"אני שירי מימון של הדוגמניות", מתלוצצת ליאת בלו, המתמודדת הכי זכירה מתוכנית המציאות "הדוגמניות", ששודרה בשנת 2005 ונועדה למצוא את הדוגמנית הבאה של ישראל ולספק למשתתפות בתוכנית תועפות של תהילה וזהב. אבל אתם כבר מכירים את הפזמון - הבטחות בצד אחד, מציאות בצד השני ובאמצע עוד ועוד פליטי ריאליטי שהבטיחו לעצמם לנצח את סטטיסטיקת 15 הדקות האכזרית.
לרגע אחד הם היו שם גבוה, נצצו בין כל הכוכבים, הצטלמו למאות סלפי ביום, חייכו לצלמי פפארצי מוזמנים. ואז, כמו סערה באי טרופי, השמיים התמלאו עננים. אבק הכוכבים שוקע, הקהל מתאהב בכוכב תורן אחר ורק המתמודדים עצמם נשארים שם, כמו ווייז שאיבד כיוון בפקק אינסופי, מחשבים מסלול מחדש.
ליאת בלו, 37, הייתה שם. היא נכנסה לשואו ביזנס במסלול המהיר ובלטה הרבה מעל שאר המתמודדות בתוכנית. הכרנו אותה כבת השכן, כאחת משלנו והיא אפילו החזיקה בסיפור חיים מרגש – כתינוקת ננטשה בברזיל ואומצה על ידי משפחה ישראלית. רק במקרה היא הפסידה את המקום הראשון לוויקטוריה כצמן.
"היה מגניב, אבל להגיד שהתוכנית הייתה לי קלה אני לא יכולה", היא אומרת, עשור וחצי מאוחר יותר. "מצאתי את עצמי מוקפת בבנות מתוקות, אבל לא היה לי הרבה קשר אליהן. הגעתי למקום השני, ומיד בסיום התוכנית אמר לי המפיק גיא המאירי 'את הולכת לכיוון אחר, לא כדי להיות סתם בתקשורת. את הולכת להיות בעשייה, להיות שחקנית'. אני לא חושבת שעד היום הוא יודע כמה השפעה הייתה לו עליי. רק היום אני מבינה למה הוא התכוון".
הצעד הבא של בלו לא היה מפתיע. היא פנתה ללימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין ולוהקה לסדרה "האי" בערוץ הילדים, והנה בן רגע היא כבר לא הייתה פליטת ריאליטי אלא כוכבת ילדים. רמות הפרסום וההערצה הרקיעו שחקים: "אהבה, זו המילה. בשביל האחרים זו עטיפה נחמדה, אבל האהבה הזאת הייתה העולם בשבילי. אני כל כך מוקירה את הרגעים האלה, אני צמאה להם. התוכנית הייתה הצלחה מסחררת, עד היום יש עליה באזז".
אלא שבדיוק אז, בשיא ההצלחה המקצועית, החלו חייה האישים של בלו להיסדק. המשבר הראשון הגיע בדיוק שנה אחרי שהתחתנה עם מפיק הטלוויזיה ארז דן. עוד לפני שהספיקה להתרגל לטייטל נשואה, השניים החליטו להתגרש. בלו התאוששה מהר והכירה את מי שלימים הפך לאב ביתה (אור, 7), נדב פתאל, נצר לאימפריית הנופש ורשת בתי המלון. אל החופה השנייה בחייה הגיעה בחודש חמישי להיריון, ולסיפור הזה, שלא נכתב באגדות, אין הפי אנד. "אני לא מכירה יוצר שיכול לכתוב סיפור כמו שלי", היא אומרת ממרפסת ביתה ברמת אביב. "אני מבינה שזה נראה נוצץ, אני גרה בדירה יפה באזור נחשב, עם נוף מקסים לים. אבל את רואה אנשים למטה עושים פיקניק? לא. כי החיים זה לא פיקניק".
במבט ראשון קשה להבחין בפגיעות שלה, אבל כשהיא מגישה כוס קפה והיד שלה רועדת עד שהקפה נשפך מהצדדים, משהו פתאום נראה לא תקין. במבט שני כבר אפשר להבחין בצלקת על צווארה הארוך, ובשלישי כבר רואים שהתנועה שלה מוגבלת מאוד. הסימנים החיצוניים האלה הם תוצר של תאונת דרכים קשה שעברה לפני ארבע שנים. "הייתי צריכה להבין שהחיים כמו שהכרתי אותם נגמרו", היא מסבירה, מתעקשת לחייך, "אמנם היכולות שלי במקום אחד, אבל הגוף, פיזית, נמצא במקום אחר והפער כל כך גדול. עכשיו לכי תלמדי לחיות עם זה".
