אליאב אוזן פותח את דלת ביתו בעשר בבוקר יום ראשון, וחושף מטבח עמוס בבקבוקי שתייה קלה ואלכוהול על השיש. בבית של רווק טרי יחסית, מתבקש להניח שמקור התפאורה במסיבה שהסתיימה בשעות הקטנות של הלילה. "שומעת? בכלל אירחתי את אח שלי והמשפחה שלו לכבוד שבת חתן, עם ילדים והכל", הוא מבהיר וממשיך: "אפילו חברי ילדות חושבים שזה הלו"ז שלי, שבמהלך היום אני עובד – אבל שבערב אני כוכב של נשים. הם לא יודעים שבמהלך השבוע אני לא נפגש עם אף אחת, אפילו לא לתה עם נענע. יש לי מספיק דברים לעשות. חוץ מזה, הרווקות למפורסמים היא יותר אגרסיבית מרווקות לאחרים".
איך הרווקות שלך עד כה?
"רווקות יכולה להגיע בשלל צבעים. בהתחלה כשאתה רווק אתה רוצה שנייה לראות מה היה לך אסור, לעשות את זה בהקצנה, להתלכלך קצת, להיפגע ולחזור. להבין עם מי כן טוב לי, מי עושה לי בנפש יותר נעים. ואז להגיע לנקודה הזאת שכולנו רוצים. כמו נקודת אור כזאת".
זו נקודת האור?
"אהבתי מאוד את הזוגיות, אבל אני עכשיו קיצוני לא שם, אחרי שלוש שנים בא לי מאוד על הלבד שלי. אני זוכר את הלילה הראשון שישנתי לבד וידעתי שככה זה הולך להיות עכשיו. היום מוזר לי לישון עם מישהי".
התרגלת ללבד?
"כן, ברור. עד לפני כמה שנים 'לבד' היה נשמע מאוד מפחיד, אבל היום זה מצב שהרבה בוחרים בו, וגם אני בחרתי בו. הוא גרם לי להתפתח ולבעוט את עצמי קדימה, לחשוב יותר נקי. אני מאוד אוהב את הלבד שלי, לא תראי אותי 14 פעם בשבוע במועדון. אני יכול להיכנס למיטה ביום חמישי עם נטפליקס ולצאת ממנה ביום שני, וזה שיספר לי שהיה במסיבה חמישה ימים, אני אגיד לו 'אחי, פספסת סדרה של החיים'".
לא הכל היה רע
אוזן ואשתו לשעבר, דנית גרינברג, הכירו בתוכנית הריאליטי "האח הגדול" ונישאו ב-2016. כעבור שלוש שנים הודיעו השניים על סיום יחסיהם ועל הפרדת כוחות סביב העסק המשותף שלהם. הפרידה המקצועית הפכה לרשמית רק השבוע, לאחר מאבק משפטי ארוך, עם פסיקה לטובת אוזן.
ממרחק הזמן והמשפט שהסתיים, מה אתה יכול להגיד על הרגע שבו הבנת שהזוגיות נגמרה?
"זה רגע כזה שבו אתה לא מזהה את עצמך. אתה מבין שאלה חיים שאתה לא מעוניין בהם, אתה חי אותם כי לא נעים, כי כולם מכירים אתכם, כי כמה זמן לא שמעת את השם שלך לבד. זה כל הזמן היה 'דנית ואליאב'".
בכתבה קודמת חזרת ואמרת שאתה מעוניין שדנית תפסיק להזכיר את שמך, והנה היא נשואה, ואתה עדיין מזכיר את שמה.
"כן, חשבתי על זה. אבל בואי, לא אני ולא דנית נוכל למחוק את החלק הזה מחיינו. דנית ואליאב זה משהו שאנחנו יצרנו ואי אפשר לנסות לקבור את זה".
אני חושבת שתיארת חוויה של הרבה זוגות נשואים שנשארים כי "לא נעים". היה ניסיון להציל את הקשר?
