מיכאל סוויסה בדרך כלל לא עושה בר מצוות, אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. לא הייתם מצפים מהראפר שכתב שירי הלל לוויד (ואז את "רבע קילו", שצוחק על זה שהוא כותב יותר מדי שירי הלל לוויד) להיות מופע מתבקש לילדים בני 13, אבל כשאני קופץ לפגוש את סוויסה בסשן הקלטות הוא עדיין מנסה להבין אילו שירים הוא בכלל יוכל לשיר מול הילדים. "זו תהיה הפעם השניה שאני אעשה בר מצווה", הוא אומר על האירוע שיתקיים כמה ימים אחרי המפגש, "אבל בפעם הקודמת זה היה בר מצווה לילד צרפתי, אז כל המשפחה שם לא ידעה עברית. עכשיו אני לא יודע מה הסיטואציה, ואני צריך להכין את עצמי שלא לשיר דברים מסוימים. פעם עשיתי את 'רבע קילו' באירוע עירייה וקלטתי שזה הכל ילדים ומשפחות, אז שיניתי את הפזמון ל-'טחנתי רבע קילו פלסטלינה בשבועיים'".
מצחיק, סוויסה לילדים.
"שמע, במהות שלי הייתי יכול להיות כוכב ילדים. אני מרגיש שאני אמן מספיק ורסטילי כדי לעשות בו זמנית מוזיקה שמדברת לנוער וגם למבוגרים יותר. קצת כמו הסדרה בובספוג - כשאתה רואה את זה בתור ילד אתה חווה את זה בצורה אחת, ובתור מבוגר אתה חווה את זה בצורה אחרת. שגם אם זה שיר שילד שומע אז שאמא שלו תשמע ותבין משהו שהוא לא יבין. שיהיה לה חיוך של 'מעניין, יש שם יותר תחכום ממה שחשבתי'".
ההשוואה לדמותו המצויירת של בובספוג בהחלט במקום, שכן בדמותו של סוויסה כראפר יש לא מעט אלמנטים קריקטוריים – הוא מצחיק ואבסורדי מבלי לאבד בדל של תחכום או עומק, נמנע מלהטיף אבל עדיין מצליח להגיד את שעל ליבו ויותר מהכל, הוא עמוס בטונות של הומור עצמי מודע לעצמו. בניגוד לתדמית הסטלן שדבקה בו ("זה קצת משהו שיצרתי לעצמי", הוא אומר), הוא ראפר חד, שנון וממוקד מטרה. העשן עדיין אופף אותו, כפי שמורגש באולפן ההקלטות הקטן שנמצא 2 מטר מדלת חדר השינה שלו, אבל הוא ממש לא העיקר.
קצת יותר מחמש שנים אחרי שפרץ עם השיר "קרב מגע", שהוקלט בטלפון, סוויסה (24) מציג התפתחות מרתקת כאמן. מילד שצילם קליפ עם כמה פאות שהיו לו בבית הוא הפך לראפר שנמצא על במות ברחבי הארץ, מוציא ליין בגדים בשיתוף פקטורי 54 ומוביל קמפיין פרסומי למקדונלד'ס. כשפתח את השיר ההוא עם השורה "אמא שלך משחקת אותה קשה להשגה", הוא אפילו לא דמיין שזו תהיה התוצאה של כדור השלג שהתחיל להתגלגל אז.
"רציתי תמיד להיות ראפר אבל לא ידעתי שזו תהיה העבודה העיקרית שלי. חשבתי שאעבוד בעוד דברים ואעשה ראפ כתחביב. 'קרב מגע' היה פשוט משהו שהגניב אותי, שיר שיהיה צחוקים לחבר'ה. עשיתי אותו הכי בחאווה וכשזה הגיע ל-9,000 צפיות (היום יש כבר לסרטון כמעט 430 אלף צפיות, מ"ש) זה היה פסיכי בשבילי, כי ידעתי כמה זה היה חסר מאמץ. ואז איזה ילד עשה סרטון שבו הוא צוחק על השיר ביוטיוב, וזה פוצץ את זה עוד יותר. פתאום כל התגובות של אנשים שצחקו על זה התחילו להיעלם, ואני די בטוח שזה אפילו אותם אנשים שאחר כך הגיבו שזה שיר מדהים. כשכל השנאה צפה, ואז התחלפה בתגובות טובות, הבנתי שאני צריך לעשות עוד דברים כאלה. רציתי לשגע עוד יותר את האנשים שלא הבינו שזה לגמרי בצחוק".
