נפתח בעובדה שככל הנראה מיד תיגשו לבדוק בוויקיפדיה כדי להאמין לה: גלית גוטמן חוגגת השבוע את יום הולדתה ה-50. יום ההולדת העגול מסמן גם 33 שנות קריירה, שנפתחה כשזכתה בתואר "תגלית השנה" בגיל 17. גם בהיותה מלכת הדוגמניות של ישראל, גוטמן לא הסתפקה בזה; לאורך השנים המציאה את עצמה מחדש כיוצרת דוקו וכמגישת תוכניות אקטואליה, לא היססה לבטא את דעותיה החברתיות והפוליטיות והייתה מהראשונות שפרצו את סטיגמת הדוגמנית החלולה.
"חשבתי שבלתי אפשרי לחצות את הסטיגמה הזו", היא אומרת היום. "הרי הייתי פוסטר. פוסטר בעיתון, פוסטר על תחנות אוטובוס, פוסטר באיילון. בסוף גם כשהתחלתי בטלוויזיה זה קרה כל כך בטעות, מאנשים שהכירו אותי וידעו שיש לי הומור ועומק. אז אמרתי, 'טוב, אין לי מה להפסיד, ננסה'. וזה עבד".
ואיך נשארים רלוונטיים בתעשייה במשך 33 שנה?
"הרבה השתנה, הרבה ממשיך להשתנות. חייבים לדעת לקבל את השינויים, אחרת הופכים לכועסים וטרחנים. כשפתאום נהיה פייסבוק לא הבנתי את הדבר הזה, כי אני מפעם. כאילו, יש לי טיפה פרטיות בתוך החיים האלה, אני אמורה לוותר עליה? אז בסדר, פתחתי אינסטגרם, אבל לא תראי אותי מעלה נסיעות לחו"ל ולא דברים אישיים. חשוב לי לשמור על הנפש שלי ועל המשפחה, דווקא בתוך העולם הזה שנורא קל להתפלפ בו. הרי מה אנשים רואים? את ההצלחות. הם לא רואים את השנים שהייתה לי פחות עבודה, את ההתלבטויות שהיו. במשך הרבה מאוד שנים הפחדים שלי ניהלו אותי".
את אולי לא משתפת בחיי היום-יום שלך, אבל את לא חוששת לשתף בדעות שלך.
"נכון. אנשים מכירים את הדעות שלי, הפמיניסטיות והפוליטיות. אני לא מסתתרת מאחורי שום דבר".
הרבה חוששים לחשוף את דעותיהם הפוליטיות. את לא חששת?
"בחיים לא. הייתה אפיזודה אחת שקיבלתי כמה מכתבי איומים, חטפתי מכמה ביביסיטים, קשת שלחו לי מאבטח. ישנתי כשהוא מחוץ לבית והוא ליווה אותי לשידור בבוקר. אבל מעבר לזה, אני חושבת שנכון להביע את הדעות שלך. הפכו בארץ את המילה 'שמאל' לקללה. שכחו שהשמאל בעד סוציאליזם ובעד לתת יותר משאבים והכלה לשכבות מוחלשות. השמאל נמצא פה ואומר: כולנו אותו דבר, אנחנו מקבלים את כולם. לא משנה אם אתה ערבי, יהודי, ספרדי, אשכנזי, אישה, גבר".
מה היית רוצה שיקרה בבחירות הקרובות?
"הייתי רוצה ממשלה רחבה שמורכבת מהשמאל ועד הימין, ממשלה שבאה לעבוד, שהאנשים שבה לא יצטרכו לצעוק כדי לקבל אייטם, אלא שיעבדו מספיק קשה – דוגמה, יריב לוין – כדי להגיע למקומות הכי גבוהים בפריימריז. הגיע הזמן להבין שאנחנו חיים פה ביחד. אני בוחנת אנשים על פי הרבה מאוד פרמטרים חוץ מאשר איזה פתק הם שמים בקלפי, ולכן למשל החברים הכי טובים שלי הם זוג שמצביע לביבי. וזה עובד מצוין".
ומה חשוב לך כשאת שמה פתק בקלפי?