"היו כמה. אבל כשבטיפול הזוגי פתחו לי יומן ואמרו לי מתי לעשות סקס, שם הבנתי שאני נמצא במקום נמוך. לפעמים מתרחקים כל כך זה מזה שאין כבר מה להציל. זה כבר הלך. יש לי הרבה חברים שפונים אליי, ופתאום אתה שומע מהם 'לא שכבתי עם אשתי ארבעה-חמישה חודשים'. מה את חושבת, שמה קרה? שהוא לוקח מדכאים? הרי זה אותו גבר שהכרת, אותו גבר שרצה אותך בשירותים במסיבה של החבר. הרבה מתחיל משם. כי זה החיבור, הכימיה, התשוקה. מי חי בלעדיה?".
אתה ואני נפגשנו לריאיון מיד אחרי הפרידה. באותה התקופה אנשים סירבו להאמין שזה פשוט נגמר ואין איזו סיבה מטלטלת.
"אני שמחתי להגיד לך שלא הייתה בגידה. בגידה זה משהו ששובר לך את האמון קדימה לשאר חייך. זה לא היה שום דבר כזה, מאף אחד מהצדדים. הבית לא היה שחור, לא נשברו פה טלוויזיות. אבל במרוצת השנים היו כל מיני דברים שניסו להדביק על הקשר הזה. גם היא שיתפה פעולה עם זה, בריאיון שעשתה היא אמרה 'הלכתי בזמן, זיהיתי את הסכנות'".
זה היה ריאיון לידיעות אחרונות, שרמז להיותך גבר אלים.
"בואי, בחיאת, כרית לא עפה בבית. אני, כשאני מתעצבן או נפגע אני נאטם. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 12. 18 שנים הייתי אטום לאבא שלי, ככה אני מתנהל. אין לי התפרצויות זעם, אני עם עצמי".
אבל לפעמים צריך לדבר ולא רק להיאטם.
"אם דיברנו ועשינו סולחה 22 פעם, והגענו לפעם ה-23, מה יגרום לי עכשיו להסביר ולעבור את זה שוב? אז אני נאטם. בסוף אם זה לא הולך, זה לא הולך, וזה רגע עצוב, לכולם עצוב. אתה באבל".
על מה?
"על המסגרת שהלכה לך, על הרגעים הטובים. לא הכל היה רע".
ואף שהיו רגעים טובים, ואתה אומר שלא נגמר ברע, הסכסוך אחרי הגירושים החריף, נעשה פומבי ונכנסתם לקרבות במשפט.
"כן. זה היה לי חבל, אני רציתי לסיים עם זה, רציתי לקנות את השקט שלי. אין לי כוח לבתי משפט, שחררי אותי ממלחמות, אני עסוק. גם היה שלב בגירושים שאמרתי, 'קחי את הקליניקה, שלך. מתנה'. ככה".
אז למה זה נגמר בבית המשפט?
"כי מה שאני הצעתי עבור השקט שלי היה מאות אלפי שקלים, והיא ענתה, 'מה פתאום, אני רוצה הרבה הרבה יותר'. לא מתמקחים איתי ככה, זה לא עזה פה. הצעתי סכום מתוך ניסיון להבין, מתוך רצון לעזרה. הבנתי מאיפה היא באה, כי תראי איפה אנחנו יושבים, פה היא הייתה עם הבית, ג'יפים, בלגנים – ופתאום ביום אחד חזרה לבית הוריה והייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש. אני מקווה שהיא מבינה שזה הופך אותך לבן אדם יותר חזק".
ואתה חושב שהיא הפכה לאדם יותר חזק?
"אני מקווה. שולחים לי לפעמים כשקורים לה דברים, היא יוצרת תוכן, מגניב לה, היא הגיעה למקום שהיא מיוצרות התוכן החזקות, ומגניב לראות זה. אני גם באמת רוצה להאמין שאם היא הייתה בעמדה שבה היא נמצאת היום, היא הייתה משחררת אז".
כשקרו לה דברים – עברה תאונה לא נעימה, התארסה והתחתנה בחתונה משמחת – הרמת טלפון?
"לא, אנחנו לא שם. הלוואי. המשפט הזה לא התנהל ברוך. את זה כולם חייבים להבין. אני אותה ראיתי רק בבתי משפט".
ובסוף, יש עדויות והכרעה.
"נכון, ואני באמת מקווה שהיא ממש מסכימה עם החלטת בית המשפט, בעצם לא, היא לא מסכימה עם ההחלטה".
מה היה קורה אם הייתם נפגשים היום?