יצאת קצת טרול.
"בהתחלה הייתי ממש טרול וברמה מסוימת אני עדיין, אבל טרול שלא מזיק לאחרים. הטרוליות המושלמת זה שמישהו יגיד לך 'לך תזדיין' ואתה תגיד לו 'אני מת עליך'. זה הכי מעצבן אנשים. כשהייתי ילד קטן היה לי סיוט חוזר שאני בחדר חשוך באיזה עליית גג, ויש חלון שמאיר על נקודה אחת בחדר, ופתאום יש פרצוף שיוצא משם, תופס אותי ומושך אותי אליו. ואז בחלום אחד ניסיתי לנשק אותו, ובשנייה שעשיתי את זה הוא נגעל ממני, והחלום הזה לא חזר יותר בחיים".
בדיוק הקלטתי את הדיס עלייך
סוויסה הוא בהחלט טרול חמוד. אני יודע שלא אומרים חמוד על ראפר, אבל מה לעשות, הוא חמוד. את המפיק הפנר (יונתן הפנר נאמן), שאיתו הוא עבד בסשן ההקלטות הזה, הוא מכנה אסתר. כן, גם כשבפתיחת השיר החדש שלו נשאר המשפט "אתה יכול להגביר אותי טיפה אסתר?". כשבת הזוג שלו קימי נכנסת לאולפן ושואלת אם הוא בדיוק מקליט, הוא מיד מתבדח איתה. "כן, וואי, בדיוק הקלטתי את הדיס (שיר ראפ שנוצר במטרה לזלזל במושאו, מ"ש) עלייך. רגע, אני אמשיך", הוא אומר לה, וגם מתוך הבדיחה לא מצליח להימנע מלהגיד "מי אוהב אותה? רק אני-מי". חמוד.
חוש ההומור המאוד ספציפי שלו הוא אחד מהדברים המעטים ששרדו מאז אותו סוויסה של "קרב מגע", אבל חשוב לו להבהיר שהוא לא צוחק על ראפ, אלא על מה שאנשים חושבים שראפרים אמורים להיות. "יש את איך שראפר אמור להתנהג, ויש לעשות מוזיקה. כל עוד המוזיקה שם, לא צריך לעשות קעקוע על הפנים שכתוב בו 'אני ראפר'. הרבה מלהיות ראפר זה ביטחון להיות עצמך. הרבה אנשים היו צוחקים על איך שאנדרה 3000 נראה ומתלבש, אבל הוא אחד האנשים הכי היפ הופ בעולם. מהבחינה הזאת, זה לא שאני פארודיה על ראפרים, ולא צוחק על היפ הופ כאמנות, אלא על הרצינות שאנשים לפעמים מייחסים לזה. כמו בכל אמנות, אי אפשר להתייחס לזה יותר מדי ברצינות".
"הבנתי שהקסם שלי זה ב-awkwardness, בחוסר הרצינות הזה. התחושה של חוסר מאמץ שזה משדר לאנשים. בשבילי הקסם בראפ לא היה בקטעים שאני שומע ואומר 'איך הוא עשה את זה?' אלא יותר 'איך אני לא עשיתי את זה?'. לא מפריע לי שאנשים יגידו 'אה זה קל לעשות, גם אני יכול לעשות כזה', כי אני לא רוצה שאנשים יקשיבו לזה ולא ימצאו את האנושיות. אם זה מאתגר אותם לעשות שיר כזה זה טוב".
