לקראת סוף הראיון, כשדניאל מורשת מתלבט אם סיפק את הסחורה – בכל זאת צעיר בן 22 עם רקע דתי בלי יותר מדי אנקדוטות עסיסיות להתפלש בהן – הוא זורק הצעה שאי אפשר לסרב לה: "תשאלי אותי על עירום", הוא מפציר בי, "תשאלי אם הייתי מסכים לעשות עירום".
דניאל מורשת, היית מסכים להצטלם בעירום?
"כן. אין לי עם זה שום בעיה, או כמו ששחקניות אוהבות להגיד: אם התסריט יצדיק את זה אני אעשה. יואו, פה סבתא שלי תפסיק לקרוא את הכתבה נראה לי".
מותר לך לדבר על זה בכלל? אתה כוכב ילדים, לא?
"אני לא חתום על שום חוזה שאומר לי איך להתנהג ומה להגיד, אני לא שכיר של ערוץ הילדים. ואם אני אקבל תסריט עם עירום אז למה לא? השחקנים הכי גדולים עשו את זה, בסרטי שואה התפשטו יפה מאוד. כל המוזלמנים ליד תאי הגזים ברשימת שינדלר, למשל. וגם אני אתפשט בסרט שואה אם אצטרך".
טוב, אל תגיד לי שכשדיברת על עירום התכוונת לסרטי שואה.
"אהממ האמת שכן".
בדרך כלל כששחקנים מדברים על עירום זה קשור לסצנות סקס.
"וואלה, באמת קצת מוזר שחשבתי על שואה. אני מת על סרטי שואה".
תכירו את דניאל מורשת, אחד הכוכבים הכי חמים היום בעולם הילדים ובעל פז"מ לא מבוטל בתעשייה, חרף גילו הצעיר; מגיל שמונה הוא רוקד ושר ב"בימת הנוער" של רחובות, ומגיל 11 וחצי מסתובב באודישנים, בלי שום תסביכים ("אתה נכנס למצב צבירה של 'או שזה יהיה כן או לא', הכל בסדר"). את התפקיד הראשון על המסך קיבל בגיל 14, כששיחק את מייקי בסדרת הילדים "האי". בהמשך השתתף בסדרות "כאן גרים בכיף", "החולמים", וכמובן "גאליס", סדרת הדגל של ערוץ הילדים שמיצבה אותו כלהיט בקרב ילדים ובני נוער.
כשהוא מזמין מהמלצר מיץ תפוזים, מורשת בעצמו נראה קצת ילד. אנחנו יושבים בבית בקפה באזור נתב"ג, בשעת לילה מאוחרת יחסית. נראה שלא מזהים אותו כאן; אם היינו נפגשים באחד הקניונים באור יום, סביר להניח שהיינו מוקפים עכשיו בעשרות ילדים נרגשים. "אני תמיד מסכים להצטלם", הוא אומר. "אני אומר לילדים: 'תלמדו טוב, זה הכי חשוב', אני מרגיש שיש לי אחריות. מה שכן, אני לא הולך בקניון בשעות מסוימות. בדרך כלל אני מצליח להכיל את זה, רק כשזה מגיע לטלפונים אני נעשה לא סבלני, כשמשיגים את המספר שלי. אני מחליף טלפונים סדרתי, חברים תמיד צוחקים עליי שיש להם בטלפון דניאל חדש חדש חדש חדש".
מצחיק.
"אני רוצה להיות שחקן, לא כוכב ילדים. אבל כרגע אני משחק בעיקר בסדרות לילדים ואין לי בעיה עם זה, אני מת על ילדים".
כן?
"בטח, איך אפשר לא לאהוב ילדים? את לא אוהבת ילדים?"
רק את שלי, לילדים של אחרים אין לי סבלנות.
"מה את אומרת. אני מת על כולם".
"היו צועקים לי 'הנה הבן זונה'"
אנחנו נפגשים לרגל כיכובו ב"מריו", סיטקום חדש לילדים ונוער שיעלה ביום ראשון הקרוב בערוץ הילדים לצופי "yes" (ימים א-ד, בשעה 16:15), בו הוא משחק לצד מיה דגן, טלי אורן, דב נבון ורועי בר נתן – איתו טס לנפוש בניו יורק בשבוע שעבר. "אני ורועי מאוד התחברנו", אומר מורשת, "הוא משוגע, קורע מצחוק. רועי משחק בסדרה מכשף בוליביאני שעושה כישוף ובמקרה מגיע למשפחה ישראלית ממוצעת על כל המורכבות שבה, ומחליט להישאר. אני משחק שם דמות כזאת של טיפשוני, אחד שלא בדיוק מבין דבר מתוך דבר, סטייל אשטון קוצ'ר בשנות השבעים".
