"יש לי בבית ארון שלם עם בגדים של אמא שלי וארגזים מלאים בנעליים", אומרת מאי מור, בתה של הדוגמנית פינצ'י מור, שנפטרה לפני שלוש שנים. "יש שם פריטים הזויים שכבר אי אפשר להשיג היום, כמו שמלת עור או אוברול, חצאית מטורפת של רוברטו קוואלי או של ז'אן פול גוטייה. אני יכולה ללבוש את הבגדים האלה, אבל אני לא כל כך עושה את זה. לא מרגישה שזה אני. אמא הייתה משהו אחר. היא אהבה חצאיות טוטו ושמלות, ולי יש טעם יותר פשוט. אז אני פשוט עומדת מול הארון ומסניפה את הריח".
לאחרונה, מספרת מאי, החלה להרהר באפשרות לתרום את הבגדים של אמה – לערוך מכירה פומבית או תערוכה, כשההכנסות יועברו לעמותה כלשהי. היא יודעת שההתעניינות בארון המפואר הזה תהיה גדולה. אמא שלה הייתה אחת הנשים האיקוניות של שנות השמונים, מי שגילמה את האריסטוקרטיה הנשית הישראלית של לפני עידן הפילטרים המחמיאים. בשביל הציבור הישראלי היא הייתה "הרגליים של המדינה". אבל בשביל מאי, היא הייתה הכל. "לפני שהיא נפטרה, היה חבר שאמר לי: 'תשאלי אותה את השאלות הכי דביליות בעולם. איזה צבע היא אוהבת ואיזה פרח היא אוהבת וכל סיפור מהילדות'. אז עשיתי את זה, והיא סיפרה לי המון דברים. אבל לא את הכול אני זוכרת".
אני חמש דקות איתך וכבר בוכה. איך זה שאת לא?
"אין לי תשובה. בכיתי המון ביום שהיא נפטרה ויום למחרת, אבל זה היה מלווה בסוג של הקלה, בגלל המחלה הקשה. אני לא אדם שבוכה הרבה. לפני שנתיים נפטר לי כלב ופתאום בכיתי בכל הגוף, בפעם הראשונה מאז שהיא נפטרה. אני לא יודעת להסביר את זה, פשוט ככה אני".
לגדול על המסלול
בגיל 32, אחרי תקופת אבל על מות אמה וסכסוך מתיש על הירושה – החיים של מאי מור מתחילים כאן ועכשיו. היא עוסקת בכושר, תחום שב-2016 דורש מכל מאמנת להתמתג, להיארז, ולשווק את עצמה כמינימום "כוהנת". אצל מאי, הכותרת היא טוורקינג – תורת נענוע הישבן. היא מעבירה שיעורי טוורקינג בסטודיו וכעת גם ב"מאמנים" – דוקו-הספורט החדש של HOT בידור ישראלי, שיעקוב, בין היתר, אחר התהליך שהיא עוברת עם ברמנית סוערת בשם קייט, המתאמנת אצלה. "קייט היא דמות מוכרת בחיי הלילה של תל אביב, כשהסתובבתי איתה גיליתי שכולם מכירים אותה, ואני זה הכי לא בילויים", אומרת מאי, "היא מגניבה בטירוף, אבל היא לא מקיימת אורח חיים הכי בריא שיש, היא רוצה להצליח כמעצבת אופנה והספורט יכול לעזור להכניס אותה למסגרת". במקביל מאי מתחזקת אתר תוכן משלה עצמה, שאליו היא מעלה סרטוני הדרכה לאימונים. את האתר היא מפעילה ביחד עם אחיה ושותפה העסקי, טל מור.
כשהיא יושבת מולי בטייץ וטי-שירט, לא צריך להתאמץ כדי לאתר את הגנטיקה – מאי תמירה ומרשימה כמו אמה האגדית. אבל יכול להיות שהיא קצת יותר ביישנית. "תמיד הייתי ילדה שכשמצטלמים, הולכת לצד", היא מודה. "אני עובדת על הביטחון העצמי שלי הרבה. אני רואה בנות שעפות על עצמן ואומרת: 'איזה כיף לה, היא חיה את עצמה במקסימום'".
אולי לאמא יכולים היו להיות טיפים איך להיות כוכבת.
