המהפך של שיר ביטון

שיר ביטון ועמרי רוטברד כמעט ניצחו את הסטטיסטיקה. הם התאהבו בתוכנית ריאליטי, התחתנו, עשו שני ילדים ועברו לגן יבנה. 14 שנה הם העבירו יחד במדורי הרכילות, מכתבות בסגנון "תגידו מזל טוב על הולדת הבן" ועד "איפה הם היום: מתמודדי 'כוכב נולד 3'". הם היו הזוג החמוד, הלא מזיק, זה שרצית להיות בעדם. אבל מי אם לא ביטון ורוטברד יעידו שהחיים הם לא תכנית בידור בהנחיית צביקה הדר שבסיומה פתיתי קונפטי נופלים מהשמיים. בחיים האמיתיים יש ריבים, הלוואות ובסוף, גם גירושים. ביוני האחרון מדורי הרכילות הודיעו שרוטברד עזב את הבית. "אני ועמרי זאת סערה מאוד גדולה, היה ברור שזה קורה ברגע הראשון שנפגשנו ב'כוכב נולד'", מספרת ביטון. "בהתחלה עוד היינו רק ידידים קרובים, אבל שנינו הבנו לאן זה הולך. ערב אחד דיברנו על זה בטלפון ובאותו לילה הוא כבר היה אצלי. תוך תשעה חודשים עברנו לגור יחד, אני הייתי בת 22 הוא היה בן 21. ילדים. התחתנו ועברנו בין כמה דירות בתל אביב, אחר כך עזבנו לגבעת שמואל ושנה שעברה עברנו לגן יבנה, אז השבר הגדול התחיל".

הכל היה מושלם עד אז?
"לא, לא, לא, אני פשוט טובה בלייפות, לעשות שהכל יהיה בסדר טודו בום, אבל לפעמים זה רע מאוד. לפני שבועיים חיפשתי בבית מעטפה ומצאתי ארבעה דפים מגולגלים. פתחתי אותם וגיליתי מכתב שכתבתי לעמרי כשהיינו שנתיים ביחד. קראתי אותו מהתחלה ועד הסוף ורעדו לי הידיים. הרגשתי שאם הייתי נותנת לו לקרוא את זה אתמול, המכתב היה עדיין רלוונטי".

מה היה כתוב בו?
"דברים שהרגשתי שאין לי אותו לצידי. דברים שקשורים גם לעתיד כלכלי וקרייריסטי, גם ביחסים של אנשים מהמשפחה שלו איתי, עניינים של אינטימיות ביני לבינו. ממש אותו הדבר כמו היום. זה נורא נורא אישי".

אז כל השנים האלו חייתם בחיכוך מתמיד?
"לא, אבל אני כן חושבת שהבעיות שהיו לנו רדפו אותנו כל החיים ובזמן האחרון הן הלכו והתעצמו, בין אם בעיות משפחתיות או עניינים כלכליים. מתוך הרצון להתגלגל עם החיים החלקתי והחלקתי ולא העמדתי את הגבולות שלי. כשהגעתי לשבר, הבנתי שמה שאולי התאים לי להתגלגל ממנו בגיל 25 ו-30, בגיל 35 כבר לא מתאים. היינו במקום שלא יכולנו לעשות טוב אחד לשנייה. המסע הזוגי שלנו נגמר, אבל המסע המשפחתי לא, כי לנצח נהיה משפחה. כשיש לך ילדים יש לך בסיס לאהבה גדולה ולשותפות גורל, והיא חייבת להיות חיובית כדי שלילדים האלה יהיה טוב".

שיר ביטון (צילום: רונן אקרמן) — צילום: רונן אקרמן

איך זה מתבטא בפועל?
"עמרי הוא אבא מדהים, אנחנו מתייעצים בהכל. אנחנו מיישרים קו מה מותר לילדים, כמה זמן מסך, מה אוכלים, בדברים האלה אנחנו מעולים. שנינו שווים, הבאנו את הילדים האלה ביחד. אני לא יותר אמא ממנו והוא לא יותר אבא ממני, אנחנו חצי חצי בהכל וככה זה יישאר לנצח".