"חשוב לי החלום. חשובה לי המילה 'שלום', חשובה לי התקווה שיום אחד ייראה פה אחרת, וחבל לי על כל האנשים שמתים בדרך. חשובה לי ממשלה שאומרת: יום אחד יהיה פה שיח עם הצד השני. ואל תספרו לי שאין עם מי לדבר. חוץ מזה, חסרה לי מפלגת נשים. שיהיו בה גם גברים, אבל שעוסקת בנושאים של אלימות נגד נשים, רצח בתוך המשפחה. לא יכול להיות שאבא אונס את הבת שלו במשך חמש שנים וכשהיא הולכת למשטרה אף אחד לא מגיב. לא יכול להיות שהאזיק הפאקינג אלקטרוני הזה מחכה 20 שנה. כמו שבקורונה היה אפשר פתאום לעקוב אחרי כולם, לא פחות חשוב לעקוב אחרי גברים מכים ואחרי אנסים. הגיע הזמן שיוציאו אותם מהבתים, במקום שיוציאו את הנשים והילדים. יש פה דברים כל כך בוערים".
היה מעניין אותך להיכנס לפוליטיקה בעצמך?
"לא, ממש לא. קטונתי".
כמה פעמים קיבלת הצעות?
"רק פעמיים. בשמאל כבר אין הרבה מקומות", היא צוחקת. "לא נשארו מנדטים".
קודם כל לעמוד על הרגליים
אז גוטמן ככל הנראה לא תרוץ לפוליטיקה, אבל היא נשארת מעורבת מכיוון אחר – כמגישת "שישי בבוקר" לצד יואב לימור (שישי, 6:00) ו"גלית ואילנית" לצד אילנית לוי (שישי, 15:00), וכמגישה והיוצרת של סרטי דוקו שונים – כולם בקשת 12. "גדלתי בבית של קיבוצניקים, שתמיד ראו בו חדשות ותמיד המדינה הייתה בו הדבר הכי חשוב שיש. תמיד ידעתי פוליטיקה ואקטואליה, אבל לאנשים היה קשה לעשות את החיבור בין גלית גוטמן הדוגמנית לבין זה על המסך פתאום".
עד שצלחת את מבחן התוצאה.
"כן. גם לא עניין אותי מה יחשבו. זה כמו בשנים שדגמנתי. המון דוגמניות היו עסוקות בלתרץ את זה שהן דוגמניות, 'אני דוגמנית אבל אני גם עושה תואר'. אני לא הרגשתי צורך לתרץ. מה בדיוק אני מתרצת? את זה שבגיל 21 קניתי לבד דירה? את זה שאני עצמאית? ככה אני גם מגדלת את הבנות שלי, ושתיהן עובדות מגיל מאוד צעיר. אם יש משהו שהייתי רוצה לצרוח לנשים הצעירות זה קודם כל לעמוד על הרגליים, קודם כל תהיו בזכות עצמכן. לפני שאתן מתחתנות, לפני שאתן עושות ילדים, תדעו שיש גם את היום שאחרי, כי יכול להיות שזה לא יעבוד. אסור לסמוך רק על המקום הזה של להתחתן".
הרבה אנשים מסתכלים על דוגמנות כמשהו פחות פמיניסטי.
"אני ראיתי בזה רק העצמה, אף אחד לא הכריח אותי לעשות שום דבר. עשיתי הכל בגבולות שלי, ואין משהו שאני מצטערת שעשיתי".
בשנים האחרונות יש שיח על אידאל יופי שמשתנה. את מרגישה את זה?
"למזלי כן, אידאל היופי השתנה, גם הגילנות היא חלק מהשיח, מה שמשרת אותי מאוד יפה. חוץ מזה, ביותר ויותר קמפיינים יש דוגמניות במידות גדולות, ואז אני שומעת דווקא את אלה שעשו את המהפכה אומרות, 'זה פלסטר', 'זה עלה תאנה'. אבל את יודעת מה? גם אם זה פלסטר, זה עושה את העבודה. אני חושבת שזה עוזר להרבה מאוד נשים לעמוד מול המראה ולקבל את עצמן. זה אפילו עוזר לי".
לך? גלית גוטמן?