"תראי, גדלתי בבית שאוהב אסתטיקה ויופי, ושהייתה בו משמעות לנראות. אבל זה לא שהיא דחפה אותנו להיות מפורסמים. מה שהיה לה חשוב זה בעיקר שנעשה ספורט – זה משהו שהיא מאוד אהבה. היא הייתה הולכת על חוף הים, שוחה בבריכת גורדון, עד שהיא לא יכלה יותר. האחים שלי גדלו בחדרי הלבשה של דוגמניות, וגם אני קצת. הא עבדה בתצוגות עם ימית נוי ותמי בן עמי, ספיר קאופמן ודורית ילינק. הכרתי את כולן ולפעמים גם היו מעלים ילדים ללכת על המסלול. בגיל 12 הופעתי בקטלוג של 'פלפל' ובכיתה הייתה התרגשות מזה, אבל אני לא התלהבתי מזה יותר מדי. זה היה קרוב לחיים, לא משהו מיוחד".
עם מיני מאוס, במרפאה של דיסנילנד
מאי היא אחותם הקטנה של טל ודן. אביהם הוא עמי מור, בעלה הראשון של פינצ'י, שחיזר אחריה בחופי הים התל אביביים של שנות ה-70, ורתם אותה לקריירה באל-על – הוא היה כלכלן בכיר, היא דיילת. בגיל 29, כשפינצ'י (שנולדה בשם פנינה) הייתה כבר אמא לשניים, היא החלה לדגמן בתצוגות אופנה, והתעשייה המקומית נכבשה בידי הבלונד, הכריזמה והזוהר. עשור ומשהו אחרי, בשנות ה-90, במקום להילחם על קמפיינים ולהתקמבק בטלנובלות, מור התמסרה לאחורי הקלעים של התעשייה. היא אימנה דוגמניות צעירות והפיקה ארועי אופנה עם מוטי רייף, האקס שהפך לחבר טוב. "היא יצאה במכוון מאור הזרקורים", אומרת מאי, "הייתה לה חוויה לא נעימה כשהגירושים שלה ושל אבא שלי היו מתוקשרים, ואז התחילו לדבר על זה שהיא יוצאת עם מוטי רייף".
אבל גם בשנים ההן, כשהפרופיל התקשורתי היה נמוך יחסית, בתל אביב ידעו מצוין על פינצ'י, וקנאו במסיבות הגג שערכה בביתה בשיכון ל' לסלבס ופוליטיקאים. החיים שלה נראו כמו פרסומת בערוץ 2 החדש והניסיוני – עד שלילה אחד, כשמאי בתה הייתה בת 13, היא סבלה מכאב בטן שמעולם לא הכירה בעבר. "בחדר מיון אמרו שיש לי דלקת בדרכי השתן", מספרת מאי. "הייתה התלבטות, כי היית אמורה לנסוע עם אמא שלי ללוס אנג'לס, לבקר את אחי דן שלמד שם באוניברסיטה. בסוף החלטנו לא לבטל תכניות, טסנו ודן אפילו סידר לנו לבקר באחוזת פלייבוי ולפגוש את יו הפנר. נסענו לדיסנילנד, עלינו על רכבת הרים הכי גדולה שיש. ושם זה שוב פרץ – התנפחה לי בלוטה בצוואר. היה ברור שמשהו לא בסדר".
בסצנה קיצונית במיוחד, בהשתתפות דמויות מסרטים מצוירים לצד כאבים מהגיהינום, החלו הדברים להתבהר. "לקחו אותי למרפאה בדיסנילנד – ותחשבי שמיני מאוס עומדת שם בפתח – ומשם לקחו אותי לבית חולים. לא ממש הבנתי מה קורה, רק הרגשתי שזה מוזר. אני עדיין זוכרת איך אמרו לאמא שלי באנגלית: 'לבת שלך יש סרטן'. נשארתי שם לעוד בדיקות, ובתוך שבועיים נסענו הביתה להבין מה זה בעצם אומר".
"אם צריך לבחור, אז הסרטן הזה"
מאי אובחנה כחולת לימפומת הודג'קינס – סרטן של מערכת הלימפה. ניתן לריפוי, אבל לא פשוט. "בדיעבד הבנתי שזה אובחן דווקא בזכות דיסנילנד", היא אומרת. "ושזה בעצם מזל, כי אחרת המחלה הייתה דוגרת לי בגוף ולא מתפרצת".