אז אתה לא רוצה להיות Rap God כמו אמינם.
"אני לא רוצה את הטכניקה המטורפת הזו. אני יודע איך זה היה בשבילי לשמוע הדברים כאלה - בתור ילד הכי רציתי לעשות פלואו מהיר, וזה מאוד תסכל אותי שאני לא יכול. חשבתי שאולי משהו במבנה פה שלי לא נכון. מהר מאוד הבנתי שפשוט צריך למצוא את המשהו שכבר יש בך ולחדד אותו".
מצד אחד אתה מוזיקאי, ומצד שני יש לך את האלמנט הבידורי-קומי. באיזשהו מקום אתה בין סבתא שלך (יפה ירקוני) לבין אבא שלך (מאיר סוויסה).
"לא חשבתי שבאמת אפשר להתקיים מלהיות ראפר. אז אמרתי טוב, אני אהיה מפורסם איכשהו, אני אהיה שחקן או משהו כזה, לא ייחסתי למוזיקה חשיבות מעבר לתחביב. עם הזמן למדתי שזה מאוד הולך יחד, אמנות ופרפורמנס. זה לא שהלכתי עם סבתא ואבא שלי להופעות וספגתי את זה משם, אבל כן ידעתי שזה אופציה, ורציתי להאמין שיש כישרון גנטי מאחורי זה".
בתור מוזיקאי, להיות ראפר זה הדבר הכי קרוב לשחקן.
"לגמרי. אם נחזור רגע לאמינם של פעם, אחד הדברים שהכי היו מעיפים אותי בו זה התיאטרליות שלו. כשהוא אומר איזו שורה ומשחק את זה ברקע, עושה קולות של מסור חשמלי, דברים כאלה. הבנתי שמה שאני הכי אוהב בזה זו הדמות בתוך המוזיקה, ולא רק הכתיבה עצמה. העטיפה של דמות שמוכרים לך, שהוא ראפר. בתור ילד אהבתי גם מתאבקים, וזה אותו עולם, איזו דמות כזו".
הסשן עם הפנר/אסתר מתקדם במהירות מרשימה, ואחרי שהספיקו לסגור ורס לשיר שכבר עבדו עליו, הם מחליטים להתחיל שיר טרי. בזמן שקימי ואני משוחחים על סדרות נטפליקס, הפנר מחטט במאגר הסימפולים שהוא שומר, ונופל על אחד שמזכיר לסוויסה את השיר "1 Train" של אייסאפ רוקי. הם מוודאים שלא מדובר באותו סימפול, כי מקוריות זה הכי חשוב, והפנר מתחיל לחפש לו תופים. "זה צריך להיות איפשהו בין צ'יזי לאבסטרקטי", אומר לו סוויסה בקוד שרק הם מבינים.
בן רגע סוויסה מתיישב כאחוז דיבוק, ממקד מבטו בסמארטפון שעליו הוא כותב, וממלמל לעצמו בשקט כדי למצוא את הפלואו הנכון. תוך 27 דקות בדיוק (בדקתי) יש לו כבר יותר מחצי ורס מוכן, והביט כבר נשמע כמו משהו שיכול להרעיד רמקולים בכל מועדון. כיאה לחובבי היפ הופ, אנחנו גולשים מבלי לשים לב לשיחה על MF Doom, ראפר אמריקאי מבריק ותמהוני. סוויסה מכנה אותו מדריך לכתיבה, "כי הוא יכול להיות עם נושא, אבל הנושא הוא כלום, שזה משהו שאני מעריץ", הוא מסביר את ההשראה.
אבל כן יש לך שירים עם אמירה, גם אם זה בעיקר דרך ההומור.
