להודיה ומירב מלול היה חלום. הוא כלל מדים כהים, מיקרופון צמוד ואת צירוף המילים "סנדוויץ' חביתה בלחם דגנים לקחת". אבל החלום הזה, שלרגע נראה כל כך קרוב, לא התגשם. "לא קיבלו אותנו לעבודה בארומה. את קולטת? פאקינג ארומה", אומרת מירב בכעס. "וזה לא שלא היינו עובדות טוב אם היינו מתקבלות", מוסיפה הודיה, "יכולנו להיות הכי רציניות, אבל יש עלינו סטיגמה ורק בגלל זה לא לקחו אותנו".
"ארומה זה לא המקום היחיד שלא קיבל אותנו", אומרת מירב, "רצינו גם להיות ברמניות, מלצריות, אבל לא נתנו לנו הזדמנות. ארומה זה המקום שהכי הרגיז אותנו. המנהל משמרת קיבל אותנו הכי יפה, הסביר לנו על העבודה וביקש להצטלם איתנו. רק אחר כך הוא אמר – 'האמת היא, אין סיכוי שאני מקבל אתכן לעבודה. אתן מפורסמות וכל היום יבקשו תמונות, זה לא מתאים לי'. אז למה עשית את כל התהליך הזה? בשביל תמונה?".
הן מצטופפות ליד החלון בסלון ביתי, מעשנות החוצה בשרשרת ומחכות שאסדיר את הנשימה. זה קורה להן הרבה. אנשים לא יודעים למה לצפות מהן, איך להגיב, ובדרך כלל פשוט בוהים. אני מנסה להסביר לעצמי את מה שקורה מולי, ומתחילה בקטן - איך בעצם היה עובד הסידור בארומה? הן היו עומדות שם ביחד? מתחלקות במשמרות? מוסיפות פונפונים לתווי השם? אבל זה לא יעזור. כל ניסיון לתרגם את הארוע הזה ששמו האחיות מלול - שלעיתים מרגיש כמו הזיה שנגרמה מממתק יפני שפג תוקפו - פשוט לא יעבור בעולם הארצי והפשוט שרובנו מתנהלים בו.
הן אמרו זאת בעבר, אבל זה דורש התעכבות נוספת: התאומות מלול טוענות שהן אותו אדם. הן מקפידות להגיע לכל מקום ביחד, בלבוש זהה, מכף רגל ועד ראש, על כל הפרטים המורכבים שנאספים להופעה שלהן. היום זה כולל ג'ינס קצרצר, גרביים עד הברך, סניקרס, גופייה בוורוד פוקסיה, וסט, ושיער מחומצן קצר משוח בג'ל. אפילו הקול שלהן דומה. אבל זה לא רק הקול - גם התוכן זהה. הן מדברות כמעט לגמרי במקהלה, באופן שבאמת קשה להסביר. "זה בסדר שתתבלבלי בינינו בכתבה ותכתבי לפעמים מירב במקום הודיה, או הודיה במקום מירב", אומרת לי מירב. או הודיה. "גם ככה יש לנו אותו אופי", היא מרגיעה.
לא. אני לא יכולה לקבל את זה. אתן שתי ישויות נפרדות, שני מוחות, שתי נשמות. איך אפשר להתעלם מזה?
הודיה: "זה באמת מטורף, אני יודעת, אבל זו המציאות. אנחנו אוהבות את אותם הדברים. חברים, מסיבות, שתינו באקסטרים ובבלגן".
מירב: "אם תמצאי מה שונה בנו, תגידי".
אתן לא עושות שום דבר בנפרד?
הודיה: "ברור שכן. אם היא יוצאת למישהי או מישהו בפלורנטין, נגיד, אז אני נשארת בבית עם חברים אחרים. אבל גם כשאנחנו לא ביחד, עדיין נהיה לבושות אותו דבר. לפעמים אני בוחרת את הלוק ושולחת לה והיא מתלבשת כמו ששלחתי לה בתמונה".
מירב: "הכל, מהטבעת והאקססורי והבגדים, הכל צריך להיות אותו דבר. אני לא רואה את עצמי מתלבשת לבד או שונה ממנה. פעם ניסינו, יצאנו מהבית כשאנחנו לבושות שונה".
