה באיזו דרך ובאיזו תדירות. לא רוצים לשתף איתכם פעולה? אז תשחררו לכמה זמן. בסופו של דבר לכתוב השערות או ספקות זו לא חוכמה. אבל זה בסדר ואני לא כועסת. לא באתי לשנות אף אחד".
כל מעטה החשאיות הזה גרם להפצת שמועות קשות. מישהו אפילו עידכן את עמוד הוויקיפדיה על מותו.
"על דברים שיקריים ומופרכים שנכתבו אין לי מה לומר, בעיניי זה לא שווה בכלל התייחסות. חבל על המאמץ ונתינת במה לטיפשות וחוסר רצינות".
מה החזיק אותך בכל התקופה הקשה הזאת?
"הילדים. את מגלה בעצמך כוחות על. אנחנו הנשים הכי חזקות בעולם ולהיות חזקה עבור הבנים שלי השאיר אותי עם הראש מעל המים לאורך כל הדרך".
מה באמת אמרת לילדים?
"ניל ותים ידעו שאבא לא מרגיש טוב ושהוא במרפאה. המילה מרפאה היא מילה עדינה יותר ומאוד לא צורמת, לכן השתמשתי דווקא בה כדי לתאר בית חולים. בתקופה הזאת נתתי להם הרבה דוגמאות של הורים של חברים שההורים שלהם גם לא הרגישו טוב".
בעיקר נשמע ששמרת על קור רוח, גם ברגעים הכי קשים.
"הכל אצלי מתוקתק ומסודר בכל תחום. כל אדם צריך לבנות לו מעגל קטן של אנשים שיתמכו בו. אף פעם לא כולם יאהבו אותך וגם לא צריך. מספיק מעט אנשים שאוהבים אותך אהבה אמיתית. אני בוחרת עם מי לדבר, על מה ואיך. כשיודעים לערב את האנשים הנכונים פחות נתקלים במה שלא רוצים".
"צביקה ואני לא טסנו בלי הילדים אף פעם"
חצי השנה האחרונה רק הדגישה יותר את הקשר הקרוב בינה לבין צביקה. חידדו את מקומה, ניתקו אותה מתדמית הדוגמנית הצעירה והאייקון. שנים נהגו להרים גבה על הפרש השנים ביניהם (36 שנים) או ללעוג לה כאילו היא נערת המאסטרו שהסתנוורה מהכסף והסטטוס. מעטים יודעים שמנור היא מעצבת אופנה שהתחילה לעבוד כבר בגיל 17 ומנהלת מותג אופנה עצמאי כבר תשע שנים. הם מגדלים בביתם שברמת השרון את תים בן הארבע וחצי וניל בן השנתיים וחצי. לפיק שלושה ילדים בוגרים מהפזמונאית מירית שם אור, בן לי (40) רופא באיכילוב, שרונה (38) ודניאלה (34). שרונה נשואה לאיש העסקים דניאל פדרמן שמשפחתו היא הבעלים של רשת מלונות דן, ודניאלה, לא באמת צריך להזכיר, מאורסת לבמאי האמריקאי קוונטין טרנטינו. גילאי הילדים של דניאלה, נושקים באופן צפוי לגילאי הילדים של אבא צביקה ושל מנור, "אבל גם זה נושא ישן", אומרת מנור.
בגיל 17 התחילה לעצב חלונות ראווה, בגיל 23 נסעה לחקור בעולם בדים ולמדה מקרוב איך עובד עסק פרטי לעיצוב אופנה. היא חזרה לארץ ופתחה מותג משלה SHIRA M, אותו היא מנהלת היום מהסטודיו ברמת השרון.
"הכרתי את צביקה באירוע של אחת הדוגמניות בארץ שחגגה יום הולדת ולאט לאט התפתח הקשר. הייתי מגיעה לדגמן בתל אביב ומתוך מפגשים חברתיים עם המון אנשים נבנה קשר זוגי".
היית בת 18.
"לפני 14 שנים, באמת היו ימים של ביקורות על פער הגילאים. היום לא שומעים דברים כאלה. אני בטוחה שיש אנשים שמרימים גבה וזה בסדר, זה לא באמת מעניין אותי. אני דווקא נתקלת ביותר ויותר זוגות עם פער, ושלא נדבר על האחוז הגדול של זוגות שמתגרשים, בלי קשר לכמה שנים יש ביניהם".
איך הקשר שלכם השתנה עם השנים?
"החיים היו יפים וקלילים עד שהילדים הגיעו, ואחרי זה עדיין יפה אבל כבר לא ממש קליל. אם פעם הייתי עובדת אל תוך הלילה, היום אני רוצה רק להיות קרובה לילדים. אני מרגישה שאמהות זאת המשמעות האמיתית של פרופורציות ואהבה נצחית. הם הכל בשבילנו".
איזה אבא צביקה?