למרבה האירוניה התאונה ארעה כשבלו יצאה ממקום העבודה שלה, אז במשרדי רשת פתאל, כדי להקפיץ חברה לביקור רופא. היא נסעה בנתיבי איילון, שבריר שנייה, ובום גדול שמשנה חיים: "מישהי נכנסה בי מאחור. אני מניחה שהיא הייתה בנייד ולא שמה לב שהתנועה האטה. ברגע הראשון לא הבנתי שקרה משהו רציני, אבל חטפתי מה שנקרא צליפת שוט. כאב לי הגוף ופיניתי את עצמי למיון".
בלו השתחררה עוד באותו היום כשהיא סובלת לכאורה מחבלות קלות. "לא עשיתי עניין, אבל הכאבים נמשכו. עברו שבועיים, עברו שלושה, חודש וחודשיים ואני סובלת מכאבים שלא מרפים", היא מספרת, "באותו זמן הייתי עמוק בהליכי גירושים מנדב, מתאבלת על אימא שלי שנפטרה במקביל, ואמרתי לעצמי שאלה בטח לא רק כאבים פיזיים. אבל החודשים עוברים והכאב רק מתגבר עד שלא יכולתי יותר לשאת אותם והחלטתי ללכת להיבדק. משם, תיק-תק מצאתי את עצמי בחדר ניתוח".
בזכות הקנאביס אני מתפקדת
בלו סבלה מפציעה בעמוד השדרה שכוללת גם פגיעה נוירולוגית. היא עברה ניתוח שניסה לתקן את חומרת הנזק, אלא שתוצאותיו רק החמירו את הכאבים, וההתאוששות ממנו נמשכת למעשה עד היום, כשנה לאחר הניתוח. "נכון שבמהלך ההיריון מתעוררים באמצע הלילה מכאבים עד צרחות? אז ככה אני מרגישה 24/7", היא אומרת, מניחה את כוס הקפה, וחושפת רעידות קיצוניות בידה השמאלית. "הרעידות זה החלק הקל. הרופא שלי אומר: 'את יכולה לנסות לעשות הכל, אבל את זו שמשלמת על זה. את שוכבת במיטה מכאבים, לא אני'. אז למדתי להכיר את המגבלות שלי, מתחתי את הקווים פעם-פעמיים-שלוש עד שהבנתי את הגבולות. הקנאביס תפס תפקיד חשוב בחיי, בזכותו אני מצליחה לתפקד. אני לא נוהגת תחת השפעת קנאביס, כי הבת שלי במקום הראשון, אבל זה הדבר היחיד שעוזר לי.
"הרופא שניתח אותי, ד"ר צבי לידר, אמר לי ישר: 'את צריכה קנאביס'. עד אז הייתי האדם הכי סחי בעולם - אני לא שותה אלכוהול. בפעם הראשונה פחדתי לעשן לבד אז חברה הגיעה כדי לתמוך בי, ולאט לאט גיליתי כמה זה עוזר לכאבים. זה לא ממסטל אותי בכלל וזה עוזר גם לרעידות. זו תרופה מדהימה, רק חבל שהיא עולה המון כסף. זו תרופה שאני צורכת בצורה חוקית לגמרי, עם מרשם, וזה עולה לי 1,800 שקל בחודש. ערימות של כסף".
ומה קורה עם הילדה בינתיים, איך מגדלים ילדה ככה, איך מפרנסים?
"יש לי חוזה לא כתוב עם אבא של אור שהיא במקום הראשון, וגם המשפחה שלו עוזרת. כל אחד עושה מה שהוא יכול בהתאם ליכולות שלו. אני חיה עם כאבים מטורפים, זה נכון, אבל אני אימא ואני צריכה להחזיק את עצמי כלכלית, את הבת ואת הבית שלי. אף אחד לא מחזיק אותי, אף אחד לא מממן אותי. אז מתחילים להבין את החיים וללמוד אותם אחרת. אחרי הניתוח הייתה חצי שנה מאוד קשה, אפילו לקום מהמיטה לא יכולתי. מזל שבורכתי בחברים וחברות שעזרו לי. זה לא מובן מאליו, זו אהבה שלא קיבלתי אף פעם חוץ מאשר מאימא שלי".