הודיה: "לא יכולתי להסתכל עליה".
מירב: "הרגשתי כאילו היא לא שייכת אלי. גם ירדנו במשקל יחד, חשוב לנו שתמיד נהיה באותו המשקל".
הודיה: "אנחנו בתהליך של לאהוב את עצמנו ואת הגוף שלנו".
מרב: "כן, זה לא שאני יכולה להגיד לך שאני נורא אוהבת את הגוף שלי היום, אבל אני בדרך לשם. פעם היינו עושות דיאטת כסאח והגענו ל-40 קילו, אבל אנחנו לא שם היום. לכל הבנות יש את הבעיות האלה".
עברתן ניתוחים פלסטיים?
הודיה מצחקקת, "הלוואי".
מוירב: "לא, עשינו רק ניתוח אף וגם אותו לא עשינו יותר מדי".
הודיה: "הפחיד אותנו שהאפים שלנו לא יצאו אותו דבר, אבל בסוף יצא טוב".
מירב: "אולי נעשה עוד בעתיד, אני תמיד פתוחה להכל, נבר סיי נבר".
הקרבה הזו ביניכן, זה לא משהו שמונע מכן להתפתח?
הודיה: "אנחנו כן מתפתחות, אבל עושות את זה ביחד. אז לא מקבלים אותנו לעבודות רגילות, לא נורא. גם את הקריירה נפתח ביחד".
"לגברים יש פנטזיה להיות עם תאומות. זה לא יקרה איתנו, תתקדמו"
בשנתיים שעברו מאז שהן הגיעו לגמר בעונה הרביעית של "היפה והחנון", הפכו לתחפושת פורים ולחיקוי ב"ארץ נהדרת" - האחיות מלול בנות ה-23 עשו רושם שהן מיצו את דקות התהילה שלהן. הן הופיעו מדי פעם באירועים ופרנסו אייטמים ברכילות, כולל כמעט-יציאה-מהארון בהשקה (עליה עוד נתעכב בהמשך), אבל בסך הכל היה די שקט מהגזרה שלהן. לפני חודש התברר שמדובר היה בשקט שלפני הסערה - ואיזו סערה, יא וולי.
קליפ ההיפ הופ שלהן, "אני מקפיצה", השיק אותן מחדש כצמד ראפריות, וכלל צלוליט מנענע, ליפסטיק לבן, חזה חשוף וצמד פלסטרים שחורים שמכסים באיקס על פטמותיו. "אני מקפיצה" הגיע למעל 21 אלף דיסלייקים ביוטיוב, וגרר תגובות קשות כמו "מי ששתה אקונומיקה אחרי הצפיה שייתן לייק", אבל למלוליות זה לא משנה. "הרגשנו מעולה עם זה, היה ממש כיף לצלם", מספרת מירב. ובאמת, אחרי הזעזוע הראשוני, יש משהו שמח בחוסר האלגנטיות שהאחיות מפגינות כאן. העין הישראלית, שכבר התרגלה לראות את ביונסה או ניקי מינאז' עושה דברים כאלה, שופטת אותן יותר בחומרה, אבל המלוליות אומרות שהן בסך הכל לקחו קצת השראה מהניכר.
הודיה: "זה לא שאנחנו רוצות להיות כמו ביונסה וכמו ניקי מינאז', אבל כן, הן נשים חזקות ואני מעריכה אותן מאוד. הן עושות מה שבראש שלהן ואנחנו מזדהות איתן".
ועם עדי בטי ונועה קירל?
מירב: "הן חמודות, אבל אנחנו מביאות משהו שונה. ראית פעם שתי ראפריות תאומות זהות? בעולם אין דבר כזה. אנחנו לוקחות את זה לגמרי ברצינות, זה החלום והמטרה שלנו, אנחנו רעבות לזה. אנחנו בורחות מלצאת פרודיה".