"לדעתי היום אם אני והיא נשב אנחנו מפוצצים את זה בתוך 20 דקות. יהיה לנו מצחיק אחרי שהיא תדלג על הכעסים, כי היה לנו את הגרעין המצחיק שלנו".
אתה חושב שיום יבוא ותצליחו לצחוק על זה?
"אני הייתי גם עף בחתונה שלה עד חמש בבוקר אם לא היינו בתביעות משפטיות".
איך הרגשת כשניצחת?
"עשרה חודשים אחרי שהתנהל הדיון האחרון, הייתי על הקטנוע וקיבלתי הודעה בעשר בלילה מהעורך דין: 'זהו. ניצחנו'. הסתכלתי לשמיים, באמת, הרגשתי ששומרים עליי, ידעתי שעשיתי נכון ושאת הטוב שנתתי נתתי".
הפרסומים השפיעו? נפגעת פיזית, נפשית, כלכלית?
"נפשית זה כמובן פוגע בך, כי אתה אומר 'למה?', הרי יש עוד בן אדם אחד בעולם שיודע כמוך את הסיפור, וזה הבן אדם שמספר את הסיפור השקרי שאתה כרגע קורא. עזבי חברים קרובים שהיו מתקשרים ואומרים, 'לא יכול להיות'. זה לא מעניין. איך את אומרת את הדבר הזה?".
זה פגע בך גם עסקית? בכל זאת, השם שלך מקושר למותג.
"עסקית, תודה לאל, הנחתי הכל בצד והלכתי לעבוד. העבודה זה כמו כדור שמציל אותך מכל מצב, מעצב, מפרידה, מגירושים, מכתבות רעות".
זו בריחה.
"להפך, לפחות אצלי. בריחה זה מי שנסגר במייקרוסופט בחדר מול מחשב. אני יושב על כיסא ולא רק שאני לא בורח מהנושא, אני מעצים אותו. לי בשעה יש עשרה ראיונות על המצב הזה".
כל לקוח שואל?
"כן, בטח. אתה של כולם. העבודה שלי היא לא בריחה. היא התמודדות פר אקסלנס".
להתמודד זה לא רק לדבר על זה עם פלוני אלמוני, אני מניחה שאיתם אתה לא באמת נכנס לעומק הרגשות.
"אולי. אני אגרן, רואים עליי שיש לי 400 קילו של מידע על הראש. אולי אני עדיין צריך ללמוד לדבר. יכולתי גם לברוח לתוך אוהל בגואה. אז כן, זו הבריחה שלי, העבודה שלי. ואת החלל שנשאר אחרי הגירושים, מילאתי בעבודה, ואת זה אני צריך לעצור ולהבין. מגניב שאני קורא לזה התפתחות עסקית, אבל בעצם השלמתי מלא זמן פנוי שהייתי אמור לנתב למקום אחר".
יש פחדים מלהיכנס לזוגיות?
"כן, לא סתם לא שמעת איזה שם ספציפי עד עכשיו. הפחד שלי הוא מלהיעצר עסקית. אבל היום אני עם שבעה עסקים, תודה לאל, עם שאיפה תמיד לעוד".
סיפור על ריגוש
העסקים של אוזן לא כוללים רק את המתבקש. בנוסף לארבעה סטודיואים שפזורים ברחוב סוקולוב ברמת השרון, יש בין היתר קליניקה להסרת קעקועים – שגם אותה יעביר בקרוב לנכס בהמשך הרחוב ("זה עוד יהיה רחוב אוזן, חד-משמעית") – סופרמרקט בדרך לחרמון ומלון בוטיק בקוסטה ריקה.
קודם כל ולפני הכל, איך ומה קשור סופרמרקט?
"אני חולה סופרים. בחו"ל אני נכנס לכל סופר, קונה הכל, כל משהו שהוא זר, גם אם זה נחש, אני קונה 40–50 חטיפים והולך לחדר, טועם, מניח, זורק. ואז הגיעה הצעה. בכללי, הטלפונים שאני מקבל ביום-יום זה או על הורות משותפת, כי 'מה קרה לך אתה גנוב? אתה כבר גדול, אתה חייב ילד', או 'אני חייב להכיר לך', למרות שאני כבר אמרתי להם שפחות, או בעניינים עסקיים. הפעם זה היה חבר ילדות שלי מגיל אפס שהתגרש וחזר לצפון".
בכל זאת, זה קצת רחוק.