"גם לי. בסוף אני צריכה לעמוד מול המראה בגיל 50 ולהגיד: 'מאמי, הנס הזה שהיה עד גיל 40, שלא היית מתאמנת, שיכולת לאכול את כל הג'אנק האפשרי ולקום בבוקר ולהישאר באותה מידה – הנס הזה נגמר'. יש לי בעשור האחרון דמות קצת אחרת. אז אני אוכלת יותר בריא, ואני עושה ספורט פעמיים בשבוע, ואני מתבכיינת. ואני משתדלת לעלות קילו ולהוריד אותו. למרות שכבר כאילו, זהו, אני תקועה על 59. זה לא הולך לשום מקום, ואני מנסה לקבל את זה, פחות או יותר בהצלחה. בואי, בסוף מדובר בפולנייה, וכשאני עולה במשקל זה עולה רק בבטן, זה לא עולה פתאום בישבן, אני לא הופכת פתאום להיות איזו ג'וסית מגניבה".
אם היום הייתי בת 20, אז לא הייתי
תוך כדי פגישתנו, הצלם עידו לביא שולח לגוטמן כמה תמונות מתוך יום הצילום עבור הכתבה, וברגע אחד אני מבינה איך נשארים רלוונטיים במשך 33 שנות קריירה. עם כל תמונה שגוטמן מקבלת, היא נראית כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שהיא עמדה מול מצלמה; העיניים שלה בורקות, והיא מסבירה לי על יום הצילומים, על השיער, על הבגדים; היא שולחת הצצה לבן זוגה, לאמא שלה, לבנותיה – והיא באמת, באמת מתרגשת.
אני מודה שההתרגשות שלך מפתיעה אותי. את זוכרת את הצילומים הראשונים שלך בגיל 17?
"בטח. זה היה ל'נערת השנה', שלא זכיתי, אבל התבוסה הייתה מאוד קצרה, תוך חודשיים כבר נבחרתי ל'תגלית השנה'. מה שכן, מעולם לא זכיתי ב'דוגמנית השנה'".
אני בהלם. מעולם לא זכית ב"דוגמנית השנה"?
"כן, אני הכי שמעון פרס של עולם האופנה. הייתי מועמדת כל שנה. בחיים לא זכיתי".
ולמרות מעמדך, זה היה מבאס?
"את יודעת מה, כן. התשובה היא כן. התאכזבתי. בכל שנה הייתי מגיעה לטקס, בכל שנה הייתי מועמדת ובכל שנה לא זכיתי. תמיד הייתה איזו דוגמנית צעירה שבדיוק פרצה, שכשהתחלתי לעבוד היא עוד לא נולדה בכלל".
אגב זכיות, בתור מי שהנחתה את "הדוגמניות" ומספר פעמים גם את טקס מלכות היופי, מה דעתך היום על הביקורת סביב התחרויות האלה?
"מלכת היופי זה טקס רלוונטי בעיניי. מספיק כבר להשטיח את הכל. יש נשים שהטקס הזה הציל להן את החיים, הפך להן את העולם, העצים אותן. הכי התבאסתי מכל מיני מלכות יופי לשעבר שאמרו, 'עכשיו זה לא רלוונטי'. למה עכשיו זה לא רלוונטי? זה היה רלוונטי לפני 20 שנה כשאת זכית, ובזכות זה את פה משמיעה את הדעה שלך. הזכייה שלי ב'תגלית השנה' הפכה לי את החיים. אני שפטתי כשלינור אברג'יל זכתה, כשסיון קליין זכתה, כשגל גדות זכתה, ואני יכולה להעיד שאצל כולן הסתכלו גם על האופי ועל מה שיש להן להציע".
ואולי דווקא מתוך המגוון והייצוג של גילים ומידות שונים, יש היום מקום להחזיר את הריאליטי "הדוגמניות"?
"חלום שלי שיחזירו את זה, זה היה נורא ראשוני. חטפנו על הראש ברמות. היו דיונים בכנסת נגד הדבר הזה. באופן כללי היום, לדאבוני, די מבאס להיות דוגמנית. היום את צריכה להיות משפיענית בשביל שחברות אופנה ירצו אותך. יש לנו שגרירות מדהימות בעולם, סאן מזרחי ודורית רבליס שצועדות בשבוע האופנה בניו יורק, אבל בגלל שאין להן מספיק עוקבים בארץ לא יסגרו אותן לקמפיין. בתקופה שלי היה כיף להיות דוגמנית. היום את צריכה עוקבים באינסטגרם ובטיקטוק. אם הייתי היום בת 20 – אז לא הייתי".
בתקופתך הקולגות שלך – עמית מכטינגר, ויק, מעיין קרת – כבשו את בירות האופנה בעולם. לא קרץ לך לנסות גם כן?