מי שעומד מאחורי "אני מקפיצה", הוא עומרי 69 סגל, מייצר הכוכבות המתהווה, שאחראי גם על השיר "קילר" של נועה קירל, ובאופן כללי, כך נראה, פועל הרבה למען שחרור הישבן הנשי. "אנחנו עובדות עם עומרי כבר שנתיים באולפן, מקליטות ביטים", אומרת מירב, "בכל פעם באנו, הקלטנו משהו, עד שזה התגבש. את המילים הוא כתב לנו, אבל הכל בהשראתנו".
הודיה: "זה שיר על העצמה נשית. תמיד האמנו בזה, ולדעתי זו צריכה להיות המחשבה של כל אישה. יש נשים שגבר אומר להן איך להתלבש וזה לא נכון בעיניי, אישה צריכה תמיד להיות הכי חזקה שיש".
מירב: "לנשים יש כוח מאוד גדול, יותר גדול מלגברים. בגלל זה רצינו שהילרי קלינטון תזכה, אבל היא הפסידה".
הודיה: "יש כאלה שאומרים שמותר לאנוס כי אישה לבשה משהו שקורץ לך. אז לא, אני פאקינג אעמוד מולך ערומה, ועדיין - בלי ההסכמה שלי אסור לך לשים עליי יד. השיר הזה פונה לכל הנשים ואומר להן להתלבש איך שהן רוצות".
יש לי תחושה שתאומות זהות חשופות להטרדות יותר קשות מרוב הנשים.
מירב: "ברור. לגברים יש את הפנטזיה להיות עם תאומות, ועדיין לא הבנתי למה. מגיל צעיר הם מספרים לנו על זה. הציעו לנו כסף, גם סכומים גדולים, ואנחנו אומרות - זה לא יקרה איתנו, תתקדם".
הודיה: "לא נמכור את הגוף שלנו".
מירב: "אני גם לא שותה מכוסות של אנשים אחרים. אני תמיד משאירה את המשקה ביד. כל החיים שלנו מזמינים אותנו לצ'ייסרים, אבל זה משהו שאסור לקחת. אמא שלנו תמיד הזהירה אותנו מזה, ואני תמיד מקשיבה לממו".
הודיה: "פעם הזמינו אותי לדרינק ולא לקחתי אותו, נתתי לידיד שלי לשתות - וקרה לו משהו".
מירב: "היינו צריכות להרים אותו, אל תשאלי. זה מפחיד כי רצו שזה יקרה לנו, רצו לעשות לנו משהו".
אתן מודעות לשערוריית קסטיאל?
מירב: "אנחנו מעדיפות לא להגיב על זה ספציפית, אבל כן, זה מעורר גועל. ככה זה גברים, הם מסתכלים על נשים כעל חפץ ולא יותר מזה. גבר שמסתכל עלייך ברחוב כאילו הוא רוצה רק לזיין אותך צריך ללכת לטפל בעצמו".
הודיה: "אם אני הולכת ברחוב ומישהו אומר - איזה תחת, לי זה לא מפריע, שיסתכל. בשיר אנחנו אומרות: 'מותר לך להסתכל חמוד, אסור לך לגשת'".
סליחה, עם כל הכבוד, השורה המנצחת בשיר היא "כיף לראות ת'אקס של סובל".
הודיה צוהלת, "נו, אין אישה שלא אוהבת לראות את האקס שלה סובל. גם אם נפרדת ממישהו בטוב, את לא תתעצבני לראות אותו מחר עם איזו כוסית? את לא תרצי לבוא ולהראות לו כמה את יפה מול הפרצוף שלו? ברור שתרצי!".
"קשה לאנשים עם השונה והמיוחד"
לאימפריה הנשית של המלוליות יש צלע שלישית - המנהלת האישית שלהן, בר רימוני בת ה-26, שגם מגיעה איתן לראיון. עד לאחרונה בר עבדה ביחסי ציבור במשרד של ציפי רומנו ("מחוברות"), אבל לאחרונה חברה בצעד מתוקשר לתניה גרבר, אקס האח הגדול ואשת השי-חי, למשרד משלהן. את המלוליות בר הכירה בסצנת חיי הלילה של תל אביב, והיום הן לגמרי תחת חסותה.
אתן חברות של תניה ושי חי?