הגירושים כבר סופיים?
"פורמלית אנחנו עוד צריכים לעשות צעד קדימה שניים אחורה סקובי דו, אבל עשינו את כל התהליך, כבר חתמנו חוזה גישור והדברים היחידים שחילקנו היו מינוסים והלוואות. עמרי ביקש להיות הורה משותף ולא התווכחתי לשנייה ולא דרשתי מזונות, למרות שהייתי יכולה. ידעתי שיהיו מהלכים שאם אני אעשה יגררו עורכי דין ומפגש שלי ושל עמרי בבית משפט. אני לא מעוניינת בזה. יש אנשים שנפרדים ובוחרים במלחמה, אבל אני מרגישה שנפרדנו בנקודה שאין ממנה הרס, שאנחנו עדיין יכולים לתקשר זה עם זו. למה להרוס אם אפשר לשמר את הטוב?".

ואיך עמרי מרגיש?
"היו לעמרי רגעים לא פשוטים שהרגשתי שהוא שכח מי אני, שכח את החברות שלנו. אבל ידעתי שעמוק בפנים הוא האדם הכי טוב שאני מכירה בעולם, ולא סתם החלטתי לעשות איתו שני ילדים. לא משנה כמה רעש הוא מוקף סביבו ומי האנשים שמקיפים אותו, הוא, לעומתם, הטוב בהתגלמותו. ברור שהיה בהתחלה כעס, אבל למורת רוחם של אנשים שהיו רוצים לראות אחרת, אני ועמרי בטוב".

מי אלה האנשים שרוצים לראות אחרת?
"אני חושבת שיש אנשים שמקיפים אותנו שלא הייתי הדבר המועדף עליהם. הם יידעו מי הם כשהם יקראו את הכתבה".

ואיך המשפחה שלך הגיבה לפרידה?
"אמא שלי בוכה, היא אוהבת את עמרי אהבה שאין לתאר. היא יודעת שאני עושה את הצעד הנכון, אבל היא אומרת לי 'אני אוהבת אותו', היא שולחת לו קופסאות של אוכל, כותבת לו ביום ההולדת. תשאל אותי מה עם המשפחה של עמרי".

מה איתה?
"אני לא מעוניינת לדבר על זה, אבל קיבלתי בשנה האחרונה שיעור מדהים על דברים שידעתי בתוך הלב שלי 14 שנה. עברנו לגן יבנה באוגוסט 2018 כדי לקנות דירה במחיר למשתכן, דבר שכבר לא יקרה, ואז ראיתי שם את כל החיים שלי באקסטרים: איך עמרי בקריירה, איך עמרי בבריאות, איך הוא מתנהל מול המשפחה שלו. אחרי הפרידה המשפחה שלו ניתקה איתי קשר, ובוא נגיד שאופירה ואייל לא המציאו את העניין של למחוק עוקב. לא משנה מה קרה ביני ובין עמרי, זה שלנו. לאף אחד אין זכות לקחת את הפרידה הזו כאילו היא שלו ולנצל אותה כדי ליצור ריב רב משתתפים. כשאנשים אומרים 'אנחנו לא רוצים לדבר איתך' או 'אנחנו מוחקים אותך' הם עושים לך את הטובה הכי גדולה. אם הם לא נלחמו עליך והם לא רוצים אותך, הם לא היו צריכים להיות שם מלכתחילה".