"הוא אבא מקסים, אוהב את הילדים בצורה מטורפת, לפעמים אפילו קצת פולני מדי. הוא משחק איתם, מספר להם סיפורים ואני נהנית לשמוע את הדו שיח שיש לו איתם".
ואיזו אמא את?
"הם אמנם מהות חיי היום יום שלי, אבל אחרי שהם נולדו חזרתי ישר לעבוד בגלל שזה האופי שלי, אני חרוצה ולא רוצה לפספס כלום. גם לפני זה לא נחתי, עם שניהם הגעתי מהעבודה ישר ללידה, עם ניל חצי שעה אחרי שהגעתי לבית החולים כבר ילדתי. יש לילות ללא שינה שאחריהם אני אומרת לעצמי, תקומי, תקחי אותם לגן ותחזרי לישון. קחי קצת הפסקה, קצת חופש, תהני. אבל אני לא מצליחה. צביקה ואני אף פעם לא נסענו לחופשה בלעדיהם. אני מניחה שעוד שנתיים זה יקרה. לא יודעת אם זה טוב או רע שאני ככה, זה מין מצפון כזה שיש לי ושאני לא מצליחה לשנות".
אגב, מה זה תים וניל?
"שמות נעימים שדיברו אלי. סיפרתי להם שככה יקראו להם עוד כשהיו בבטן. כשנולדו - ראיתי עד כמה זה אכן תואם אותם, את מראם ואופיים".
"גם אני נדבקתי בסגנון המכייף והצפוני, אבל מבפנים נשארתי אותו הדבר"
היא גדלה בירושלים, להורים עולי רומניה, בת זקונים מתוך שלושה ילדים. אמא ספרנית ואבא מהנדס ושען. ילדות נטולת חסכים לדבריה ועשירה בחוויות של ביחד. "הייתה לי ילדות נפלאה, מבלי שאגדל בבועה. היו לי חברים ושכנים מכל הסוגים. כשעברתי לאזור המרכז נחשפתי לעולם אחר, עם פחות צניעות ורוחניות. זה מעניין איך מרחק של שעה נסיעה יכולה להיות כל כך מהותי, אני מודה כל רגע על הילדות בירושלים, כי ילדים היום לא זוכים לחוות את העצמאות הזאת".
הם דאגו לך כשעברת למרכז?
"ההורים שלי תמיד ידעו שאני עם רגליים על הקרקע, לא משנה מה אני עושה ואיזה כיוון אני לוקחת. הם קיבלו ומקבלים כל החלטה שאני עושה, יכולים לתת ביקורת אבל לעשות את זה בצורה אוהבת. אמא שלי תמיד אומרת שאני אופטימית מדי, ואני אומרת לה שהיא דאגנית".
עכשיו כשאת אמא, את יכולה להבין אותה.
"כשילדתי את תים וניל הבנתי מהי דאגה אמיתית, כזאת שמשפיעה על כל היום שלך. זה פשוט לא נתפס כמה אפשר לאהוב ולהיות כל-כך רכה ותרנית. כל הקשיחות נעלמת איתם. בזכותם הפכתי לאדם הרבה יותר סבלני ומאופק. הם מביאים אותי כל יום לאושר עילאי. גם כשהם לא ישנים, גם כשהם רבים וגם כשלפעמים הם לא מקשיבים לך. ושלא יובן לא נכון, שני בנים בהפרש של שנה ועשרה חודשים זה אתגר, אבל אתגר כייפי. שכשיגדלו יהיו חברים הכי טובים ואחים שדואגים אחד לשני ושיש להם את אותה שפה בכל נושא".
את מגדלת אותם אחרת מאיך שגדלת את. בלב רמת השרון.
"כשהגעתי למרכז לא הכרתי כמעט אנשים ולא ידעתי איך להתנהג, אבל למדתי הכל מהר מאוד ואז גם אני נדבקתי בסגנון המרעיף והמכייף וה'צפוני'. אבל מבפנים אני אותו אדם בדיוק, ומי שמכיר אותי יודע את זה. אותה ירושלמית, רק עם כמה בחירות והחלטות נכונות שהיא עשתה בדרך.
ילדים היום מפונקים יותר, ואנחנו ההורים שלהם גם נותנים לזה יד כי אנחנו מבינים שזאת תקופה שונה מזאת שגדלנו בה. ההערכה שלהם לדברים שאנחנו עושים בשבילם קטנה, הם רוצים לקבל את כל מה שהם רואים אצל החברים שלהם, אז לא ניתן להם? אנחנו רוצים שהם יהיו שווים לכולם".