הודיה: "אנחנו נפגשות איתם בארועים ואוהבות אותם, הם הורסים. שי חי הורס ת'בריאות, בן אדם טוב שכיף להיות בחברתו, לא אכפת לנו מה אומרים עליו".
מבחינה כלכלית בר מבטיחה שמדובר בתקופה חדשה. "עשו עליהן המון המון כסף", היא אומרת, "אני באה מהתחום ואני יודעת שהן היו הדבר הכי חם בתקופה שבה הן התפרסמו, אבל אף אחד לא אמר להן. היום אני המנהלת שלהן, אני לוקחת אותן איתי לארועים ודואגת שהן יקבלו על זה כסף. אני עושה בשבילן הכל".
הודיה: "פעם היינו הולכות להשקות ולא מקבלות על זה כסף. יש מצב שניצלו אותנו. היינו אצל הסוכן רונן צרפתי ואחר כך אצל יריב נתי, אבל. אני לא מאשימה אותם בכלום כי אני לא יודעת פרטים. זה לא שנגמר ביננו רע, אבל את רואה אותנו בהשקות ואז זה מופיע בעיתון, אז מן הסתם היינו צריכות לקבל על זה כסף".
מירב: "היינו ילדות ותמימות. בתעשיה הזו אתה לא יודע בדיוק מה קורה איתך, אבל כבר לא ניתן לאף אחד לנצל אותנו יותר".
וכך מתנהלת המכונה המלולית: להודיה ומירב יש ערך סלבריטאי, אבל אפס שקלים בבנק, היות שלא הצליחו להשיג שום עבודה מאז שהתפרסמו. בינתיים בר משכנת אותן בדירתה בפלורנטין, ומדי פעם הן מתרסקות על הספה של עמרי כהן, לקוח אחר של רימוני. מעצבי אופנה שונים ומאמנת כושר, גם הם לקוחות, לוקחים חלק בסטיילינג של הבנות, כסוג של פרויקט קבוצתי. כשהן לא מופיעות במועדוני גייז ודופקות נוכחות בארועים - הן לומדות את אמנות הראיון מול מצלמה אצל מורה פרטי שבר ארגנה להן, ומבקשות מחברים שילמדו אותן אנגלית, כדי להמשיך את קריירת ההיפ הופ גם בזירה הבינלאומית.
אבל עם כל זה לא הולכים לבנק. בשביל הממון הרב להפקת "אני מקפיצה", הן היו צריכות ספונסר חיצוני, וכזה נמצא בדמותו של איש העסקים גבריאל בוזגלו.
"גבריאל הוא חבר טוב שלנו והוא מאמין בנו", אומרת בר, "אז הוא החליט להשקיע בזה כסף".
חבר מאיפה?
"חבר", שלושתן יורות במקהלה.
הודיה: "הוא נתן לנו חמישים..."
מירב: "אל תגידי".
חמישים אלף דולר או שקל?
הודיה: "שקל. הוא איש עסקים לא פראייר, והוא מאמין בשתינו".
בר: "אמרתי להן לא לדבר על כספים, זה כלל מספר אחת".
בר, לא פחדת להתחבר אליהן? בכל זאת, התאומות מלול זה מותג שמגיע עם תגובות די קשות.
בר: "אני אגיד לך את האמת, אם להיות הכי פתוחה שיש, הרבה אנשים אומרים לי דברים לא כל כך טובים עליהן. אבל לא אכפת לי. זה נכון שיש עליהן סטיגמה, אבל כשאני מאמינה במשהו אני הולכת עם זה. הן יהיו הדבר הכי גדול ואני אעשה הכל בשביל זה. יש להן את הלב הכי גדול שתכירי. את יושבת איתן ורואה שזה לא מה שראית ב'היפה והחנון'. יש להן שואו ולוק, אבל זה לא מעיד על סתימות וטפשות".
"קשה לאנשים עם השונה והמיוחד", אומרת מירב, "הם רוצים שהכל יהיה בנאלי. אנחנו תמיד אהבנו להיות מיוחדות, ולא אכפת לי מה אומרים. זה מעניין לי את יודעת את מה".