איך היה לשמוע בגיל 13 שיש לך סרטן?
"את בעיקר לא מבינה. היה לי מנגנון הגנה כזה, שגרם לזה שכשראיתי ילדים חולים אחרים, חשבתי כמה הם מסכנים, ריחמתי עליהם ולא חשבתי שאני כמותם. אני עדיין זוכרת איך כל דבר שהרופאה אמרה, שאלתי: 'מה זה?'. מה זה כימותרפיה? מה זה הקרנות? הפחיד אותי לאבד את השיער. הוא היה ארוך ומהמם, מלא וחום בהיר. אמא שלי אף פעם לא הסכמה שאסתפר ופתאום לא הייתה ברירה".
הטיפולים ארכו כשנה, במהלכה מאי נעדרה מדי פעם מהלימודים, וביקרה בבית החולים לטיפולי כימותרפיה מתישים. "את לא מחוברת לגוף בגיל הזה, אז את לא יודעת בדיוק מה את מרגישה. לא סבלתי מכאבים אבל היו לי הזעות. אחרי הטיפול הראשון למשל ישבתי עם החברות על הגג שלי ואמרתי להן שאין לי תיאבון, וזו בעצם הייתה בחילה. לאט לאט הגוף מתעייף ואחרי טיפולים צריך להקיא".
והשיער?
"הוא נשר, והיה מאוד קצר. היום אני רואה תמונות ואומרת, 'וואו, הייתי ממש קרחת'. אמא שלי הייתה מספרת אותי ומנסה לטשטש קרחות. לא אהבתי את זה, אבל הסתדרתי. במחלקה האונקולוגית אומרים: 'אין קל וקשה, יש קשה וקשה יותר'. אבל אם צריך לבחור, אז עדיף לקבל את הסרטן הזה ולא אחר. זה סרטן שאפשר לטפל בו ואין חשש לגרורות".
המילה "מוות" לא נאמרה במשפחת מור, והאופטימיות הוכיחה את עצמה – מאי החלימה לחלוטין, ובודקת את ניקיון גופה מסרטן עד היום. אבל עבור ילדה בפתחו של גיל ההתבגרות, לא קל לחזור לחיים שאחרי הטיפולים. דימוי הגוף של מאי ספג מהלומה רצינית. "השמנתי אחרי הטיפולים", היא משחזרת, "לפני כן הייתי שרוך ופתאום כל הזמן אכלתי. בכתה י' העליתי 15 קילו בשלושה חודשים ובמצטבר עליתי מ-40 ל-60 קילו. הייתה שמנה מבחינתי. אל תשכחי שאני לא בת לאמא שמנה – היא פצצת-על ואני לא יכולה להיכנס לג'ינס שלה, זה מאוד קשה. הרגשתי כל הזמן נפוחה, לחץ לי, לא היה לי נוח, הבטן יצאה לי מכל מקום ולא רציתי שיצלמו אותי".
איך אמא הגיבה לזה?
"לאמא שלי היה קשה כי לי היה קשה. היא אמרה לי, 'בובה, את הבת שלי ואני אוהבת אותך', זה לא שהיא רצתה שאהיה רזה בשבילה. אבל באמת אכלתי המון. אחר כך רזיתי די מהר, אבל לי לקח הרבה זמן להסתכל על המראה ולהיות שלמה עם הגוף שלי. גם כשאמרו לי שאני פצצה וכוסית לא הרגשתי ככה".
נשמע קצת כמו הפרעת אכילה.
"אני לא יודעת, זו מילה גדולה. הייתה תקופה שלא הפסקתי לחשוב על אוכל, אבל היום אני מאוזנת. יש הרי סקאלה רחבה – בצד אחד יש השמנת-יתר ובצד השני אנורקסיה ובולימיה, אבל יש גם הרבה באמצע, ולכל הנשים יש הפרעת אכילה ברמה זו או אחרת".