בחנוכה ישחק בפסטיגל בתפקיד תלמיד חנון, יו"ר מועצת תלמידים; דמות שמוכרת לו מהמציאות: "ביסודי הייתי יו"ר מועצת תלמידים, תלמיד מצטיין, הכל 96 ומעלה. גם בתיכון הצטיינתי, תמיד היה לי חשוב ללמוד, אהבתי את זה. בתקופת הבגרויות ממש פרחתי. אבל חברתית הייתי מהשקופים האלה, הפחות מקובלים. הייתי מגיע, ולא ממש היו רואים אותי. הייתי מתקן את המורים על תאריכים היסטוריים ובואי נגיד שהיו תלמידים שלא ממש אהבו את זה. הייתי הולך בבית הספר והיו צועקים לי 'הנה הבן זונה מהטלוויזיה', מקללים".
לא קל.
"אבל לא לקחתי את זה קשה, הבנתי שהבעיה היא אצלם. ידעתי שבית ספר זה ג'ונגל, ושזה ייגמר מתישהו. הייתי אומר לעצמי – אל תדאג, דניאל, זה יחשל אותך".
באמת? קצת קשה לי להאמין.
"באמת, פשוט הייתי ממשיך ללכת, ריחמתי עליהם. הייתה ילדה שפעם כתבה לי בפייסבוק שעושים עליה חרם ושהיא על הפנים, וזה גם מה שכתבתי לה: תזכרי שזה עובר, זה רק יחשל אותך. גם אין בי שום טינה, לא מזמן פגשתי ילד כזה שצחק עליי ביסודי, מופרע כזה, ושמחתי לראות שהוא השתנה. הוא חישל אותי, הבחור הזה".
נשמע כמו תובנות-בדיעבד כאלה, קצת פסיכולוגיות.
"יש לי פסיכולוגית שהולכת איתי מגיל צעיר, אני חושב שכל אחד צריך פסיכולוג. תראי, הייתי ילד לחוץ, אפילו חרדתי. אמא שלי לקחה אותי לפסיכולוגית ודרך השיחות איתה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, להיות שחקן".
הוא חביב מאוד, אינטליגנטי ורהוט. מחייך המון, בעיקר למשמע שאלות פחות נוחות. נראה שהחשיפה באמת קשה לו, ולכן הוא מעדיף לברוח למנטרות כלליות על גבול הקלישאה כמו "אנחנו צריכים ללמוד לחיות אחד עם השני, לדעת להקשיב"; "גאליס זאת סדרה מדהימה עם המון ערכים"; "הפכנו ממש למשפחה על הסט". בשלב כלשהו, באקט מעט נוגע ללב, הוא פותח את הנייד ומקריא לעצמו נקודות שכתב לקראת הראיון. "זאת פעם ראשונה שאני מתראיין ממש, עם מכשיר הקלטה והכל", הוא מתנצל. כשהוא נוגע מדי פעם בשיערו, אני נזכרת שבאמבטיה של הילדים מונחת קופסת ג'ל לשיער שפרצופו מתנוסס עליה, והוא צוחק: "האמת היא שאני לא מתחבר לזה כל כך, לראות את עצמי על ג'ל".
זה בטח מקפיץ את האגו בטירוף.
"ממש לא מקפיץ את האגו, הייתי מעדיף לא לפרסם מוצרים. אני לא מרגיש שאני רוצה או צריך לקדם איזשהו מוצר, כבר הציעו לי קמפיינים ולא רציתי".
קמפיינים למה למשל?
"לא חשוב. כסף זה לא הכל בחיים".
זה משפט שבדרך כלל אומרים אלה שיש להם.
"מה זה יש להם? אולי אני מרוויח יותר מחברים שלי שעובדים בפיצריה אבל אני חוסך הכל ולא נוגע בכסף הזה. לא פשוט לחיות פה מבחינה כלכלית, אני דואג לעתיד. טפו טפו טפו אני מרוויח יפה אבל אני לא שכיר בשום גוף, לא כוכב של ערוץ הילדים. אני שחקן שעובר מהפקה להפקה, אין יציבות בתחום הזה".