ביטוח לאומי? מזונות? איך את משלמת שכר דירה?
"מביטוח לאומי לא קיבלתי אגורה עד היום. לא אגיד לך שקל לי כלכלית. את נכנסת לדירה המהממת הזאת עם הנוף המקסים הזה, אבל כשאני חתמתי על חוזה שכירות והתחייבתי לאיקס שנים, לא היה בתכנון להגיע לאפס יכולת השתכרות. אז את מגרדת, ושורפת המון חסכונות, מוכרת את מה שאת יכולה למכור ויש חודשים שאת לא מרימה את הראש. היו ימים שירדתי למכולת והייתי צריכה לבחור אם לקנות חלב או לחם. את חושבת מה הילדה תאכל, הילדה חייבת לאכול. אז את לא אוכלת".
אבל יש לה אבא, וברוך השם, אבא מדושן כלכלית. איך יכול להיות שליאת בלו לא יכולה לקנות גם חלב וגם לחם?
"יש הסדרים ביני לבין אבא של אור, הוא אבא מדהים וכבודו במקומו מונח. ההסכמים שלנו זה ביני לבינו. אני כל כך מעריכה אותו, אני שומרת עליו ויותר מזה, אני שומרת על אור. אוטוטו היא עולה לכיתה א', היא תלמד לקרוא".
את מצליחה לעבוד, להתפרנס?
"אני מלמדת משחק בשיעורים פרטיים, מכינה לאודישנים. עושים יש מאין. אני לא המצאתי את הגלגל, יש הרבה נשים חד הוריות. אלה החיים, שורדים. ותראי, עם כל זה אני מאושרת ומודה על מה שיש".
הייתה לי אימא אחת
תאונת הדרכים היא רק הדובדבן החמוץ מעל הקאפקייק שנקרא החיים של ליאת בלו. היא נולדה בשנת 1984 בברזיל, לפחות זה מה שסיפרו לה, ננטשה בנסיבות לא ברורות ואומצה על ידי משפחה ישראלית חשוכת ילדים. עד היום היא לא יודעת מה גרם לאימה הביולוגית לנטוש אותה כשהיא רק בת כמה ימים. "נטישה, זו המילה שמגדירה אותי, זו המילה שמובילה את כל חיי. אני רק רוצה שיאהבו אותי", היא אומרת בכאב ובלהט, "אני לא יודעת מה קרה, לא פתחתי תיק אימוץ, לא נגעתי בזה, זה לא מעניין אותי. מבחינתי הייתה לי אימא אחת והיא מדהימה. ביום שנכנסתי להיריון הבנתי שאין ולא תהיה כמו אימא שלי בעולם. היו לה דפיקות מפה ועד להודעה חדשה, אבל ההכלה, הנתינה האינסופית, ההקרבה; יואו, אין אדם בעולם שיכול להבין מה עברתי עם האישה הזאת".
בלו גדלה עם הוריה המאמצים בהרצליה, יחד עם אח גדול, מאומץ גם הוא, ובנעוריה הייתה בנבחרת ישראל בהתעמלות קרקע. "אימא שלי הייתה הולכת איתי לכל מקום, אוספת אותי מבית הספר לאמנויות ישר לאימון של חמש שעות בווינגייט", היא נזכרת. "פציעות, תחרויות, פחדים, אימא שלי מחזיקה לי את היד כל הזמן. ובו בזמן מגדלת עוד ילד, ונשואה לגבר תינוק מפונק שמקבל כל יום ארוחת צהריים חמה, וזה כשהיא עובדת במשרה מלאה במשרד ראש הממשלה, ומחזיקה זוגיות מהאגדות. 52 שנים הם היו ביחד".
בלו רצתה מודל כזה גם לעצמה. כשלא מצאה אותו בפרק א', לא ויתרה על האפשרות לחיות יחד לנצח באושר ועושר: "נכון שאחרי הגירושים מארז המתוק חשבתי שלא אתחתן שוב, אבל איך אומרים, נבר סיי נבר. בגיל 28 הכרתי את נדב ובגיל 30 התחתנו".