ירכיים, טוסיק והעצמה נשית
ככל שהתבגרה, תרבות הגוף החלה לקחת יותר ויותר גדול בסדר יומה של מאי. אחרי שסיימה תיכון, היא למדה במכון ווינגייט ועבדה בקלאב-מד באילת, במאוריציוס, וברפובליקה הדומיניקנית. אמא שלה לא תמיד אהבה את הבחירות שלה, ואפילו ניסתה לרשום אותה ללימודי רפואה, אבל בסוף השלימה עם התשוקה המתפרצת של בתה. היום דרכה המקצועית של מאי משלבת בין סקסיות לזיעה – בעבר הייתה מדריכה מבוקשת לזומבה ("עד שנמאס לי ממוזיקה לטינית"), והיום הישבן הוא עולמה. כשהיא מדגימה לי טוורקינג ומדריכה אותי בצעדים – ידיים על הירכיים, גב מוקשת והישבן מתנועע – יוצאת ממנה חיה אחרת, הרבה יותר מוחצנת מזו שלפני רגע ישבה על הספה.
"אני מעבירה שיעורי טוורקינג, שזו שעה שמשלבת ירכיים, טוסיק וגם העצמה נשית", היא אומרת, "הבנות שבאות לשיעור מתחברות לגוף שלהן. הטוורקינג מזרים דם לאזור האגן, שם נמצאת הצ'קרה של המיניות, זה כמו ביוגה".
איך גילית את הטוורקינג?
"לא ידעתי בכלל שיש לזה שם. מאז שאני ילדה בבית ספר, היינו מזיזות את הטוסיק. זה בא לנו בטבעיות עוד לפני שראינו MTV. תנועתיות עם האגן זה משהו טבעי לגוף שנעלם באיזשהוא שלב: הרי אם תבקשי מאישה מבוגרת שלא רוקדת ומתאמנת לסובב את האגן, היא לא תדע לעשות את זה. אז אנחנו לא רק מסובבות אלא גם מקפיצות. רק שזה לא נעשה בדרך גסה וזולה כמו שלפעמים רואים בטלוויזיה. טוורקינג זה ריקוד השבטי, אפריקאי, וזה יכול להיות מאוד מעצים. האגן הוא הרי איבר מאוד חשוב לנו, הנשים. כשאת מתרגשת, את מרגישה את זה בבטן, מהרחם – וטוורקינג בא מהמקום הזה. זה להזיז את הבשר, השרירים והשומן".
ובכל זאת, יש משהו קצת מחפיץ באובססיית הישבן שהשתלטה על העולם, לא?
היא צוחקת. "נו מה לעשות, התחת זה הציצי החדש. אבל זה לא משנה איזה תחת יש לך. מה שחשוב זה שזה כיף".
ספורט? כל יום
מאי מעידה על עצמה שהיא שומרת על אורח חיים בריא, אבל לא בקטע פנאטי. "אני לא איזו טבעונית שהכול אצלה נקי ואורגני", היא אומרת, "אני בעד בריאות של גוף וגם נפש, ובשביל זה צריך גם מתוקים ועוגות". ויש עוד עניין: היא לא מכניסה הביתה משקל. "אני חושבת שאם מישהו יוצא לריצה ואז הוא נשקל, ורואה ספרה או שתיים שלא מתאימות לו, זה יוציא לו את כל המוטיבציה, וחבל", היא מסבירה. החלק הקשה במדריך של מאי הוא ההמלצה לעשות פעילות ספורטיבית כל יום. כן, שלוש פעמים בשבוע לא יספיקו. "הרי אם יגידו לך שיש גלולת קסם שגורמת לך להראות טוב יותר", היא אומרת, "להרגיש טוב יותר, לשפר את המיניות והביצועים בסקס, להוריד את הכולסטרול והסוכר ולחץ הדם, לחדד ראייה וערנות וחיוניות – לא היית לוקחת? רק שהגלולה הזו לא קיימת. בשבילה צריך לעשות משהו שאנשים לא אוהבים לעשות".
אבל כל יום זה לא מוגזם? זו לא הפרעה בפני עצמה?
"זה יכול לגבול בהפרעה, אבל בגלל זה צריך לעשות כל יום קצת. תעשי אימון פעמיים-שלוש בשבוע, כמו מכונה, אבל בכל יום אחר – צאי להליכה של חצי שעה, או תעשי מתיחות ויוגה. זה לא יותר מדי".
גם את בן הזוג שלה מזה שלוש שנים, יניב קאופמן, פגשה בעת עיסוק בספורט, הספורט השני הכי אהוב עליה – גלישת גלים. "הייתי בתוך הים עם הגלשן, הגיע גל, והרגשתי מישהו דוחף אותי שאתפוס אותו, שאכנס אליו יותר בקלות. זה היה יניב. התחיל ביננו פלירטוט, ומשם זה התחיל. עד היום הוא דוחף אותי לגלים, תומך בי, כל הזמן רוצה שאתקדם".