הודיה: "ברחוב אנחנו מרגישות שאוהבים אותנו, ילדים רצים ומחבקים אותנו, במסיבות תמיד מצטלמים איתנו. אז מה זה משנה אם איזה ילד פחדן שיושב לבד בחדר כותב בטוקבק?".
בר: "תאמיני לי, אותו ילד ירצה להצטלם איתה אחר כך אם הוא יפגוש אותה".
ובכל זאת, קוראים לכן וולגריות, טיפשות, תת רמה. קשה להאמין שזה לא מעליב
מירב: "אולי בהתחלה זה טיפה הזיז לנו, אבל היום באמת שכבר לא. רק כשכותבים משהו על המשפחה זה פוגע. תגידו עלי מה שתרצו, אבל לכתוב שההורים שלי יתביישו בי, זה כבר לא לעניין".
הודיה: "כן, סליחה? למה, אתם מכירים את ההורים שלי? אני יכולה להבין חלק מהתגובות, לכל אחד יש, נו..."
מירב: "דעה?"
הודיה: "כן, לכל אחד יש דעה משלו. וצריך לקבל את כל הביקורות, גם הטובות וגם הרעות. אבל יש דברים שמעצבנים. נגיד שכתבו על רקדנית שלנו שהיא שמנה. דווקא אישה כתבה את זה, ואני לא מבינה, איך נשים יכולות לדבר ככה על אחרות. בכוונה לא לקחנו לקליפ רק דוגמניות ששוקלות 40 קילו. היה לנו חשוב להביא את כל הסוגים".
"כשאשה נוגעת בי אני מרגישה הרבה יותר מדהים מאשר עם גבר"
הודיה ומירב נולדו בירושלים, למשפחה דתית. הוריהן חוזרים בתשובה, יש להן שני אחים גדולים ושתי אחיות קטנות - ומאז שהן זוכרות את עצמן, מרדו בכל מה שהיה אפשר. "למדנו בבית ספר דתי ביסודי, אבל אחר כך לא הסתדרנו עם החוקים של הדת, וכבר בגיל 14 חזרנו בשאלה", מספרת הודיה. "היינו עושות בעיות, בורחות מהבית, פעם לא היינו בבית חודשים. עזבנו את בית הספר בכתה י', תמיד היינו חסרות גבולות. אנחנו עדין מאמינות באלוהים, אבל אמונה זה מהלב, זה לא קשור למה שאנחנו לובשות".
מה היחסים שלכן עם ההורים היום?
מירב: "אמא היא כמו חברה שלנו והיא רוצה שיהיה לנו טוב. עם אבא עוד לא דיברנו על הקליפ שיצא, אנחנו לא יודעות אם הוא ראה אותו. אנחנו לא נמצאות בבית הרבה, קשוח היום לחזור לירושלים. זה עדיין הבית, אבל תל אביב נולדה בשבילנו".
צבא הן לא עשו ("אנחנו מתחרטות על זה, רצינו להיות לוחמות"), ורוב חייהן בעיקר ניסו לשרוד עם ראש מעל המים. צרות כלכליות תמיד היו ברקע, גם רגע לפני גמר "היפה והחנון". כשהן היו בשיא ההצלחה שלהן, הן הורשעו בגניבה מקניון מלחה ומנהג אוטובוס, וקיבלו מאסר על תנאי וקנס כספי.
"אמא שלנו לא עובדת ואבא שלנו עובד בעבודות מזדמנות, לא ניכנס לזה", אומרת הודיה. "לפני 'היפה והחנון' עבדנו במלצרות מדי פעם, כדי לקנות לעצמנו דברים ולתת למשפחה, למרות שההורים לא רצו לקחת. אצלנו בבית, אם אחד האחים היה רוצה לקנות לעצמו משהו, הוא היה צריך לצאת לעבוד. היו תקופות קשות, אבל אני זוכרת רק כיף ושמח מהמשפחה הזו. ההורים דאגו שלא נרגיש לרגע שחסר לנו משהו".