מישהו ויתר עליי
הבית של בלו ואור מלא עדויות לנסיכה הקטנה שמתגוררת בו, בית בובות של אנה ואלזה, פצצות סבון ביתיות שהכינו ביחד במהלך סגרי הקורונה ומיליון גוונים שונים של ורוד. על השידות מפוזרות תמונות של אור החל מהיום שבו נולדה, ביניהן אחת שצולמה עוד בבית החולים, שבה בלו חובקת תינוקת בת יום וזורחת מאושר. שום רמז למה שבאמת קרה שם: "מיד אחרי החתונה העניינים התחילו להסתבך - שמירת היריון, אשפוז ועוד אשפוז ופתאום ניתוח קיסרי בחירום. זה הוביל להמון התקפי חרדה, ודיכאון אחרי לידה שהוביל גם לאנורקסיה, ומשם לשלושה חודשי אשפוז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, וכל זה כשאור רק בת שנה וחצי".
לא פשוט לעזוב ילדה בגיל כזה לזמן כה ממושך.
"זו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי אותה, אבל הייתי במצב קשה. הגעתי למשקל 36 קילו, הלב שלי כבר לא עבד תקין. אחרי שלושה חודשים במחלקה ועם עוד 13 קילו הצלחתי להגיע למדד bmi תקין ושחררו אותי, אבל התקפי החרדה לא נעלמו. הם נשארו שם, בכל פעם שאור הייתה חולה תפקדתי, אבל מיד כשהבריאה התמוטטתי לגמרי. פתאום את כבר לא במחלקה מרופדת, את צריכה לטפל בילדה ובעל ובית ועבודה, התרחקתי מעולם המשחק והייתי כל כולי מושקעת בלהקים משפחה ולנהל אותה. אבל החיים בבית לא פשוטים לי".
ואז הגיעה עוד מכה.
"31 באוגוסט, לפני ארבע שנים בדיוק. אני יושבת עם אור בבריכה במלון באילת ואבא שלי מתקשר אליי: 'ליאת, אימא חולה. יש לה סרטן'. באותו רגע אני עולה על מטוס לתל אביב, ומהרגע הזה עד ערב שני של סוכות, חודש ושבוע, אני סועדת את אימא שלי בבית החולים, עד שהיא נפטרה. סרטן בלבלב. ואז הקרקע באמת נשמטה מתחת לרגליים שלנו, ואז אני לא יכולה ליפול. אין מי שיחזיק אותי. אני לבד".
אבל היית נשואה.
"בסיום ה-30 למותה של אימא שלי, נדב ואני החלטנו שזה לא עובד. עכשיו לכי תתחילי את החיים שלך מאפס - בלי אימא, שהיא החברה הכי טובה בעולם, בלי גב כלכלי, אבא מפורק, אח עם המון בעיות באינטליגנציה הרגשית, וילדה בת שנתיים ושמונה חודשים. לא המצאתי את הגלגל, כולם התגרשו. הכאפה הייתה לאבד את אימא, ואז הגיעה התאונה".
וואו, איזה סיפור חיים.
"עם כל הקשיים, טוב לי היום. ההתמודדות הכי קשה לי עכשיו זה סיפור האימוץ והנטישה, וההתמודדות השנייה אלה הכאבים הפיזיים, אבל עם כל מה שעברתי אני אומרת תודה על מה שיש".
איך העובדה שננטשת כתינוקת השפיעה על האימהות שלך?
"מישהו ויתר עליי, החליט שלא ולא משנה מה הסיבה לכך. אני רואה איך אני מתקנת חוויות שלי דרך אור. זה משהו שמשפיע גם על הזוגיות וגם על חברויות, זה נוגע בי בכל מקום".
נדב בזוגיות חדשה עם רומי עפרון, בת ה-27.
"היא ילדה מהממת, הבת שלי מתה עליה והן מסתדרות נהדר".
חייבת שיאהבו אותי
בלו לוקחת נשימה אחרי שגוללה את מה שעברה בשנים האחרונות, בזמן שנעלמה מעיני הציבור והחליפה את אור הזרקורים באורות הניאון של מסדרונות איכילוב, שם היא מטופלת. "זה סיפור סוחט דמעות, אני יודעת, אבל עם כל מה שעברתי, אין סוף יותר שמח מהסוף שלי".