"אני הרגשתי שאני מאבד שורשים בצפון, אין לנו היום שולחן משפחה של 97 אנשים, הרגשתי שאני קצת מתרחק. גדלתי 11 שנים בקריית גת, עשר שנים בקריית שמונה והיום זה כבר 18 שנים במרכז. לא רציתי לאבד את הילד מקריית שמונה. כי זו ההצלחה שלי. לא משנה מה עברתי, לא בא לי לאבד את הצפון. אף פעם. תרתי משמע. הוא גם מחזיר אותי להיות ילד".
אז הצפון הוא נוסטלגי, אוקיי, אבל מה איבדת בקוסטה ריקה?
"שם פתחתי מלון בוטיק, שכרגע הקפאתי אבל זה עוד ימשיך. הבנתי שזה בסדר שאתה ביג בוס ויש לך 20 מקעקעים, ופה עובדים – אבל כשאני, הגרעין, לא נמצא, זה אחרת. הנוכחות שלי במקום חשובה, וכמו שאמרתי שהמקום הזה הציל אותי מהכל, אני לא יכול להסתכל על זה כעל נכס 80 מטר עם קהל ומיטות קעקועים וזהו. המקום הזה ראה אותי בכל המצבים הכי גבוהים, הכי נמוכים, אני גאה כמו אבא שהבן שלו סיים קורס טיס. זה המקום הכי חשוב לי בעולם".
כדי להגיע לכולם פיתח אוזן פורמט חדש, טאטו-טראק – משאית שקופה שמגיעה לערים שונות, ומציעה יום של חוויית הקעקועים, ששמורה בדרך כלל ללקוחות הסטודיו. "זה משהו שעבדתי עליו לפני הקורונה. אני מגיע איתו לכל הפריפריות, לקריית שמונה, לדימונה, לאופקים, לכל מקום שלאנשים שגרים בו יותר מסובך להגיע עד אלינו. אז החלטנו לבוא עד אליהם".
כיאה לנוסטלגיה, הפעילות הראשונה הייתה בקריית שמונה. איך היה לך?
"ממש מרגש, זה היה משהו ענק שמנהל אותו בן אדם אחד, שלא הסתיר את האושר שלו, עשיתי שם אירוע ענק, וזה היי גדול, ראש העיר אפילו אמר 'אני גאה להיות ראש העיר בעיר שגדלת בה'".
אתה ממש נרגש מהפרויקט הזה.
"אני מצליח המון שנים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי גאה. לא בחתונה, לא ב'האח', לא כשעושים איתי סלפי. רק שם ראיתי את אמא שלי גאה".
לאן הטראק יגיע בהמשך?
"עוד בערך שבועיים נגיע לבאר שבע, ליום אחד. יש חמישה מקעקעים, חדר פירסינג, ולכל עיר מצטרף די-ג'יי אחר שמרים מסיבה. זה כל כך הרבה סיפורים מרגשים של אנשים, אנשים גם באים עם סירים, באים עם מחוות. זה לחוות את כולם, את השטח. בהמשך, אני כבר רואה את הטראק ממשיך לחו"ל, לשמוע את הסיפורים של המטיילים בהודו, בתאילנד, במיאמי".
מה הקעקוע האחרון שאתה עשית?
"על הזרוע, את המילים של השיר של שלמה ארצי 'נבראתי לך'. זה סיפור על ריגוש, על נוכחות בחדר, לא על מישהי ספציפית".
ובכל זאת, איך נראית רוטינת דייט שלך?
"אני לא שולח הודעות באינסטגרם, שולחים לי. וכשזה קורה, אז חצי עבודה כבר נעשתה. אז אני מרשה לעצמי קצת יותר, אבל אני מפחד מאוד להיפגע. זה יכול לגמור אותי. עברתי דברים נוראיים ברווקות".
כמו מה?
"פעמיים תפסתי בחורות שניסו לצלם אותי בעירום כאן בבית שלי".
מה זאת אומרת? איך תפסת?
"הן התחברו למוזיקה דרך הבלוטות', אבל אז כשאת עושה מצלמה זה עושה רעש".
ומה קרה באותו רגע?
"שום דבר, שיחה מאוד בוגרת, עכשיו את הולכת מפה, לא משנה מה תגידי. כי היא פה בגלל שצריך לדעת בקבוצה שהיא אצל אליאב. אבל מאותו רגע אתה לעצמך נראה בשר, גוש בשר".