"המודל שלי הוא בנות משפחת טראמפ. הן מלאות בטוב טעם"
הקו האופנתי של מותג האופנה שלה בוגר ומכוון גבוה. הוא מרובה בפריטים נשיים קלאסיים כמו חצאיות עיפרון, חליפות קוקטיות, חולצות מכופתרות דומיננטיות והיא מרבה להשתמש בתחרות, משי ולייקרות. היא לא מפחדת מנועזות ולהביא את המיניות הבוגרת לקדמת הבמה. למרות שהיא פועלת בתעשיית האופנה כבר כמעט עשור היא אאוטסיידרית לסצנה, לא מציגה בשבוע האופנה המקומי או עושה קמפיינים גדולים. למרות זאת היא מתחזקת קהל לקוחות קבוע, וחשוב לה להתפתח בשוק המקומי, להיות מחוברת למה שקורה בארץ.
על מי את חושבת כשאת מעצבת?
"העיצובים שלי הן עבור נשים שאוהבות את הנשיות שלהן, שמעזות ועוצמתיות אבל גם יודעות להיות נינוחות. אני לא מעצבת כמעט מכנסיים אלא דוגלת בשמלות וחצאיות כי אין יותר נשי מזה וזה גם פותר מחשבה ובזבוז זמן של התאמת חלקים".
מי למשל?
"אני חושבת שבנות משפחת טראמפ מלאות בטוב טעם. כמעט אף פעם לא התאכזבתי מהן בענייני אופנה. הן יודעות מה נכון ומה מתאים להן ותמיד נראות מכובדות. להתלבש בצורה מכובדת אגב, זה פרמטר סופר חשוב בעיני. ובישראל יש עדיין הרבה מקום להשתפר, במיוחד במקומות עבודה".
מה את אוהבת ללבוש?
"אני לובשת כמעט בכל יום עיצובים שלי ומשלבת אותם עם בגדי ספורט. אדידס וריבוק עושים עבודה מדהימה בעיניי בשנים האחרונות".
מה עם מעצבים ישראלים? למה את לא מציגה בשבוע האופנה הישראלי?
"לא פעם שקלתי את זה, אבל תמיד הגעתי בלב שלם להחלטה שלא. אני לא צריכה את הבמה הזאת בשביל ליצור, בשביל שיכירו אותי, שיעריכו אותי. השתתפות בשבוע האופנה דורשת השקעה עצומה, ולא הרגשתי שאלו שהציגו שם בשנים האחרונות זכו אחר כך במשהו מיוחד ויוצא דופן, ולא כולם גם חזרו להציג שוב. תראי, בתוך היופי יש גם הרבה פעמים כיעור בתעשייה הזאת, לא הכל הוא ארץ ישראל היפה והקטנה שאני אוהבת. לא יודעים להעריך פה עבודה קשה ותהליך ארוך".
את מרגישה שלא רואים אותך?
"אני רוצה להגיע לשלמות, והכל היום מרגיש לי רווי והמוני. את רק מתחילה לעצב משהו או לבנות איזה קצה של יצירה וכבר קמים עוד כל-כך הרבה אנשים אחרים מנגד. וכמה מקום יש כאן במדינה כל כך קטנה? לכמה כשרונות? פעם בכל תחום היו לך את הסטארים, אלה שהם בולטים ומיוחדים, והיום תראי המון אנשים שעושים את אותו הדבר. תחרות מטורפת. אז אני נהנת מהעיצובים שלי ומהאהבה שאני מקבלת מהלקוחות הנאמנות שלי".
נשמע שהיה מתאים לך לחיות פעם.
"כן, לפני שהמודרניזציה קרתה. נראה לי שהכל היה הרבה יותר מרגש וחופשי. לא היית צריך לחשבן לאף אחד או לפחד שמישהו יצלם אותך. אנשים היו מתנהגים ונראים בצורה הרבה יותר טבעית. כל המדיה החדשה הזאת, והחיים מאחורי האינטרנט והפוטושופים פחות מושכים אותי, לא מדברים אלי".
אז ניתוחים פלסטיים לא תעשי?
"אם מרגישים שמשהו מפריע אז למה לא לטפל אבל חשוב יותר לדעת מתי להפסיק. אני לא בעד ההתמכרויות לניתוחים שקיימות היום, עד כדי כך שאנשים לא שמים לב כבר לאיך באמת הם נראים. בחורות עדינות ויפות הופכות למגושמות ולמוגזמות מדי. המודעות נעלמת והן לא רואות שזה מבגר ולא מצעיר. אני מאמינה שכל אישה צריכה להקפיד על טיפוח. מבחינתי שגרת טיפוח של שטיפת פנים עם סבון טוב לפני השינה ובבוקר קרם פנים ועיניים זה חובה".
צלם: רן יחזקאל | סטיילינג: פיני זומר ל״סולו״ | ע. סטיילינג: מיכל קאירי | איפור ושיער: שמעון שושן | בגדים: shira M, תכשיטים: kamery.co.il, משקפיים: vintage original.
התמונות צולמו בחוות הכוונות הטובות, רשפון.