בלו מתכננת לחזור למסך ולהיות שחקנית והיא משקיעה בזה את כל כוחה, לכן קצת מוזר שהיא כבר מדברת על סוף. "זה נכון, זו התחלה. נולדתי מחדש. עם כל הקשיים, את רואה פה בן אדם מאושר ושלם. נכון, יש לי מיליון הפרעות, אני רחוקה מלהיות מאה. אני לא עשרים ביום טוב, אבל איזה מתנות קיבלתי".
בינתיים היא מתכננת הרצאה חדשה, על סיפור חייה והתרופה הכי טובה בעיניה לכאבי גוף ונפש: "ההרצאה מדברת על תחושת השייכות, וכמה היא משפיעה עלינו. תחושת השייכות מתחברת אליי בכל מקום של החיים, אבל בווליום הכי חזק. דווקא בגלל סיפור האימוץ שלי, אני חייבת להרגיש שייכת, להרגיש של מישהו, של משהו, אני חייבת שיאהבו אותי".
עכשיו היא שמה את כל הז׳יטונים שלה על קאמבק ולא תוותר עד שתשיג אותו: "היום בגיל 37, אחרי כל מה שעברתי בפאקינג חיים האלה, אני השחקנית הכי טובה שאני יכולה להיות, אני בשיא, אני יכולה להביא עוצמות אחרות, אני שחקנית בנשמה. ייאמר לזכותה של אירית מילר, הסוכנת שלי, שגם בשנים שאני ויתרתי על המשחק, היא לא ויתרה עליי. היא כל הזמן שולחת לי אודישנים, ולא הגבתי, עד לאחרונה. ממש עכשיו עשיתי אודישן לסרט חדש, נתתי את כל כולי. אבל בטח זה ייגמר בזה ש'אין לך מספיק עוקבים באינסטגרם, את כבר לא מוכרת', הרי כל מי שיוצא מ'האח הגדול' מיד מקבל תפקיד בסרט".
בקרוב, אחרי הפסקה של יותר מעשור, בלו תגיע לסט צילומים ותשתתף בתפקיד קטן בסדרה "שנות ה-90". "הייתי בחתונה של מני ממטרה ופרלה דנוך, וניגשה אליי ילדונת מהממת ואמרה ׳אני מתה עליך׳. אני עפה מזה, אני מאלה שאוהבות שאוהבים אותי, אז עפתי עליה בחזרה ואז היא אומרת ׳אני רוצה שתכירי את בעלי׳. ואני כזה, 'מה בעלך?! את ילדה!', ואז היא מכירה לי את דניאל אסייג. היה לנו חיבור מדהים. פעם ראשונה שדיברתי איתם והרגשתי כאילו אני מכירה אותם כל החיים. אסייג אמר ׳באסה, ליהקתי הכל, אבל בואי לתפקיד אורח׳. ואין מאושרת ממני. יש לי למה לצפות, זה מחיה אותי, זה נתן לי דרייב לחזור שוב לאודישנים, לפרק דמויות, להבין, ואני מוצאת את עצמי מחברת את כל הצורך הזה לנטישה, לאימוץ שלי".
חשבת לפתוח את זה?
"לא. למה זה טוב? איזה קלוז'ר יכול להיות שם? הרצון שלי להוכיח ולהיות אהובה טבוע יותר מדי עמוק בי. שום דבר לא ישנה את זה. חוויית הנטישה מלווה אותי בכל מקום. גם בבחירת בני זוג וחברות. לאחרונה יצאתי עם מישהו, ופתאום אחרי חצי שנה הוא עשה לי גוסטינג, נעלם. את רק רוצה שיראו אותך, כשחקנית, כאישה. אני לא פמיניסטית, אבל אני אישה חזקה, עושה הכל לבד בעשר אצבעות, גם אם הן לא עובדות מאה אחוז. אז החלטתי ללכת עד הסוף, אני שחקנית טובה, גם אם אין לי טריליון עוקבים באינסטגרם, אבל אני פה, טוב לכם? סבבה, לא טוב לכם? גם סבבה, אבל אני פה כדי להישאר, ואני אלך למאות אודישנים, ואקבל את אותן תגובות, אבל בסוף משהו יתפוס. אני שחקנית טובה, אני יודעת את זה".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור ושיער: ניב דהאן | הפקה: רותם פנחס