הוא גר ברחובות בבית הוריו – עמיחי, וטרינר; ושושי, יועצת חינוכית. השני מבין ארבעה אחים: ליאת, 24, סטייליסטית; עמית, בן 17; ושרון, בת 12. רוני, הנווטת הדתייה שהתראיינה לחדשות 2 בשבוע שעבר, היא בת דודתו - עובדה שהוא גאה בה מאוד: "היא כמו אחותי, גדלנו ביחד. את חייבת לראות איזה יפה היא", הוא שולף את הנייד ומציג בפניי תמונה של בלונדינית תכולת עיניים. "במסדר הכנפיים שלה ישבנו ובכינו, את לא מבינה. לראות אותה שם בחצאית זה היה... היא שומרת שבת, יודעת לאזן בין החיים הדתיים לטייס. זה אומץ בעיניי".
כוכב ילדים שגר עם ההורים ברחובות זה לא הכי שגרתי.
"אני לא אוהב את תל אביב, לא מתחבר. זאת מן בועה כזאת שמבחינתי מגיעים אליה בשביל לעבוד או לבלות, לא יותר מזה. בכל אופן בינתיים טוב לי עם ההורים, מכבסים לי, מבשלים לי, יש לי עם מי להתייעץ. אני גם יוצא איתם לבלות, לא מזמן יצאתי עם אמא שלי להופעה של דני סנדרסון, אחר כך הלכנו לשתות בירה. ההורים שלי הם החברים הכי טובים שלי, האנשים הכי קרובים אליי".
"אמא שלי אמרה: תורידו ראשים"
הקשר הקרוב עם הוריו קשור אולי גם לתהליך החזרה בשאלה המיוחד שעברה המשפחה: באופן מדהים ויוצא דופן למדי, כל בני המשפחה עברו אותו במקביל - בהתחלה לבד ואחר ביחד. "מגיל אפס עד 45 ההורים שלי היו דתיים לכל דבר", הוא מספר. "היינו כיפות סרוגות, ציונות דתית, אני הלכתי לבני עקיבא, עד היום אני זוכר את ההמנון. התהליך זה התחיל כשהייתי בן 12 ונגמר כשהייתי בן 15 בערך. לקח זמן".
איך זה התחיל?
"אבא שלי דיבר בטלפון בשבת מדי פעם, בגלל העבודה שלו, ואני חושב שהתהליך התחיל אצלי בגיל שמונה בערך, כשראיתי אותו לראשונה בטלפון בשבת ולא פגע בו הברק, בואי נגיד. באותה תקופה כבר ביקשתי מההורים לעבור לבית ספר חילוני אבל הם לא הסכימו בשום אופן, לא רצו לבלבל אותי. היינו דתיים גמרי, שמרנו שבת, בית כנסת, קידוש".
אז מתי שינית פאזה?
"בכיתה ו'. הייתי אומר להורים שלי שאני הולך לעונג שבת – הכוונה להווי כזה שהחבר'ה הדתיים נפגשים על הברזלים ומדברים על פרשת השבוע ומרכלים – אבל בפועל הייתי הולך לקולנוע. לבד. הייתי שם את הכיפה בכיס, קונה כרטיס ונכנס. הייתי הילד היחיד באולם, אולי היה בזה משהו תימהוני אבל אני נהניתי מאוד, הרגשתי שאלה החיים שאני צריך לחיות. ואז כשהבנות החילוניות מבימת הנוער התחילו לחגוג בת מצוות בימי שישי, הייתי אומר להורים שלי שאני הולך לבית הכנסת כשבעצם הייתי הולך לבת מצווה".
שובב.
"אבל לא הסתובבתי עם ילדים בעייתיים, בסך הכל היינו חנונים בבימת הנוער. לא שתיתי, הייתי מאוד בסדר. בדיעבד התברר לי שכשאני הייתי הולך בימי שישי לקולנוע ולבת מצוות, ההורים שלי היו מסתגרים בחדר שלהם ורואים טלוויזיה".
וואו!
"כן, מסתבר שכולנו עברנו אותו תהליך אבל לא דיברנו על זה אחד עם השני, כל אחד עבר את זה עם עצמו. ההורים שלי סיפרו לנו את זה רק לפני כמה שנים".