"ניסיתי, עבדתי קצת בחו"ל ונורא התגעגעתי. היה לי קשה, זו בדידות מאוד מאוד גדולה. זה היה בשנים שלא היה נייד. פעם בשבוע הייתי מתקשרת כדי להגיד 'אני חיה' וסוגרת, כי זה היה יקר נורא. ואת לבד. את לבד בטיסות ובקונקשנים, את לבד גם כשאת מגיעה לריזורט הכי יפה בעולם. וגם, צריך לומר את האמת, לא הייתי הצלחה גדולה. הייתי דוגמנית של קטלוגים, מאוד בינונית, במחירים הבינוניים. אני לא כמו הבנות של הדור שלי שהיו מטאור. למזלי, פה תמיד נורא אהבו אותי, אז היה לי יותר קל לוותר, אמרתי לעצמי, 'תעשי את זה בקטן, אבל תעשי את זה במדינה שלך'. ואם אני אשאל עכשיו את כל הדוגמניות הצעירות שעובדות בחו"ל, אני מאמינה שהן הכי היו רוצות לקבל קמפיין בארץ. בסוף אנחנו ישראלים, אנחנו רוצים לשמח את אמא ואבא ואת סבא וסבתא ואת הדודה אסתר. זה מה שאנחנו. אנחנו פרובינציאליים, במובן היפה. בסוף אתה רוצה להצליח במקום שלך".
כולם מוזמנים לראות שזה לא נראה כמו בתמונות
את ההצלחה של גוטמן בקרב הקהל הישראלי אפשר וצריך לייחס ליופי, לכישרון, לחריצות. אבל לצד כל אלה, יש בה תכונה שישראלים מזהים ומתאהבים בה ברגע: היא אותנטית, גם בנקודות של האמת שאחרים היו מסווים או מכופפים. וכשם שהיא לא מסתירה שהניסיונות שלה בחו"ל לא הסתכמו בהצלחה של ממש, היא גם מעולם לא טשטשה את העובדה שהיא תחזקה וממשיכה לתחזק את המראה שלה עם טיפולים קוסמטיים כאלה ואחרים.
"אני באמת חושבת שאנשים צריכים לדעת", היא מסבירה. "אני לא רוצה לתת לאף אחת להרגיש פחות טוב כי נדמה לה שאני נולדתי ככה. עשיתי בגיל 17 וחצי ניתוח בחזה כי הייתי שטוחה לגמרי, וזה מאוד עזר לביטחון העצמי שלי, ואת השיניים תיקנתי בגיל 30 ומשהו. עד אז התביישתי לחייך, ולא יכולתי בעבודה שלי לשים גשר, אז שמתי ציפוי. בגיל 35 התחלתי עם ההזרקות. אני מאוד בעד, אבל במידה. אני אישית מעדיפה מראה שהוא יותר טבעי. מי שמתחברת למראה שהוא יותר עשוי, זה בסדר, שכל אחת תעשה מה שעושה לה טוב.
"אני יושבת אצל רונית (רפאל, שגוטמן היא הפרזנטורית שלה – א"ו) ואני אומרת: 'אני מזכירה, מעט'. אני עושה גם טיפולים שהם לא בוטוקס. יש מכשיר שעושה לי התעמלות לשרירי הפנים, יש טיפול שאני עושה שלוש פעמים בשנה, שמוציאים לי דם ומחדירים לי את הפלזמה לפנים. יש עוד כל כך הרבה טיפולים לנשים כדי להתבגר בחן חוץ מבוטוקס. אז אני אומרת: אני מתבגרת. אני יושבת מולך, אני אישה בת 50, וזה בסדר. אף אחד לא יחשוב שאני בת 20 או 30 או 40. אבל אני רוצה לקום בבוקר ולהרגיש שאני עושה את המקסימום".
בתחום שאת נמצאת בו, יש איזו מחשבה שאת צריכה להיות מושלמת כל הזמן?
