"אין פה אזעקות ויירוטים, אבל בכל הארץ פחות נעים לאחרונה. כל מה שקורה מבאס אותי", מספרת ירדן אדרי (27) בשיחת זום. "שולחים לנו מהעירייה הודעות, להישאר בבתים וזה, אבל יש פה שגרה שמתנהלת כרגיל. המהומות הן יותר בעכו, פה זה לא מורגש". כשהיא אומרת "פה", היא מתכוונת לעיר מולדתה ומגוריה, קריית מוצקין. בשנה החולפת היא פתחה עסק משלה, טסה לדובאי לקדם אותו, ניהלה שם רומן עם אמן אמריקאי בתיווכו של עומר אדם והדפה שמועות על סכסוך עם נטלי דדון. כל זה כשבסיס האם הוא הבית של ההורים שלה. "תראי, זה או שההורים שלי לא בארץ ואני כאן או שהם פה ואני לא בארץ אז כאילו אנחנו גרים ביחד אבל בפועל אין לי אפילו זמן לשתות עם אמא שלי קפה בבוקר במהלך השבוע. אני כל היום מחוץ לבית. בגדול אם תשאלי אותי שוב איפה אני גרה, אז אני אגיד לך שאני גרה באוטו. יש לי ברכב פן, מחליק, בגדים ותחתונים לחודש".
עם נסיעות כל בוקר לתל אביב, לא בא לך איזה מקום משלך בלי גלגלים?
"היה לי בן זוג וחיינו תקופה קצרה ביחד בתל אביב. בסוף הבנתי שאין כמו הבית, הוא שומר עליי מאוד מפוקסת במה שאני עושה. בעבודה שלי, בעסק שפתחתי. הוא מחדיר בי מוטיבציה ופוקוס. שנה אחת של פוקוס יכולה לשים אותי 20 שנה קדימה בקריירה, וזה מה שאני מתמקדת בו. כל המסביב לא מעניין אותי יותר. לא תראי אותי במסעדות כל לילה. זה לא באופי שלי".
"חוץ מזה", היא מוסיפה, "אני מזמינה אותך לעשות סקר. תשאלי את רוב צעירי מדינת ישראל אם הם מסוגלים כלכלית לחיות בתל אביב ולהחזיק את הראש מעל המים. זה בלתי אפשרי. תקשיבי, אני מרוויחה כסף ברוך השם מהמם, טפו טפו. אני מעדיפה לשים אותו על לקנות בית משלי. אני לא רואה את עצמי עכשיו שמה אלפי שקלים בחודש על שכירות. העיקר להגיד 'אני גרה בתל אביב'? וואלה, זה לא העיקר. אין מה לעשות, זה המחיר שצעירים משלמים על לחיות פה, להיתקע עם ההורים עד גיל 30. גם ככה אני עוד משהו כמו חודש מתכננת לנסות את מזלי מעבר לים עם מוצרי השיער. הכיוון הוא ארצות הברית, אבל על המדינה שלי אני לא אוותר בחיים, אז אני כנראה אהיה על הקו".
לא פראיירית
העסק שלה, "ג'ורדי הייר", נמצא בראש מעייניה. אדרי הגתה בושם לשיער. מוצר שבשנה התתרנית החולפת, למרבה ההפתעה, היא לא היחידה ששיווקה. כ-200 מספרות ברחבי הארץ מתבשמות בריח היוניסקס שלו וב-129 ש"ח תוכלו לקבל אותו עם שליח עד הבית. "אני הסיי בהכל. מיתוג, עיצוב, אנשי צוות. אני בוחרת. השיקולים היחידים שהם לא בידיים שלי הם פיננסיים. כמו למשל תקציב ליום צילום וכאלה. את זה אני משאירה למי שמבין במספרים". ההבנה מגיעה בדמותו של שי אביטל, הסוכן שלה ושל עוד רבות וטובות והשותף שלה בחברה, אותו היא מכנה "הכיפת ברזל שלי".
אין חילוקי דעות?