"חשוב לי כמטרה כללית בהיפ הופ לנסות לנפץ את המאצ'ואיזם. זו לא איזה שליחות, אבל אני מבין שבנות לא מרגישות בנוח לבוא להרבה הופעות היפ הופ בגלל שלפעמים התוכן הוא קצת אגרסיבי כלפי נשים. גם בכללי, הייתי רוצה לראות יותר גיוון בהופעות שלי. שיזמינו אותי להופיע במסיבות גייז נגיד, או בכל אירוע שהוא לא בהכרח היפ הופ".
אתה פוחד להגיד שאתה ראפר פמיניסט?
"לא, זה כי אני לא באמת יודע להגיד מה ההגדרה האמיתית של פמיניסט, אני פשוט יודע שאני לא שוביניסט. לפחות אני רוצה לחשוב שאני לא שוביניסט ושאני מכבד נשים, אבל זה לא מהמקום שלי להגיד את זה. בגלל זה להגיד 'הביץ' שלי אומרת שאני פמיניסט' (מהשיר "איגואנה", מ"ש) זה השווצה יותר סבבה בעיני מסתם להגיד 'אני פמיניסט'. עשיתי את זה בצורה קומית יותר, להראות שאני מודע לזה שלאנשים מסוימים המילה ביץ' יכולה לצרום. זה להראות שאתה יודע את הכובד של המילים שאתה אומר, גם אם לא בשבילך, אז בשביל אנשים אחרים. אני תמיד שואל את הסביבה שלי אם אני מגזים, שואל את קימי אם השורה הזאת סבבה, אם היא היתה מרגישה לא בנוח לשמוע את השורה הזו במסיבה".
רונלד מקדונלד הישראלי
שבוע ויום לאחר הסשן ההוא אני חוזר לביתו של סוויסה. הפעם באולפן הקטן נמצא ישי, אחיו הגדול של מיכאל ומפיק מוזיקלי נהדר בזכות עצמו (הוא אחראי על הפקת אלבומו האחרון של רביד פלוטניק, "ועכשיו לחלק האומנותי"). זה ערב שישי, ואמם רותי ירקוני עוד עומלת על ארוחת השבת במטבח. אנחנו נכנסים לחדרו של מיכאל, חדר אינטימי עם פוסטר גדול של סקארפייס (דמות הקולנוע, לא הראפר), מדבקות על הקיר, ציור כתמי גואש ממוסגר שמיכאל צייר בגיל 3 וחצי ותמונה אחת שלו בתור ילד, מלטף כבשה ענקית, שהופיעה על עטיפת אלבומו הראשון "#סוויסהלנצח". על השולחן יש בובה של בובספוג, מה שמזכיר לי לשאול איך היתה הופעת הבר מצווה שנערכה בערב שלפני.
"בכנות? לא היה משהו בכלל. היו שם איזה 40 ילדים שבאו לראות את ההופעה עצמה, וכשעליתי היתה תקלה במיקרופון והיה שקט איזה חמש דקות, ואז ירדתי אז זה נהיה עוד יותר מביך. זה מצחיק, אבל זה לא היה כיף. אני בדרך כלל יודע להתמודד עם רגעים מביכים, אבל זה היה כזה 'היי, אתה מהמקדונלד'ס. אתה תעשה את השיר של מקדונלד'ס?', וכשאמרתי להם שאני לצערי לא אעשה אותו ראיתי את הפרצוף שלהם נופל. לדעתי הילד של הבר מצווה באיזשהו שלב הלך. כבר לא ידעתי למי אני מופיע".
הפרסומת למקדונלד'ס בהחלט היתה טוויסט מעניין בעלילת חייו של הראפר הצעיר. הקמפיין להשקת ה-McCoins, תחת הסלוגן "אח יקר צובר", יצא לפני בדיוק שנה והכיר את הסגנון הסוויסאי לקהל רחב בהרבה ממה שהיה רגיל אליו. אחר כך הגיעה הפרסומת לסדרת טעמי ה"מגה ביג אירופה" ("שתי טיפות אירופה") שהפכה אותו, לעניות דעתי, לרונלד מקדונלד הישראלי. "הפתיע אותי שהם פנו אלי, כי זה הגיע משום מקום", הוא מסביר. "הפתיע אותי שהם לא הביאו ראפר שיעשה מה שהם רוצים, אלא ראו מי אני ורצו לעשות משהו סביב הדמות. הם גם הביאו את שוחט (מפיק ההיפ הופ אורי שוחט, שעובד עם סוויסה והפיק את המוזיקה לפרסומות, מ"ש). הפתיע אותי גם שאנשים שתמכו בי מההתחלה התייחסו לזה כעליית רמה במקום 'סוויסה התמסחר'".