מחוץ למים, היא פגשה מצב קצת יותר מסובך: גרוש בן 47 (מהשחקנית אסי לוי), עם שתי בנות. אבל עבור מאי, שיש לה גם שתי אחיות מנישואים שניים של אביה, זה לא עניין חריג. גם לעיתוי הפגישה – זמן קצר אחרי המוות של אמה – היה תפקיד חשוב. "לפני כן היו לי מערכות יחסים סוערות, הייתי מתאהבת במישהו, היה נשבר לי הלב, והוא לא היה מבריא עד שהגיע מישהו חדש. כשאמא נפטרה, משהו התאפס. אפשר היה להתחיל מהתחלה. ידעתי שעכשיו יבוא מישהו משמעותי בגלל זה".
זה עניין של פרופורציות?
"כן. נדלקתי על יניב אבל אמרתי לעצמי, 'יאללה, אם זה לא יסתדר, יבוא מישהו אחר'. בגלל שאיבדתי את אמא שלי, ניגשתי לזה ביותר קלילות מבעבר וזה מורגש. הרי נשים לחוצות זו בעיה".
אז בלי לחץ, יניב ומאי גרים יחד בצפון תל אביב, מאוהבים. המילה "חתונה" לא מרתיעה אותה, אבל גם לא נמצאת בראש סדר היום שלה, אולי כי אין אמא לשתף. "קשה לי כשאני חושבת שלא אחווה הריון ולידה עם אמא שלי", היא אומרת, "היא כבר לא תטייל עם העגלה של ילד או ילדה שיהיו לי. זה פספוס גדול. זה מה שהיא אמרה כל הזמן, עד חודש לפני שהיא נפטרה – שהיא חייבת להבריא כדי להכיר את כל הנכדים שלה".
"הסרטן הגיע עם גזר דין"
מאיי הייתה בת 26 כשהעולם התהפך, שוב. "בדיוק חזרתי לארץ אחרי 3 שנים בקלאב מד בחו"ל, עברתי לגור בדירה לבד – ואז אמא גילתה שהיא חולה בסרטן המעיים. מיד הבנתי שאני חוזרת לבית שלנו, לגור איתה. זה גם בית שכל כך אהבתי, עם כל המסיבות שערכנו בו כל השנים, שלא הייתה לי בעיה לחזור אליו".
פינצ'י נלחמה בסרטן בשיניים, והחזיקה מעמד שלוש שנים, במהלכן סירבה בכל תוקף לתקשר את המצב שלה החוצה, לעולם. "אני חושבת שזה יכול היה לעזור לה, זה היה מעורר השראה ונותן כוח לאנשים אחרים. אבל היא לא רצתה שידברו על זה. גם ככה לא היה קל לאנשים לשמוע על זה. היא היתה מודל של יופי ובריאות, ופתאום ראו אותה בלי שיער, ושיער הוא הרי חלק מהכוח שלנו, כנשים. אנשים היו בשוק. פעם היא הורידה הכל ואז צמח לה מעט שיער קצוץ לבן, היא הייתה כל כך יפה עם הקצר. אבל המחלה הזו לא מוותרת".
האמנתם שיהיה אחרת?
"כן, היו רגעים שחשבנו שהיא מתגברת. אני משתדלת לזכור את הרגעים הכיפיים שבילינו. היינו יושבים בשקט של שישי אחה"צ על הגג, שמים שירים של בוב מארלי ורוקדים על הגג. בגלל שאני הבראתי מהסרטן שהיה לי, הייתי בטוחה שהיא תבריא. אבל זה היה מצב אחר. הסרטן היה לה בגוף הרבה שנים וזה הגיע עם גזר דין".
עדיין לא ברור הקשר הגנטי בין הסרטן של מאי לזה של פינצ'י; מה שבטוח הוא שההפי אנד לא שחזר את עצמו. בגיל 62, הלכה פינצ'י לעולמה, כשהיא מלווה בשלושת ילדיה. "נפרדנו ביום האחרון. היא קראה לנו ואמרה: 'ילדים שלי, אני לא יכולה יותר'. אני הובלתי אותה להגיד את זה. היא הייתה עם כאבים וכבר לא רצתה לעשן קנאביס רפואי. התחילה אצלה קריסת מערכות וזה כאב בכל הגוף. אמרתי לה, 'זה בסדר'".