"אני מוקפת בחברה גברית ולעבוד עם גברים זה סופר קשה. הם רק רוצים לאכול אותך מכל כיוון אבל אני מתמודדת. אני לא פראיירית. יש הרבה חילוקי דעות. אנחנו חושבים שונה אחד מהשנייה. את יודעת, אם זה מתוך הבית, אני ושי, ואם זה מבחוץ, מערך ההפצה, שאנחנו חושבים שונה מהם. בסוף כולם גברים, גברים שרוצים לעשות כסף ולא תמיד הפרצוף שלי מתאים להם. אבל אז הם נפגשים איתי וצריכים להתמודד"
כאמור, אדרי היא לא היחידה שבשמה נקשר המוצר המדובר. גם החברה הקרובה מהתעשייה, הדוגמנית נטלי דדון, השיקה אחד כזה, בהפרש של ימים ספורים. ברשת התחילו שמועות על גניבה, סכסוך ואז גם פיוס שגם לו קראו "למראית עין". אדרי, מבחינתה, דבקה בשלום. "לגבי נטלי, אני חייבת להסביר. כשאנחנו הוצאנו את הבושם בסמיכות זה נראה כאילו העתקנו אחת מהשנייה. אבל אני ידעתי שנטלי מוציאה בושם לשיער והיא ידעה שאני מוציאה וזה היה סבבה. מה גם שאני הלכתי ממש לחברה של מוצרי שיער, את לא תראי אותי עושה משהו אחר, לא קוסמטיקה, לא איפור ולא סקין קר. אני לא שם וזה לא מעניין אותי. אני מתמקדת בשיער".
ואם אני אגיד לך שאני יודעת שזה לא היה כל כך סבבה ביניכן?
"אז אני אגיד לך שאין סיכוי. אין סיכוי מהסיבה הפשוטה שאנחנו חברות וידענו אחת על השנייה. היא גם הוציאה את זה עם רשת גדולה ואני הוצאתי עצמאית. המתווה העסקי הוא מאוד שונה. גם אם בסוף אנחנו מתחרות על אותו המגרש ועל אותו נתח השוק, כשהגשם יורד הוא יורד על כולן ופרנסה זה מאת השם. לא התעסקתי בזה וזה לא הציק לי אפילו לשניונת".
באפריל האחרון אדרי עשתה בדיקת קורונה וטסה לדובאי. שם היא קידמה את העסק שלה, וגם קצת התאהבה באלק מונופולי, צייר אמריקאי מפורסם שהונו מוערך בכ-12 מיליון דולר. את ההיכרות ביניהם ערך לא אחר מעומר אדם. "הוא בחור סופר מוכשר ומצחיק ומהמם. הכרנו במסיבה בדובאי כשצילמתי אותו מצלם את ריצ'י ריץ', הדמות המפורסמת שלו. היה מאוד נחמד וצחקנו. אחר כך עומר נכנס לתמונה, עומר אדם, שהוא חבר טוב של שנינו. אלק לא יהודי, הוא נוצרי אבל מה שמצחיק זה שיש לו זיקה לדת היהודית".
מה זאת אומרת?
"הכרתי אותו בחנוכה ואז הוא גם שלח לי תמונה שהוא הדליק חנוכייה, הצחיק אותי בטירוף. הוא בחור מהמם ולא עניין אותו הדת והשטויות מסביב. הוא התרכז בלהכיר אותי באמת, וזה היה ככה גם מהצד שלי. לא חשבתי מעולם שאצא עם צייר אבל זה היה קשר באווירת חופשה... זה היה הווייב".
מה הפך את הווייב לכזה?
"אלק וחברה שלו אלכסה היו בפרידה של כמה חודשים והוא הגיע לדובאי כדי להחלים. הוא הבטיח לעצמו שהוא סיים את חיי האהבה לתקופה הקרובה, ואז אני הגעתי. גם אני הגעתי לדובאי אחרי שניהלתי איזו זוגיות שהייתה כרוכה בהרבה אי סדרים כאלה ואחרים. הזוגיות הייתה מהממת אבל בסוף יצאתי ממנה... את יודעת. זאת גם הייתה תקופה כזאת של לחץ".