מותק של פסטיגל 2012 שיר ביטון ועמרי רוטברד (צילום: ראובן שניידר ) — שיר ועמרי ב-2012 | צילום: ראובן שניידר

אז את מתכננת לעזוב את גן יבנה? לחזור לתל אביב?
"לא, כי אנחנו בהורות משותפת. הילדים שלי הם הדבר הכי חשוב בחיים שלי וכל שערה מראשם היא זהב. אני אסע למרכז כל יום ולא אעביר אותם. אני אחזור לתל אביב כשזה יהיה נכון וכשהילדים שלי יוכלו גם לנשום לרווחה, לא מפילים גם גירושים וגם את זה. עוד יגיע הרגע שלי, אני שייכת לתל אביב, זה הדי אן איי שלי, וזה יגיע בענק, אבל הילדים שלי, וזה ייאמר בכתבה, הם מעל להכל".

איך באמת היה לילדים עם הפרידה?
"איתי ואסף יודעים שאני ועמרי בטוב, שהם מוקפים אהבה מכל הכיוונים ושהמטרה שלי ושל עמרי היא לטובתם".

ובכל זאת, לא היה להם קשה?
"היו רגעי שבר, והיו רגעים שאסף, הקטן יותר, בכה. אבל אני חושבת שלא ראיתי הסתגלות כזאת באמת. כמה שבועות אחרי זה הם היו בעל האש עם עמרי, ואסף אמר, 'כן, ההורים שלי לא ביחד, הם נפרדו'".

ברוגע?
"כן. זה ילד בן 4, הוא סיפר את זה בשולחן. הוא גם נכנס לגן החדש ואמר את זה לגננת שהוא לא הכיר, ובטוב, הם פתוחים לגבי זה. גם איתי מספר את זה בבית ספר, כי הם יודעים שאנחנו לא בהסתרה. ביום הבחירות, לדוגמה, אכלתי ארוחת ערב בבית של עמרי עם הילדים. הבאתי קילו גלידה, שטפתי כלים והייתי איתם. יצאתי ממנו והיו לי דמעות בעיניים, אמרתי 'הנה אנחנו כמו שדמיינתי אותנו, כמו שאנחנו יכולים, באמת'. זה קרה וזה באמת אושר אמיתי. בסופו של דבר, בין כל הבלגן יש את הלב שלי ואת הלב של עמרי, ואנחנו נאהב אחד את השנייה לנצח".

ומה עם דייטים? התחלת כבר לבדוק את השטח?
"הופה, וואו. טרם. בתור בנאדם שהוא מרגיש ורגיש, אני כאילו, הלב שלי מתאהב בעצים. אז עוד לא דייטים, אני עוד לא שם. אני מרגישה שאני עושה את התהליך של לכאוב ולהתאבל ובסוף זה יגיע".

לא ריבאונד? לא כלום?
"עוד לא היה לי דייט".

מנסים לשדך לך? מתחילים איתך?
"קצת, קצת. האנשים שמתחילים איתי, קצת באינסטגרם קצת בפייסבוק, במכון כושר, זה או נורא צעירים או מאוד מבוגרים. אנחנו מזמנים כרגע בן 40, טוב? כזה באמצע. זה מאוד קיצוני, בגלל שאני גמד קטן אז מתחילים איתי נורא צעירים, שמה אני יכולה לעשות איתם, בגדול?".

קצת כיף.
"כיף? (צוחקת) בסוף גם זה יגיע, בסוף גם זה יגיע. התהליך הזה יסתיים ואני אעשה הרבה כיף. אבל כרגע אני עוד מעכלת, נראה לי שמתחילים איתי ועוד לוקח לי זמן להבין. אתה מבין שאני מגיל 22 עם עמרי? אני עוד לא קולטת את העולם בכלל, אני עוד לא מבינה. מה עושים עכשיו? מה, פותחים טינדר?".

בטח, אני פגשתי את אשתי בטינדר.
"כולכם מספרים את זה! אני לא יכולה לפתוח טינדר. זה כאילו אפליקציה לזממים, אני לא יכולה".