כשהיה בסוף כיתה ו', אחותו הגדולה התעקשה לעבור מהאולפנה לתיכון חילוני, וגם הוא ביקש מההורים לסגור את הבאסטה על החינוך הדתי. "אמרתי לאמא שלי שאני חזק בעניין, היא הבינה שאין ברירה. בדיוק התקבלתי אז ל'האי', הייתי נכנס למונית בבוקר, מוריד את הכיפה ונכנס לסט בלי. ואז בדרך הביתה הייתי שם את הכיפה".
בסוף אותה שנה המהפך הושלם סופית, במה שנשמע כמו סצנה מסרט: "היינו אצל דודים שלי בארוחה משפחתית, בקצה השני של רחובות", הוא נזכר. "זה היה אחרי שעברנו לבית החדש, וכל שבת, במשך שש שנים, היינו מגיעים אליהם ביום שישי עם האוטו, לפני כניסת השבת, וחוזרים ברגל שעה וחצי. לפעמים מרוב עייפות הייתי תופס טרמפ על העגלה של אחותי, ההליכות האלה גמרו אותנו. בקיצור, שבת אחת הלכנו והלכנו, ופשוט הסתכלנו אחד לשני בעיניים וקלטנו שאנחנו לא יכולים להמשיך את ההליכה הזאת. אבא אמר: 'תפנו פה שמאלה' וידענו שזו לא הדרך הביתה אבל הלכנו אחריו. נכנסנו לתוך סמטה חשוכה – אבא היה תמיד עם טלפון עליו – והוא התקשר למונית. ניסינו להנדס איפה המונית תעמוד כדי שלא יראו אותנו, היינו באווירה הרפתקנית. המונית חיכתה לנו בסמטה חשוכה לאללה, נכנסנו ואמא שלי אמרה: תורידו ראשים. למזלנו היו במונית וילונות אז הסטנו אותם, הרגשנו בסרט. ירדנו ברחוב חשוך ליד הבית, וזהו, עשינו את זה. חזרנו הביתה וצחקנו, הייתה תחושה של שחרור, ממש מעבדות לחירות".
בפעם הבאה שהלך לסרט כבר יכול היה לספר להורים, ולמזלו כל המשפחה עברה יחד את מלחמת השחרור הזו. "הפעם הראשונה שנסענו לתל אביב בשבת הייתה וואו. אני זוכר איך הסתכלנו ימינה ושמאלה לוודא שאף אחד לא רואה".
איך הסביבה הגיבה, באמת?
"אנשים היו קצת בהלם אולי, אבל מה לעשות. אני זוכר שפעם אמא של תלמיד מהיסודי פגשה ליד הסופר את אמא שלי ואמרה לה משהו בסגנון של 'טוב מה לעשות שהלכתם בדרכים רעות?' אמא שלי אמרה לה– 'בדרכים אחרות, אחרות'. אבל עד היום אני נהנה משבתות דתיות לפעמים, כשהמשפחה המורחבת מגיעה לישון אצלנו כל השבת, אנחנו שומרים שבת בשבילם בכיף גדול. אח של אבא שלי מגיע מבית אל עם המשפחה שלו, שבעה ילדים, וזה מדהים!".
תיכף תגיד שגם לאכול מפלטה זה מדהים.
"זה הכי טעים בעולם! אין על אוכל של פלטה, זה יותר טעים מהכל!"
אז למה חזרת בשאלה אם הכל כל כך נפלא?
"כי אורח החיים הדתי לא מתאים לי לטווח ארוך. פעם ב... זה טוב לנפש. אני גם לא מגדיר את עצמי חילוני, קשה לי עם ההגדרה הזאת. זה כאילו פרקתי כל עול, ואני לא. אני מסורתי, ובשבתות אני עדיין הולך עם אבא שלי לבית כנסת, רק לא נכנסים. אנחנו יושבים על ספסל מחוץ לבית הכנסת, קרוב לחלון, ושומעים את הזמירות. אני חושב שגם לי וגם לאבא ש לי יש טראומונת קטנה מהישיבה, כשהרבנים היו עוברים לידינו עם התפילין ואומרים לנו להתפלל בכוונה, כל הסגפנות הזאת. תשמעי, בסך הכל אני מרגיש כישלון בנושא של הדת".
למה?