"בכל אופן", היא מספרת בהתרגשות על סיפור האהבה בן החודש וקצת, "אני בת מזל דלי ואני אוהבת חופש, בעיניים של אלק ראו את החופש. אני אדם עצמאי ואוהבת לשלם על עצמי ולצאת עם עצמי לחופשות. היה שם משהו שלכד אותי. הזמן איתו עף, אבל מה שלא שלי לא שלי. אם זה יהיה שלי בעתיד אז זה ידפוק לי בדלת. זה כנראה לא שלי ויש פערים שהם גדולים מידי. הוא גם לא החלים לגמרי מכל הסיפור של האקסית. אנחנו מדברים בוואטספ שואלים לשלום, אבל ממש זהו. אני מרגישה שהתפספסתי, אולי הוא צריך לבוא לביקור בישראל כשהדברים פה ירגעו".
גם פה, גם שם
בינתיים בישראל, אדרי, כמו רבות ורבים אחרים, גייסה את עמוד האינסטגרם שלה למען ההסברה הפרו ישראלית. "תקשיבי אני חייבת להגיד לך שכאילו כולם נלחמים בזירה כזאת או אחרת ואני דווקא חושבת שהסברה היא לא פחות מרכזית במערך של לשמור ולהגן על המדינה. אני חזק בזה כי המצב הזה באמת כואב לי. אני חושבת שהביטחון האישי שלנו בתוך המדינה, שלא לדבר על האיום החיצוני, הם קשים לכל אזרח, יהודי או ערבי. המציאות הישראלית היא מורכבת. הפוסטים שאני מעלה הם תמיכה בישראל אבל לא שנאה לצד השני. אני חושבת שדווקא הדו קיום זה הדבר הכי יפה שקיים. אבא שלי שיפוצניק ועובדים איתו ערבים כבר 20 שנה ויש לי חברים ערבים שגרים בדובאי, ויודעים לחיות יפה מאוד בשלום. יש מתכון אבל עוד לא מצאנו אותו. הערבים בדובאי זה הדור החדש, הנאור, היותר משכיל. לא הפרימיטיבי שקורא לשנאה וחורבן. הם מצטערים בשביל העם הפלסטיני וגם בשבילנו. בסוף נפגעים אזרחים גם פה וגם שם".
פונים אלייך בעקבות התכנים שאת מעלה?
"קיבלתי מלא הודעות מסטודנטים ערבים ומהרבה פרו פלסטינים, וזה בסדר. קיבלתי וידעתי לנהל שיח שהוא בריא, חכם ומתורבת. לא קללות ולא גידופים ולא השמצות. אנחנו ב-2021, זה לא מגניב לשנוא אף אחד. כשיש לי משהו להגיד ולהביע אז אני עושה את זה בצורה חד משמעית. מה שיש לי להגיד אני אומרת וכותבת בריש גלי. הנה הוכחה חיה בימים אלו. לכל אלה שכותבים לי שאין לי דעה, יש לי המון דעה".
מה הדעה?
"כל השיחה איתך היא רק להביע עמדה. לא כולם מרשים לעצמם לפתוח את כל מה שהם חושבים ואני לא מפחדת, לא לאבד עוקבים ולא לאבד עבודה. כל מה שיש לי להגיד אני אומרת. אני ציונית, אני חיה במדינת ישראל. הגענו לימים חשוכים שבהם המשפחה שלי בעכו מפחדת לצאת מהבית או שישרפו להם את החנויות. אני רוצה שיהיה בטוח פה לכל אזרחי המדינה, הערבים והיהודים כאחד".
למה שמישהו יפסיק לעקוב אחרייך עם דעה כזאת? היא הרווחת בישראל.