אני אומר לך שפגשתי שם את אשתי, זה מה שאתה עושה מזה.
"באמת? אני נורא מפחדת. מה, אני אשים תמונה של עצמי? לא לא לא, זה נורא מביך אותי, אני לא מעוניינת בזה עכשיו. נחכה, תן לאשה כמה חודשים, תן לה קצת, היא תחזור לעצמה. קודם כל עכשיו, אני מכריזה בזאת שאני רוצה לעשות כיף, אני מעוניינת בכיף. ואולי באמת תראה לי אחרי זה איך עושים טינדר".

נשית כמו תכשיט

מי שזוכר את ביטון מתקופת "כוכב נולד" אולי יופתע מהמראה החדש שלה, כפי שקרה ללא מעט מהעוקבים שלה בפייסבוק שטרחו לציין את זה בפניה. "אנשים איבדו גבול, איבדו טאקט בשיח והם לא מבינים את המקום שלהם בשרשרת המזון של המילים. צאו לאנשים מהתחתונים, צאו להם מהצלחת. בדיקות הדם שלי מעולות, אני אוהבת לאכול בריא וטוב. הפחתתי בכמויות, אני עושה כושר, נעים לי וכיף לי, שחררו. זה שאתם בתשע בערב רואים מאסטר שף ואוכלים נוטלה בכפית זה שלכם. אני לא מסוגלת לבוא לבנאדם ולטפוח לו על הבטן 'אה, אחי, השמנת'. כשמישהי מרגישה בנוח לכתוב לי בפייסבוק הפרטי שלי 'רזה מדי, לא יפה'. מי את ולמה כשאני חוגגת את המסיבה שלי את מתפרצת אליה ושופכת לי כוס יין בפנים? זה לא מנומס גברת. ואני אענה לה בנימוס, תקרא את השרשור, לא ויתרתי על הנימוס הבריטי מדימונה שלי. עניתי לה מאוד יפה עד שהיא הבינה".

אבל אי אפשר להתעלם מזה שעברת סוג של מהפך.
"בוא נשים דברים על דיוקם. תמיד הייתי נשית כמו תכשיט. עוד בתיכון הייתי מתאפרת ומכינה את הבגדים יום לפני. אמא שלי אמרה שבצבא זה יעבור לי, אבל לא רק שלא עבר, זה הולך ומחריף. ההתעסקות באופנה ובאורח חיים ובספורט נבנתה בהדרגה עד שהגיעה למקום הזה. אנשים שלא ראו אותי חמש שנים צודקים, זה הלם, אבל תמיד אכלתי בריא והנושא עניין אותי. לפני שנתיים עדי הימלבלוי נתנה לי ספר איך לעשות שבוע של מיצים ירוקים וזו הייתה נקודת המפנה. זה פתאום משנה את התודעה כי אתה מתנתק ממזון מעובד, ואחרי יומיים שאתה עצבני ובא לך לרצוח את העולם, המוח שלך מתרגל לצלילות כזאת מדויקת. עשיתי מאז מלא דברים - הלכתי לסדנת חוקנים, נכנסתי לדבר כזה שנקרא מפחיתנים, שזה אנשים שאוכלים הרבה פחות בשר ופחות מוצרי חלב. אני לא טבעונית ולא צמחונית אבל התזונה שלי מאוד מאוזנת ומאוד קטנה, אני כולה 1.52 מ' של רעש בלתי נפסק".

זה קשור איכשהו לפרידה מעמרי?
"לא. תשאל את כל מי שמכיר אותי, אני מתאמנת שנים בסטודיו סי ובשנה האחרונה התחלתי חדר כושר וזה באמת הפך למקום משחרר בתקופה הקשה הזו – אני עושה שטיפת מכוניות לרגשות השליליים שלי. כושר הפך להיות המדיטציה שלי. התחלתי פתאום להכיר את הגוף שלי ואת הקצוות שלו. פתאום התחלתי גם ליהנות מאוכל, לבשל ולקנות כל מיני דברים. זה דברים שמתפתחים עם החיים. בגיל 22 בדירה בבן יהודה שמתי שניצל טבעול בטוסטר והייתי אוכלת אותו עם חומוס קנוי. באיזה צורה אני אוכלת דבר כזה עכשיו? אני מכינה פילה דניס ברוטב שום וברוקולי".