היית צריכה לשחרר אותה כדי שהיא תוכל למות?
"כן. היא כל הזמן פחדה מה יהיה איתי, אבל היא הבינה בסוף שאהיה בסדר, ושהיא לא יכולה יותר. אמרנו לה: 'אמא, זה בסדר. את עכשיו תלכי לים ותעשי סקי. מעכשיו זה מה שתעשי, באינסוף של החיים שלך'. אלה הדברים שהיא אהבה, ים וסקי, להיות במרחבים. אמרנו לה ללכת לחופש שלה. בכינו נורא ואמרתי לה שאני מצטערת אם פגעתי בה אי פעם".
ואז היא הלכה.
"כן. זה מאוד מוזר. בבת אחת אין. אין. אין את האדם, הוא לא קיים. הגעגוע מאוד קשה. אבל זה הפך לחלק מהחיים, לדבר עליה, לחקות אותה. כשטל אחי ואני עובדים יחד, אנחנו צוחקים ואני מחקה לו את אמא, וכל מיני מילים שהייתה אומרת כמו 'נהדרת'. אמא שלי הייתה כל עולמי, היא הייתה מודל, מישהי לשאוף להיות כמוה. ופתאום היא איננה".
השנה נחתם הפרק האחרון בסיפור המשפחתי של מאי. אחרי מאבק משפחתי בינה ובין אחיה לבין בן זוגה של אמה, נחמן אקשטיין – נמכר הבית המפורסם בשיכון ל'. על פרטי ההסכם והסכסוך, מאי לא רוצה לפרט, אבל ניכר שהוא צילק אותה. "אני לא רוצה להכנס לעניינים המשפטיים, כי זה היה בדלתיים סגורות ויש עוד אנשים שקשורים לזה", היא אומרת, "אני יכולה רק להגיד שבכל דבר שקורה, אני מחפשת את המעולה. למדתי בתקופה הזו הרבה על עורכי דין. החיים מפתיעים וחובטים בך מכל כיוון ובודקים אותך ואתה תבחר לכעוס ולהאשים או להגיד – 'זה קרה, נתמודד'".
זו אמירה גדולה עבור מי שאיבדה כל כך הרבה. את לא כועסת?
"ברור שיש כעס, רגעים שאני אומרת: 'למה דווקא היא? למה זה קרה דווקא לאמא שלי?'. אבל זו החבילה שלי ואתמודד איתה. התחלתי טיפול כשאמא שלי חלתה, זה חיבר אותי לרוחניות, להתקרבות והסתכלות פנימית. אני מרגישה אותה איתי כל הזמן, רק אתמול חלמתי עליה. לפני שהיא נפטרה, ביקשתי ממנה להיות איתי בקשר, לשלוח לי סימנים. אולי הייתי צריכה להיות יותר ספציפית ולהגיד איזה סימן אני רוצה, שמעתי על זוג שמישהו מת ואשתו ביקשה שישלח לה פרפר כחול. אני לא ביקשתי משהו כזה. זו החרטה היחידה שלי".
צילום: רונן פדידה | ע. צלם: עוזי אברהם | סטיילינג: איה מלמד-חי | שיער: עדן ירושלמי | איפור: קרן שחם | בגדים: בגד גוף ורוד בהיר: my urban runway, טייץ: אדידס, עליונית בז' קשורה: אמריקן וינטג׳, סרט לבן בשיער: אמריקן אפרל , נעליים ורודות: קסטרו, אוברול: ZARA , מגן זיעה: אמריקן אפרל, נעליים לבן אפור: AMA, גומיה: h&m, עליונית אפורה קצרה: ZARA, בגד גוף ורוד: אמריקן אפרל, צמידים: h&m, נעליים ורודות: אדידס, חולצת פסים: h&m, מכנסיים לבנים: אמריקן וינטג׳, נעליים אפורות: אדידס, משקפי שמש: טורי ברץ׳
"המאמנים" משודרת בשני-רביעי ב-22:30 ב-HOT בידור ישראלי וחינם ב-HOT VOD