"הגזמת. מה שאני נלחמתי בג'יג'י ובלה חדיד לאחרונה... לא יודעת אם יש מישהו שנלחם כמוני. הן לא סופרות אותי ממטר אבל היה לי חשוב להשמיע את הדעה שלי. יש לנו חברים משותפים, אבל בסדר, זה לא חדש שהן לא חובבות אותנו במיוחד, גם לא אבא שלהן מוחמד".
הוא והן מגדירים את עצמם פלסטינים.
"בעיה רצינית יש לי עם המילה הזאת ואני אגיד לך למה. אני מחשיבה את עצמי ישראלית, נולדתי בישראל. ההורים שלי ממרוקו, אבא שלי נולד שם, הוא מרוקאי וישראלי אבל אני חונכתי להיות ישראלית. ממש מטריד אותי כל הקריאות האלה של 'אני פלסטיני', של כאלה שנולדו כאן. את יודעת, ערבים שאמא שלהם נולדה כאן והם עדיין מחשיבים את עצמם פלסטינים. בעיה בחינוך. ההגדרה הנכונה היא 'ישראלים'. אני מרוקאית או ישראלית? אני אזרחית ישראל. ישראלית".
אבל הם לא בהכרח אזרחי ישראל. הערבים הפלסטינים ממזרח ירושלים למשל.
"אני מדברת על מי שנולד כאן. בערים המעורבות. יפו, עכו. אבל בגדול כולנו בני אדם ואני מקווה שהדבר הזה יגמר. לשרוף בתי כנסת וגם מסגדים, אני ממש מתביישת שאני רואה את זה".
"מאוד חרתה לי עכשיו כל מחאת הסטודנטים בבצלאל", ממשיכה אדרי, "לא עניין של ימין ושמאל. פשוט בזמן שאמא קוברת את הבן שלה, מסכנה, יש אזעקה. את יודעת מה, היא בכלל הייתה מונשמת ומורדמת אז הסבתא הלכה לזהות אותו, בן חמש. באותו הרגע היה חשוב מאוד להוציא מכתב מלוקק בשם בצלאל שבו הזדהו עם כאבם של הפלסטינים".
גם שם ילדים בני חמש מתים.
"וזה סופר כואב. אפשר להזדהות ואפשר להביע דעה גם לצד הזה וגם לזה, אבל זאת לא הייתה דעה. זה היה לרמוס את כל מה שהאזרחים של מדינת ישראל חווים בזמן המלחמה. זאת לא קריאה לפיוס. אני בחיים שלי לא אעלה תוכן שהוא נגד ערבים, אני אישית מאמינה שאפשר לחיות פה ביחד, אז את המייל הזה היה לי מאוד מאוד קשה לקרוא. במיוחד שמדובר באקדמיה שיושבת בשטחה של מדינת ישראל תחת ריבונות של הממשל ובירושלים. זה היה מפגן פרובוקטיבי בשם חופש האמירה. אם אקדמיה רוצה לשמור על טוהר המידות היא צריכה את שני הצדדים. אם האקדמיה מכוונת להיות הדוגמה והחינוך של הדור הבא, גם שלי, היא צריכה להיות הוגנת ולהיזהר במילותיה. חופש הביטוי זה מהמם אבל יש להיזהר על אחת כמה וכמה בשעת כאב ומלחמה".
הכל פתוח
למרות שהיא מקפידה בכל בוקר על תפילת "מודה אני", נטילת ידיים, ברכות השחר ופרק תהילים ביום, אדרי לא שוכחת להבהיר איזה סוג של בית ליברלי עומד מאחוריה. באחיות שלה היא לא מפסיקה להתגאות ("יש לי רף גבוה, אחיות שלי תותחיות של וואו") ועל ההורים היא מספרת שמאז ומתמיד נתנו לה לבחור את העתיד שלה, גם כשהייתה נערה מתבגרת. "אבא שלי מסורתי אבל את לא תשמעי אצלנו בחיים בבית איזו אמירה של כפייה. הם נתנו לנו כל הזמן את חופש הבחירה. אני בחרתי ללמוד בתיכון לאמנויות. היו לי ערבים בכיתה שהיו באים אליי הביתה וגם הקהילה הלהט"בית הסתובבה בבית. ההורים שלי הכי מקבלים ומכילים בקטע הזה, הכל פתוח, אפשר לשתף גם הכל".