"זה שלא הצלחתי להישאר דתי זה כישלון. בואי נודה, היהדות תישמר לא בזכותי אלא בזכות הקהילות הדתיות".
נשמע לי יותר הגיוני שהיהדות תישמר בזכות המסורתיים שעושים קידוש ביום שישי ואז נוסעים לארוחת ערב או לבילוי, זאת מסורת שהרבה יותר כיף לשמר.
"לא יודע, יש משהו נורא פשוט בחיים הדתיים, משהו שמעורר קנאה. יש לי חבר מהיסודי שהזמין אותי לפני שלושה חודשים לחתונה שלו. בליל שישי כשנסעתי עם האוטו ראיתי אותו הולך עם אשתו ברחוב, עם כיסוי ראש. אמרתי – איזה כיף לו שהכל ברור לו, למה אני הייתי כזה מסובך?".
גם אני במשך הרבה זמן שאלתי את עצמי למה לא יכולתי להיות עובדת סוציאלית עם מטפחת וחמישה ילדים כמו כמה חברות שלי.
"אמא שלי אומרת שלהיות דתי זה גנטי, או שיש לך את זה או שלא. אני חושב שאין לי את זה".
אתה בן אדם מאמין היום?
"אני מאמין בהלך רוח האדם. מאמין שיש פה משהו ששומר עליי, לא יודע אם כמו שחינכו אותי בבית ספר. אבל עד היום לפעמים אני מזדהה יותר עם הציבור הדתי מאשר עם הציבור החילוני. אני מתנדב בתל השומר במחלקה האונקולוגית, ובנות השירות שם הן הבנות הכי איכותיות שפגשתי בימי חיי".
למי הצבעת בבחירות?
"וואיי אמרו לי שאסור להיכנס לקטע הפוליטי".
סבתא שלי ובר רפאלי
בסוף הוא מסכים לגלות: "הצבעתי ליאיר לפיד. תראי, רוב החברים שלי הם תל אביבים מהשמאל, אבל המשפחה שלי דתית אני מתחבר גם לפה וגם לפה, ובעיקר אני חושב שצריך להקפיד על השיח, לא להתלהם. תראי למשל את הסיפור עם מירי רגב, מה שעשו לה זה פשוט נורא, אני חושב שהיו צריכים להקשיב לה קצת יותר. היא עוד לא נכנסה לתפקיד וכבר חטפה. זה לא היה מוצדק, עובדה שכל מי שנפגש איתה – איבגי ושלמה וישינסקי וזאב רווח - יצאו מוקסמים, הבינו שהשד לא כזה נורא. היא עוד לא עשתה כלום, בקושי נכנסה לתפקיד, וכבר כזה עליהום".
תגיד, למי אתה מתחבר יותר, לחברים בתל אביב או בבית אל?
"לשניהם, מקבלים אותי גם פה וגם פה. ואת יודעת, הפערים בין המגזרים הם לא כאלה גדולים, על החתונה של בר רפאלי למשל דיברו איתי יותר אנשים דתיים מאשר חילונים. סבתא שלי שאלה אותי למחרת החתונה– יש לך תמונה של בר בשמלת כלה? היא שאפה לא נורמלית, אני רוצה לראות'. וסבתא שלי היא דתייה למהדרין, כן?"
אז מה הלאה? מה החלום?
"אני שואף ליציבות, זה מה שאני רוצה. המקצוע הזה כל כך לא יציב, יום אחד אתה למעלה, יום אחד למטה, וגם כשאתה למעלה אתה יכול להרגיש למטה - לא חסרים שחקנים שהתקופות הכי קשות שלהם היו כשהם עבדו כל הזמן".
מוכר לך אישית?
"לא".
תגיד, יש מצב שאתה בכלל המקבילה הגברית לרוני דלומי? ילד טוב כזה עם חיוך בילט אין, אוהב את המעריצים, הכל יופי טופי, דובוני-אכפת-לי מתגלשים על קשת בענן?
"האמת היא שאני חבר טוב של רוני דלומי. שנינו מאוד אוהבים את המקום שאנחנו נמצאים בו, מעריכים כל רגע".
צילום: רמי זרנגר | סטיילינג: רנה גליקסמן | ע. סטיילינג: פיני זומר | בגדים: DIESEL, BELLE&SUE, FIOCCONERO | איפור ושיער: רפאל ברון | ספה: מור עיצובים