"לא. לי ברור שאני לא קמה בבוקר ונראית כמו התמונות שלי. העולם הלך למקום שאתה אמור להיראות כמו הפילטר של עצמך, אבל אני מעולם לא נראיתי בחיים כמו שאני נראית בתמונות. גם כשאני באה לטלוויזיה, יש קודם כל שעה וחצי של איפור-שיער ויש תאורה הכי טובה בעולם. ביום-יום אני לא מתאפרת, וכולם מוזמנים לראות ברחוב שזה לא נראה כמו בתמונות. זה בסדר, זה שומר על נורמליות. אני צריכה את ההפרדה הזאת כי אני קודם כל אמא. אני לא קמה בבוקר וחושבת 'גלית גוטמן'".
בתה הצעירה של גוטמן, אמה, מוסרת מהצד את גרסתה: "אנשים עוצרים אותה ברחוב ואומרים לה שהיא יותר יפה במציאות. היא סתם מקשקשת על תאורה".
אמה, ספרי איך זה לגדול בתור הבת של גלית גוטמן.
"זה ריאיון שלה, לא שלי", המקצוענית שולפת תשובה לתפארת, וכשאני מתעקשת היא מוסיפה: "היא אמרה, היא לא 'גלית גוטמן', היא אמא. אנשים אוהבים אותה, את מה שהיא עושה. אז זה כיף".
אנחנו כמו בדייט מתמשך
שירה (23) ואמה (17 וחצי) הן בנותיהם של גוטמן ושל הצלם זיו קורן. השניים נפרדו לפני כעשור, אחרי 16 שנות זוגיות. גוטמן ושתי הבנות גרות יחד בבית, ובקרוב שירה תעזוב את הקן. והרגע הזה, אולי יותר מכל, ממחיש לגוטמן את השלב הבא בחייה. "כל האנרגיה של הבית הולכת להשתנות. שתיהן בזוגיות, בזמן הקורונה היו לי פה שני זוגות בבית".
שירה מדגמנת מדי פעם, ואמה מתחילה את צעדיה הראשונים בקריירת המשחק, בסדרת הנוער "זיגי". איך את עם זה שהן נכנסו לתחום?
"הן גדלו בתוך סטודיו, לא משנה אם של משחק או של דוגמנות. זה לא עולם שזר להן, אבל לעבור לצד השני זה סיפור אחר. הן יודעות שישפטו אותן, שקודם כל יגידו שהן 'הבנות של', וזה בסדר. באים עם זה דברים טובים, ודברים שצריך להתמודד איתם, אבל הטוב מנצח. לשירה יש ליין תכשיטים, Sea Collection. כל הפנינים שאילנית ואני עונדות בתוכנית, הכל שלה. היא למדה סטיילינג בשנקר ולקחה מאבא שלה את כישרון הצילום, והעסק שלה עובד מדהים. אמה התחילה לצלם את 'זיגי', היא התחייבה לזה, עשתה שיעורי משחק והתקבלה".
זה תשע שנים גוטמן נמצאת בזוגיות עם איש העסקים ואספן האומנות יגאל אהובי (69). כשאני מזכירה את שמו, היא מתמוגגת: "אהבה שלי. אהבה שלי. אנחנו תשע שנים ביחד, וזאת אהבה מאוד גדולה. מה עוד אני יכולה להגיד עליו?".
אתם חיים בשני בתים נפרדים, ובקרוב הקן שלך יתחיל להתרוקן. זה מעורר מחשבה לאחד כתובות?
"לא, לא. אנחנו ממש לא הולכים לאחד כתובות. כשנפרדתי מזיו לא הצלחתי לדמיין שיום אחד יהיה גבר אחר בבית של הילדות שלי. זה הבית שלהן, ואם זה לא אבא שלהן, לא אמור להיות פה אף גבר. בשישי האחרון ישנתי אצלו, ואז גם בשבת – והוא נורא התרגש. הוא אמר לי, 'וואי, יום אחרי יום?'. אבל זה היה רק בגלל שהבנות היו בחו"ל. אתמול יצאנו בערב וכבר אמרתי, 'הבנות חוזרות בשתיים בלילה, ואני רוצה להיות פה בבוקר כשהן באות'. זה מוציא את כל העניין של המובן מאליו שעלול לקרות בזוגיות. אנחנו כאילו באיזה דייט מתמשך, וזה עובד לנו מדהים. זה השאיר את שנינו בפניוּת מאוד נכונה, קודם כל לילדים ואחר כך לזוגיות. אני בהודיה גדולה על הקשר הזה, על האיש הזה, על מה שהוא הביא לחיים שלי".
קיבלת טבעת לפני חמש שנים, אבל אמרת שחתונה לא תהיה.