ומה עם התערבות כירוגית, זה משהו שחשבת עליו פעם?
"איזה כיף שאתה שואל את זה. עד גיל 35 הייתי בטוחה שאני אתחיל להזריק. תכננתי, חומצה היאלורונית וזה. ואז בגיל 35 נהיה לי פחד, התחלתי לראות אצל מלא נשים שהדי אן איי בפנים שלהן כאילו השתנה. כולן נראות אותו דבר, כמו עוגיות מופתעות. אם היו מבטיחים לי שהכל יהיה בסדר ואני לא אהפוך להיות מוטציה שכאילו תוקעת פוק והכל משתחרר לה, הייתי עושה, אבל אני מרגישה שיקרה לי משהו גרוע. אם יש משהו שאני לא רוצה זה לאבד את תווי הפנים שלי, אני לא רוצה להפוך לגרסה פתטית של עצמי".

אני הרי שיר ביטון הזמרת, אז למה אני לא רוצה לשיר?

ב-2005 ביטון הייתה אמורה להיות נינט הבאה. היא היתה מפורסמת, גם ביכולות הווקאליות שלה. אבל משהו באותה עונה של "כוכב נולד" לא קרה. אף אחד מהמשתתפים לא הפך לכוכב, גם לא יהודה סעדו, המנצח הגדול. רק ב-2011 הוציאה ביטון, שהגיעה למקום השלישי, את אלבום הבכורה שלה, "המציאות שלנו". היא השקיעה בו מאות אלפי שקלים, אבל אף שיר לא הפך ללהיט גדול. שנתיים לאחר מכן היא יצאה במופע מחווה לשלמה ארצי ששיר אחד מתוכו, "פעם תורי ופעם תורך" זכה להצלחה והגיע לכמות השמעות מכובדת ברדיו. מאז עברו שש שנים וביטון לא חזרה לאולפן ההקלטות. בכל הזמן הזה ועד היום היא מתפרנסת מלימודי פיתוח קול, ואם פעם כל חלומה היה להפוך לזמרת מצליחה, היום היא כבר מדברת בצורה מפוכחת יותר: "אני כבר מזמן לא הזמרת שחלמתי להיות. נולדתי זמרת ואני אמות זמרת, זה הדבר הראשון שהגדיר אותי בעולם הזה. אבל בתוך המסע שעברתי לאורך השנים אני בתהליך מדהים של הבנה שאני לא רק זמרת. נאבקתי בזה עם עצמי - למה אני לא רוצה להוציא שירים חדשים? למה שולחים לי שירים ולא בא לי להקליט אותם? אכלתי סרט של איך זה יכול להיות, אני הרי שיר ביטון הזמרת, אז למה אני לא רוצה לשיר? פחדתי להגיד את זה בקול, שכרגע לא מתאים לי לשיר, שאני רוצה להיות אמא, שאני רוצה לכתוב. אם היית שואל אותי ב-2005 מה החלום שלי להיות, הייתי אומרת שאני רוצה להיות זמרת שמוכרת אלבומים ופותחת קופות".

אמרת שהוצאת 150 אלף שקל על האלבום "המציאות שלנו".
"לך גם על 200 אלף, כי 50 אלף עלה הפוסט, היח"צ והכל. אין שום דרך להחזיר את זה, הכסף לא חזר. אבל אני לא הייתי משנה כלום, הדבר הזה, להחזיק את זה ביד, הוא משהו שהייתי חייבת לעשות למען עצמי, למען השיר ההיא. תשאל אותי אם זה החלום שלי גם עכשיו? בשום צורה או דרך".