היום הן חיות ללא חשבון בנק של ממש. "יש לנו חוב של פלאפון ועיקלו לנו את חשבון הבנק אבל אנחנו נסגור את זה", אומרת מירב באדישות, "פתחנו חשבון בבנק הדואר, ולא נכנס אליו כסף ולא יוצא ממנו". "לפעמים אין לנו אפילו כסף לנסיעות, ועברנו לסיגריות מגולגלות, כי זה זול יותר", הודיה מוסיפה.
עם ההנהלה החדשה, הן מקוות לשים את הקשיים הכספיים מאחוריהן. "הן עם אישה עכשיו, זה יהיה אחרת", בר קובעת, "ולא סתם אישה - אישה לסבית".
ביוני השנה, כשהאחיות הגיעו לבכורה של סרט שבמרכזו רומן לסבי, מירב ניצלה את ההזדמנות כדי לספר לכמה מהנוכחים שגם היא נמשכת לנשים, אבל כשנשאלה על כך סירבה להגדיר את עצמה.
אוקיי בנות, זה הזמן לצאת מהארון רשמית.
מירב: "אני לא מגדירה את עצמי ואת המיניות שלי, אבל כן - אני נמשכת לבנות יותר מלבנים".
הודיה: "אני מעדיפה לא להיכנס ללמי אני נמשכת".
והנה, אחרי שהתאמצתי שעות - מצאתי את ההבדל בין המלוליות. מירב, ככל הנראה, יותר נועזת ופתוחה, ובר טוענת שהיא גם "טיפה טיפה יותר עצבנית".
מירב: "מה פתאום? אני לא עצבנית בכלל".
יש לך חברה, מירב?
מירב: "לא. יש לנו הצעות כל הזמן, אבל אין לנו ראש לזה. היו לנו בני זוג של חודשים, לא קשרים ארוכים. אף אחת מאיתנו לא הייתה מאוהבת אף פעם. גם באישה עדיין לא התאהבתי".
ואיך זה להיות עם אישה ביחס לגבר? גם את מוזמנת לספר, הודיה.
מירב: "אם יהיה לה מה, היא תספר".
כלומר, אצלה זה בתאוריה ואצלך במעשי?
הודיה: "בואי פשוט נגיד שאני פתוחה להכל".
מירב: "כשאשה נוגעת בי אני מרגישה הרבה יותר מדהים מאשר עם גבר. זה חיבור אחר. גבר לא רואה אותך מבחינה רגשית, הוא רואה כוסית שבא לו לזיין. הוא רואה גוף. אישה לא רואה אותך כגוף, זה קודם כל מהצד הרגשי".
הודיה: "חשוב שתכתבי שאנחנו מחוברות לא רק ללסביות אלא גם להומואים. יש לנו חיבור אמיתי עם הקהילה הגאה, מקבלים אותנו בה מדהים. וגייז זה החיים שלנו".
מירב: "אני מאוהבת בגייז, כל החברים שלי גייז. עמרי ,החבר הכי טוב שלנו, הוא גייז".
הודיה: "אם אני אשב עם אנשים ולא אדע מי זה מה, אני תמיד אתחבר להומו. תמיד".
רק תסבירו לי דבר אחד - למה התנשקתן במסיבת יום ההולדת שלכן?
הן צוחקות. "די נו", אומרת מירב, "זו הייתה אהבת אחיות. לא צריך לעשות עניין מכל דבר. אנחנו מאוד אוהבות אחת את השניה, זה הכל".
צילום: עופר חן | סטיילינג: לי וולף | איפור ושיער: מיכל ארן | בגדים: שמלה פרחונית ירוקה: ICE CUBE, חולצה לבנה: נעמה בצלאל, נעליים שחורות: SPRING, גרביים שקופים: גולף, סווטשירט פאצ'ים: PULL & BEAR, חצאית כסף: קסטרו, סניקרס ורודות: קסטרו, תכשיטים: TOUS, תיק: ALDO, חולצה מכופתרת: נעמה בצלאל, סריג: קסטרו, חצאית ורודה: , Stradivarius, נעליים בורדו: SPRING, שמלה תכלת: נעמה בצלאל, מעיל ורוד: קסטרו, נעליים אבזמים: ALDO.
תודה רבה לחדר הבריחה grand-karlibach hotel, מנחם בגין 65, תל אביב.