"אין לי שום דבר נגד מסיבה, לחגוג את האהבה. גם עם זיו לא התחתנתי ברבנות, ולכן כשנפרדנו, יכולנו כל אחד ללכת לדרכו. ובכל זאת, אם הייתי רוצה עוד ילדים, אז אני הייתי צריכה גט לחומרה, כי אם הייתי עושה ילד שלישי הוא היה נחשב לממזר על פי היהדות. לזיו יש עוד ילדה בת 6, והיא לא ממזרה, בגלל שלגבר מותר לעשות הכל וזה כובל רק את האישה. אז גם עכשיו, אם נעשה משהו זה לא יהיה ברבנות, מקסימום מסיבה. וסביר להניח שגם זה לא יקרה, יגאל ואני לא נסכים אפילו על סידורי הפרחים. שנינו אנשים מאוד מאוד דעתנים".
תעודדי את הבנות להתחתן?
"לא. אני מעודדת אותן לזוגיות ולאהבה, אבל אני מסבירה להן את ההשלכות של להתחתן ברבנות – והן שאת בבעלות של בעלך, שאם את רוצה להתגרש זה רק אם הוא מסכים, ושאם הוא לא מסכים את נשארת עגונה. כל עוד הדבר הזה קיים אני לא חושבת שכנשים חילוניות אנחנו צריכות לשתף עם זה פעולה. זה לא שייך לימינו אנו. גם העובדה שלהט"בים צריכים לנסוע מפה כדי להתחתן – אני שמאלנית עד הקצה, ואני רוצה פה שוויון מלא. מספרים לנו את הסיפור של 'אבל ככה זה בתורה', אבל דברים אחרים השתנו. כבר לא סוקלים אנשים ברחובות, נכון?".
יום אחד אני ארצה גם לחיות
בחודשים האחרונים, לקראת יום ההולדת העגול, גוטמן מצאה את עצמה מסתכלת פנימה, מסכמת את 50 השנים שחלפו – וגם חושבת קדימה. "יש משהו בעשור שנסגר ובעשור חדש שנפתח, שאתה יושב עם איזו רשימת מכולת כזאת. 'האם אני מרוצה מאיפה שאני נמצא? לאן אני הולך?' אבל אני כן בן אדם מאוד אופטימי, שמצליח לראות תמיד את הטוב, ולהודות על מה שיש".
אז איפה את היום?
"אני מודעת ואני מסונכרנת עם המציאות ועם הרצונות שלי. אם יש תכונה אחת שאני הכי גאה בה, שהכי שומרת עליי כל החיים, זה שאני לא מקנאה. כל הקריירה שלי הסתכלתי על מה יש לי, לא על מה יש לאחרות, ואני מאמינה שזה שומר עליי. את יודעת כמה כוכבים וכוכבות כבר ראיתי ב-33 שנה האלה? עלו, עברו אותי, עקפו אותי, נחתו. ואני בשלי כל הזמן. ניסיתי תמיד להיות עם רגליים על הקרקע, בלי ציפיות גבוהות מדי. ואז כל דבר שקרה היה, 'וואו, איזה יופי, רוצים אותי'. על הבסיס הזה עבדתי תמיד. כל דבר שעשיתי קיבלתי בגלל שהיה נעים לעבוד איתי, ולא היה צריך להתעסק לא בקפריזות ולא בדרמות. באתי לעבוד, לא עשיתי מעצמי עניין גדול, וככה התגלגלתי. בלי שום עניינים ושום 'מגיע לי'".
הפחד שהמקצוע ייגמר לא מניע אותך?
"ממש לא. את יודעת, בגיל 30, בוקר אחד קמתי והחלטתי שאני מפסיקה לדגמן בתצוגות. כולם חשבו שהשתגעתי. זה היה הבסיס הכי גדול של הפרנסה שלי כל כך הרבה שנים, פתחתי את התצוגות וסגרתי אותן. זה היה משבר ה-30 שלי. פתאום ראיתי שאני עובדת עם בנות אומנם מקסימות, אבל בנות 17. נהיה פער, והבנתי שאני לא מגשרת עליו, שלא טוב לי ושאני לא רוצה להיות שם יותר. וביום אחד, באמצע עונה של תצוגות, התקשרתי לסוכנות ואמרתי: 'תמחקו אותי מכל התצוגות. אני סיימתי'. אני חושבת שזה דבר שיכול גם לקרות לי עם הטלוויזיה, עם כמה שאני נהנית. ביום שאני ארגיש שזה סיפק אותי – אני אלך, והיום הזה לא רחוק. הוא יכול להיות בעוד שנתיים, הוא יכול להיות בעוד חמש שנים. לא יותר מזה".