למה קיבלו את זה טוב לדעתך?
"בזמן העשייה מאוד נזהרנו שזה יהיה אנחנו, רצינו שאנחנו נהיה מרוצים מזה. זה הצחיק אותנו, והיה לנו כיף. הם גם רצו שארגיש עם זה בנוח וגם רצו שזה יהיה שיר בפני עצמו, שזה לא ירגיש רק כמו פרסומת. הם סמכו עלי ועל שוחט שנוציא מזה משהו טוב, ואנחנו פשוט עשינו משהו שהיה מגניב אותנו בלי קשר".
ויש לך עכשיו גם את ליין הבגדים עם פקטורי 54.
"אחד הדברים שהכי רציתי בתור ראפר זה לקבל בגדים, כי אני מאוד אוהב בגדים. אף פעם לא הייתי בן אדם של אופנה עילית, אבל כן עניין אותי איך שאני מתלבש. אז תמיד רציתי לעשות בגדים, וזה שהיתה לי הזדמנות לעשות את זה עם חנות שמוכרת מותגים שראפרים שאני שומע שרים עליהם זה סימון וי בשבילי. אני מאוד זהיר בשיתופי פעולה עם דברים מסחריים. היו הצעות של בגדים ואוכל שפסלתי, כי צריך שזה יהיה משהו שגם ככה הייתי אוהב. אני לא רוצה לדחוף דברים בצורה לא טבעית, אם אני באמת אוהב את המוצר זה לא באמת עבודה קשה בשבילי".
היה משהו שסירבת לו מיד מבלי לשקול?
"הציעו לי פעם קמפיין פוליטי. אני אפילו לא זוכר מי זה היה מרוב שלא עניין אותי לעשות דבר כזה. זה היה משהו מכיוון שמאל, אבל זה משהו שאני לא רוצה לעשות, כי אני לא רוצה שהקהל שלי ירגיש שהוא לא יכול לשמוע אותי כי יש לי דעות שונות משלו".
אני לא מצליח להבין, איזו מפלגה תרצה להביא את סוויסה?
"אני כן זוכר שזה לא היה עלה ירוק".
קימי דופקת על דלת חדרו של סוויסה, מזכירה לנו שהאוכל עוד רגע מוכן. מיכאל, שעדיין גר בבית אימו באותו הבניין ברחוב דב הוז בו גרה גם סבתו, ילבש עוד רגע נעלי בית של הומר סימפסון ויצא לאכול ארוחת שישי לצד המשפחה הגדולה וכמה חברים קרובים. כאן הוא כבר לא סוויסה, אלא פשוט מיכאל. "זה כיף לגור אצל אמא, יש מה לאכול, ואמא שלי היא האדם הכי פתוח לאנשים. כשאני עושה פה סשנים זה לא מביך. יש לנו בית גדול לשנינו וזה כמו לגור עם שותפה מגניבה. קצת יותר מבוגרת ממני וקצת יותר מכירה אותי משותף רגיל".
מבין למה אתה ראפר לא אופייני? ראפרים לא מודים שהם גרים אצל אמא, ואתה עוד אומר 'אמא שלי הכי קולית'.
"כי זה הפלקס (התרברבות, מ"ש) הכי גדול, שאמא שלי הכי קולית. זה יותר פלקס מ'אני ראפר קשוח'. אמא שלי חינכה אותי טוב, לא כל אחד יכול להגיד את זה".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: ישראל רחמני