את מרגישה שחוסר ההצלחה של האלבום צילק אותך?
"היו רגעים מאוד קשים, כששיר שלך לא מתקבל, שלא קורה איתו התפוצצות כזאת, זה רגעי משבר. אבל שום דבר מזה לא צילק אותי בשביל לא לחזור לאולפן. עשיתי תהליך כל כך ארוך, אני לא יודעת אם לבחור במילה שיעמם אותי, אבל אחרי האלבום קיבלתי עוד שירים ועוד שירים, ושום דבר לא ריגש אותי".

את מקנאה בקולגות שהצליחו יותר?
"להגיד לך שכל השירים של הזמרות המובילות בארץ אני שומעת ואומרת וואו איזו השראה? לא. לפעמים אני שומעת ואומרת לעצמי שלא הייתי רוצה להיות במקומן, להוציא שירים כאלה רק כדי להראות שאני בשטח. זה בעיני ביזיון למוזיקה, וחבל, אפשר לנסוע עם הכסף הזה לתאילנד, לעשות סדנת מוזיקה וסדנת תטא הילינג ולטפל ולעשות מדיטציה של חצי שעה כמו שאני אוהבת. יכול להיות שבתת מודע שלי לא רציתי להיות במרדף הזה, שהוא שוחק, שהוא מוציא ממך, ואני מרגישה שיש בו משהו קצת פתטי. הפלוס והמינוס שלי זה שאני במודעות שיא כל הזמן. לפעמים אני אומרת הלוואי והייתי פחות מודעת והייתי אומרת יאללה כוסאומו, אבל בגלל שאני במודעות אני לא אגיע למקומות האלה".

את לא יכולה פשוט לעצום עיניים וליצור בלי לחשוב יותר מדי?
"אני מעדיפה להסתכל למציאות בעיניים ולשאול מה חשוב לי יותר. פעם לא היה לי את זה, היה רק 'אני תלויה בזה' ו'אני רוצה את הסינגל הזה' ו'בוא נעשה את הקליפ בכסף שהרווחנו מהחתונה' והנה פתאום אני חותמת על שתי הלוואות מהבנק וצריך לפזר צ'קים. לא רציתי שהמוזיקה תהיה הדבר היחיד שמגדיר אותי, ואני בדרך לזה ביג טיים. זה לא אומר שזה יפסיק לדגדג לי, זה רק אומר שבשביל הבריאות הנפשית שלי אני צריכה לעשות את זה בזמן שמתאים עם הכסף שמתאים, לא בהתקף חרדה שמשפחה שלמה צריכה לסבול כי שיר רוצה להוציא עכשיו קליפ בשלושים אלף שקל".

"פחדתי מהצל של עצמי"

למרות שמדובר בתקופה מאתגרת עם הגירושים הטריים, זאת לא הפעם הראשונה בה ביטון מתמודדת עם פרידה קשה. אחרי "כוכב נולד" היא נקלעה לסכסוך אישי ומקצועי עם אביה שליווה את הקריירה שלה מילדות. כבר יותר מעשור שהם לא נמצאים בקשר, וכיום היא מדברת על זה במידה של השלמה. "גדלתי עם אבא שאהב את המשפחה שלו מאוד ועשה בשבילנו המון ומאוד רצה בהצלחה שלנו, אבל היה איש לא פשוט לכל הדעות. היה בו משהו מאוד כוחני, איש שרצה לשלוט ולקבוע. לא היה פחד מאלימות פיזית ואני לא יכולה אפילו להגיד מאלימות מילולית, אבל הייתה איזושהי הבנה שיש פה מישהו שנותן את הטון. בילדות זה עוד עבד איכשהו".

הוא רצה שתהיי זמרת?
"בטח, זה היה החלום שלו. הוא לקח אותי כבר בגיל 12 למורים בבאר שבע, הוא היה זה שלוקח אותי להופיע והוא זה שהסיע אותי לבחינות ללהקה צבאית. האמנות הייתה חלק בלתי נפרד מהבית, אבא שלי היה פנאט של מוזיקה וקנה לנו כרטיסים להופעות. גדלנו בדימונה, היו ילדים אחרים שלא היו בחוג, וההורים שלי לא נסעו לחו"ל עד גיל 45 כדי שכל ילד יהיה בשני חוגי מוזיקה".