אמירה לא טריוויאלית בעולם כל כך תחרותי והישגי.
"תקשיבי, אני עובדת מגיל 17 בלי הפסקה, ואני נהנית, באמת. אבל אני רוצה יום אחד גם לחיות".
מה זה אומר, לחיות? מה היית רוצה לעשות?
"קודם כל, אני רוצה להיות יותר נוכחת בשביל הילדות שלי. עבדתי כל החיים. כשהתחלתי את תוכנית הבוקר, אמה הייתה בכיתה ג'. היא הייתה קמה, מעירה את אחותה הגדולה, מכינה את הסנדוויצ'ים לבד והולכת לבית ספר. אז הן גדלו מאוד עצמאיות, אולי אפילו מדי. חוץ מזה, העיסוק באקטואליה הוא סיר לחץ. צריך כל הזמן לדעת מה קורה, וזו אחת הסיבות שהורדתי את המינון משלוש פעמים בשבוע, כי כבר לא יכולתי לנשום יותר מרוב עצב. הרגשתי שזה חונק אותי. הדוקו שאני עושה נותן לנשמה שלי לפרוח, ויש הרבה דברים שאני עושה שטובים וחשובים לי מאוד. אבל אני חושבת שבעוד כמה שנים אני אניח גם להם ואלך לעשות לביתי, בפעם הראשונה. ואולי בעוד חמש שנים אני אפילו אהיה סבתא".
שירה שומעת את זה?
"שירה שומעת את זה מהבוקר עד הערב, מאמי שלי".
כן?
"שתי הבנות יודעות שהחלום הכי גדול שלי זה להיות סבתא. חוץ מזה, יש לי בן זוג שמבוגר ממני בלא מעט שנים. אז אני רוצה לחיות, לנסוע, לראות עולם. אני אפרגן לעצמי על כל העבודה הקשה והמתגמלת, ואני אוציא את עצמי לפנסיה".
יואו, גלית גוטמן סבתא, זה...
"זה החלום שלי", היא משלימה אותי. "זה החלום שלי. זה יהיה..." היא לא מסיימת את המשפט והדמעות ניגרות מעיניה. ממש באותו הרגע, אמה שוב מצטרפת אלינו במטבח, זורקת שאלה לאוויר ורק אז שמה לב שאמא שלה בוכה. "מה זה, למה?", היא שואלת וניגשת לחבק אותה. עוברים עוד כמה רגעים, גוטמן מנגבת את הדמעות שוב ושוב, מסדירה נשימה ומסבירה לבתה: "בדיוק אמרתי שהחלום שלי הוא להיות סבתא, כי זו תהיה סגירת מעגל".
אמה עונה לה בחיוך: "טוב, אני אעשה לך נכדה".
למה להיות סבתא זו סגירת מעגל?
"כי הפעם אני אוכל להיות שם פול טיים. תראי, לא הייתי עושה שום דבר אחרת. אם לא הייתי ממשיכה עם הקריירה שלי, אז אני לא יודעת מה הייתי. עשיתי את הכי טוב שיכולתי לעשות, אבל עדיין אני יכולה לבקש סליחה, כי באמת שעבדתי המון, המון, וכן יש לי ייסורי מצפון על זה שלא הייתי שם תמיד. כשאת רוצה להיות אישה עצמאית אז את צריכה לעבוד מאוד מאוד קשה, הרבה פעמים יותר קשה מגבר, כי בסוף כן הבית נופל עלייך. וכן, אלה לא ילדות שחזרו הביתה והיה אוכל חם. הן כן קיבלו דברים אחרים, ואני שמחה על הדברים האלה ועל זה שהן עצמאיות, שהן מעריכות, שהן גאות. אבל אני את האימהות שלי, ההיא המדוברת, אני אעשה עם הנכדים. ואני מחכה ליום הזה".
צילום: עדו לביא | הפקה: אור-אל רבינוביץ | סטיילינג: תום רוזיליו | שיער: לירז אגם | איפור: אסף באבו