גם את הפרסום שלך שהגיע בלילה הם יודעים להכיל?
"תקשיבי, בבית שלי אני לא מפורסמת. גם מי שיושב ומדבר איתי מבין שאני לא מפורסמת. אני הולכת לסופר, עושה קניות ומתדלקת את האוטו כמו כולם.6-7 בבוקר אני על הרגליים, שותה קפה, הולכת לאימון, חוזרת, מתחילה טלפונים נוסעת לבאר שבע, ממוצקין! נוסעת לרמת גן למשרד... זה מצחיק, לפעמים אני אומרת 'בבקשה אל תזמינו אותי לאירועים, אין לי סבלנות, אין לי כוחות'".
אז סיימת עם האירועים?
"אם זה ממש חשוב אז את תראי אותי. אם זה של חברים ואנשים שאני אוהבת ומפרגנת אז כן, אבל קשה לי, אני לא אשקר. קשה לי ואין לי זמן".
אדרי לא ממהרת להתהדר בתואר "הזוכה במקום השני של 'האח הגדול'", אבל מתעטפת בגאווה באחד אחר, "אשת עסקים ויזמית". עם לא מעט חברות מהתעשייה, כמו שי מיקה יפרח, נטלי דדון כמובן, נסרין ברכה קדרי ("מושלמת, סמל לדו קיום ולאהבת חינם") וגם עדן פינס, לא מעט אירועים השקות וגם סוכן דוגמניות שעובד איתה, היא מבססת את מעמדה. עוד ריאליטי היא לא תעשה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. "הבטחתי לעצמי ש-5-6 שנים קדימה אני לא מתקרבת למגרש הזה שוב. אני לא שם, הראש שלי פשוט לא שם. אני מכוונת אחרת לחלוטין, לקדם את העסק שלי".
אבל שם התחלת.
"ויש בי מלא הכרת הטוב. שם גילו אותי אבל אי אפשר להגיד שהמקום הזה מגדיר אותי, אני הרבה יותר מאת יודעת, פליטת ריאליטי. אני באתי מתחום של אמנות, למדתי השכלתי לפני שבאתי זה לא שבאתי לריאליטי ויום אחד גילו אותי".
יש לך תואר באמנות?
"לא, לא, לא. לא סיימתי את הלימודים. תראי, יש לי הרבה ביקורת על האקדמיה בישראל, וזה גם ניכר בתכנים שאני מעלה לאינסטגרם. אני חושבת שבאיזשהו מקום לוקחים לנו את הרוח פה, את רוח האמנות בשם חופש היצירה, אבל גם אין פה באמת חופש יצירה. פרשתי מהתואר בגלל הרבה סיבות, אבל בסוף אמנות היא ידע שאני יכולה לרכוש בהרבה מאוד מקומות, ואצלי זה בא יותר מהניסיון בשטח. לעבוד עם אספנים, לחבר את עצמי לגלריות כאלה ואחרות, במיאמי ובדובאי עבדתי עם כמה גלריות. דווקא השטח הוא יותר מעניין ומאוד מלמד".
מה זה אומר לעבוד עם גלריות?
"זה אומר שהגעתי למיאמי והתחלתי ליצור לי חיבורים גם עם אנשים שקונים אמנות וגם עם גלריות שמעוניינות למצוא את הרוכשים. אז זה סוג של תיווך שעשיתי בהתחלה, אבל היום, בגלל שפתחתי את 'ג'ורדי הייר', הלב שלי שם. אמנות היא חלק ממני, זה לא משהו שאני צריכה לשים עליו זרקור. היא כל הזמן איתי".
בהכנת הכתבה השתתפה יפעת הללי אברהם