ולחוויות נעימות יותר: איך מרגישים בדייט טוב?
"זה כימיה. זה משהו שאתה מחכה לו עוד פעם, מפגש טוב זה גם משהו שאתה לא רוצה להרוס, אין לך מה לקפוץ ישר אחד על השנייה, למרות שכאילו בא. אבל עשיתי את זה קודם, אני יודע מה הקונספט: תשוקה ובלאגן ויום אחרי זה לא עונים. בואי נשמור את קונספט החדירה. קורה שם משהו בחדירה, משהו קארמטי, בואי רגע נשמור את הדבר הזה, אני רוצה ללמוד על האישה שמולי. רווקות היא טראנס. כבר לא רואים אחד את השני, גם אמא שלי הצדיקה אומרת את זה – אין דינמיקה, אתם לא מסתכלים אחד על השני יותר".
ראיתי שפגשת אמא אחרת השבוע, כששני גולדשטיין באה עם אמא שלה לעשות קעקוע אצלך. מה קורה ביניכם?
"שני חברה שלי שנים, שני כוסית-על. אני ושני מדברים כמעט על הכל באופן מוגזם, פרסמנו תמונה כי זה הצחיק אותנו כל כך שלרגע חשבנו לאמץ את הזוגיות, אבל הבנו שאנחנו לא מסתדרים מעבר לתמונה פוטוגנית. אני באמת אוהב אותה, אני יכול לבוא אליה באחת בלילה שבור בפיג'מה והיא מספרת לי על הדייט שלה, ותמיד יש בינינו את המתח המצחיק הזה".
הכי קלאסי של "למה שלא תהיו ביחד".
"אז מה, גם את כמו כולם באת לעשות לי? יש לנו חיבור מדהים שלא היינו רוצים להרוס".
אמרת שאתה מקבל הצעות להורות משותפת. באוגוסט תחגוג 39. זה משהו שמעסיק אותך?
"אני לא יודע אם ככה, אבל אני חושב שזה יגיע, ושאלוהים לא ייעד לי להישאר לבד. לא רע לי בלבד, אבל אני יודע שאני אהיה אבא ממש טוב, ובא לי לעשות ילד יותר מוצלח ממני. לקחת אותי ולשפר, להכין איזה אליאב חמוד קטן. תכלס בא לי בת".
אתה עדיין מאמין במוסד הנישואים?
"כן, למה לא. בטח, זה פשוט לא אמור להיות דבר שנכפה עליך, ושתעשה את זה כדי לסתום את הפה לכולם, כי חבר'ה, די, גמרתם עלינו, די עם השאלות על למה אתה לא בזוגיות. די. אתה מגיע למצב שלא בא לך לדבר עם אנשים יותר, כי מה עכשיו הדודה תגיד? מה החבר יגיד? ומה אם החלטתי לחיות לבד? הרי אתם רואים שלא רע לי, נכון? לא באתם אליי לאיזו מערה חשוכה שאני יושב ומסתגר בה. לא רע לי, נכון? מה כל כך רע לכם שאני נמצא בתקופה הזאת? אולי הלבד יותר טוב לי מהלא-לבד?".
נכון, יש איזושהי נורמה חברתית של מה נכון. וגם אם מישהו אומר שטוב לו לבד, אז זהו, הוא בחר בחיים יחידניים.
"אני לא בחרתי בחיים לבד. אני פשוט לבד עד שיתחיל פרק אחר בחיים. תשחררו כבר את כל השאלות. כל מי שלא בזוגיות ארבע דקות הוא הומו, כל מי שיוצא פעמיים בשבוע בתל אביב הוא נרקומן. כל דבר שאתה עושה זה בחירה. אני בוחר כל בוקר ללכת לעבודה ובוחר לחזור הביתה. שום דבר אני לא חייב. לא חייב להתחתן, לא חייב לעשות ילדים, זו בחירה. אתה לא צריך לבחור בשביל אף אחד אחר חוץ ממך".
עד לשעה זו לא נתקבלה תגובתה של דנית גרינברג. התגובה תפורסם אם וכאשר תתקבל.
השתתפה בהכנת הכתבה: יפעת הללי אברהם
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בר פרידמן | איפור, שיער: מתן יוסף