ומה קרה כשהתחלת לפרוץ?
"בתהליך של כוכב נולד הוא היה מאוד דומיננטי - פתח חדרי הצבעות, בתי ספר, זה היה משוגע, הוא עבד בזה חצי שנה. אחרי זה הוא רצה לנהל אותי וכשלא הסכמתי אז הייתה מלחמת גוג ומגוג. זה יצר פיצוץ ועוד פיצוץ עד שהבנו שזה לא זה, שהחיים ביחד לא יכולים לתפקד ודם לא חזק יותר מהכל. ההורים שלי גרושים, הם התגרשו ב-2009, אבל עוד לפני זה אני והוא לא דיברנו. ארבע שנים ניסינו להביא אותו לטיפול וזה לא הצליח. בחתונה שלי הוא כבר לא היה".

את הנכדים שלו הוא פגש?
"לא, אני לא מעוניינת. אני לא רוצה שלילדים תהיה דוגמה כזאת מול העיניים, של סבא שוויתר על אמא שלהם. הילדים שלי צריכים להבין שאני לא אוותר עליהם לא משנה מה. אני אלחם עליהם, ואבא שלי לא עשה את זה בשבילי".

אם יש משהו שביטון כן מודה לאביה זה החשיפה ליצירתו של שלמה ארצי שהפכה עם השנים לאהבה יוקדת. "מה שאבא שלי נתן לי מהבטן זה שלמה ארצי. מגיל קטן כבר הייתי בהופעות, היו מעמידים אותי על פחים ירוקים בפסטיבל ערד והייתי המיני-הופעה מסביב, ילדה בת חמש שיודעת את כל השירים. אין שנה שתעבור בלי שאני אלך לחמש או שש הופעות שלו, ובשנים האחרונות גם יצא לי לדבר איתו כמה פעמים, לא שאני יודעת אם הוא זוכר אותי. הוא גם עדיין לא העלה אותי לשיר".

יצא לך לדבר איתו כשעבדת על מופע המחווה שעשית לו?
"לא, יש לי כזו יראת כבוד ממנו, פחדתי, הבן אדם הזה הוא פסקול חיי. זה לא ממקום של הערצת הפרסונה, זה אפילו יותר עמוק מזה, זה שירים שנמצאים איתך מגיל אפס, שמגדירים אותך. לא היו לי שירי ילדים, ילדים בגיל שלי שמעו עוזי חיטמן וציפי שביט ואני שרתי בגיל חמש 'זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער'. אתה מבין את הטירוף? כשעשיתי את הפרויקט הייתי ברעדה, לא שיתפתי אותו כי פחדתי מהצל של עצמי שאני כאילו מעיזה לעשות את זה".

אז איך בכל זאת העזת לעשות את זה?
"כי זה היה חזק ממני, זה מעגל שהייתי חייבת לסגור. אני מרגישה שהשירים של שלמה הם גם קצת שלי".

זה לא מוזר לשמוע שירים של שלמה ארצי לא בקול ובניגון הספציפי שלו?
"מאוד, אתה יודע כמה בכיתי? אבל אתה יודע איך אני שרה את השירים שלו? באמת, אתה לא תמצא אותי מחמיאה לעצמי הרבה, אבל חוץ ממנו, אף אחד לא שר כמוני שלמה ארצי. זה משהו שהוא כבר בדם שלי, זה יותר חזק מהערצה. כששלמה ארצי עולה להופעה, אני פורצת בבכי, כי אני עושה שלום עם אבא שלי, עם עצמי. במקום לשלם לטיפול פסיכולוגי אני באה להופעה. מי שהיה איתי בהופעה של שלמה ארצי זה חוויה אנתרופולוגית, אני בוכה וצוחקת וצועקת ושרה את השירים, זה מאוד מצחיק".

מצאתם טעות לשון?