אחרי שנה וחצי של זוגיות ושלושה חודשים בלבד אחרי שהתחתנו, מדורי הרכילות הודיעו השבוע: "קסניה טרנטול וכרמי עמר מתגרשים". השמועות והביקורת על הצעד המפתיע הגיעו מהר עוד יותר מהגירושים. כמה ימים אחר כך, קסניה (34) מתיישבת מולי באאוטפיט ורוד בוהק, נטולת איפור. היא לוקחת אוויר ומנסה להסביר את התחושות שמלוות אותה מאז השבוע שעבר. "אני אפילו לא מגיעה להתמודד עם המשבר, לכאוב אותו. אני תקועה בחיצוני, בלהתמודד עם תגובות. אני חייבת להיות הכי מדויקת. אין לי זמן לבכות, לשכב במיטה ולהגיד לעצמי 'אוי, אני כזאת מסכנה'. מדובר בחיים של עוד אנשים, לא רק שלי. אני שומעת מה אנשים אומרים ואני אומרת 'אלוהים ישמור, מה נסגר איתכם?'. אני מפחדת מהעולם הזה. רק נפרדנו, לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד ותראי מה עשו לי, איך צולבים אותי, ואף אחד לא יודע מה אנחנו עוברים בלב שלנו. זה כואב. לא נותנים לי לשרוד את המשבר הזה".
זה לא חוק מספר אחת, לא לקרוא תגובות?
"כולם יגידו לך 'אני לא קורא טוקבקים', אבל גם אם את לא רוצה, השם שלך מופיע וקופץ, ואנשים יכתבו לך גם בפרטי. זה מחלחל כמו לסלע, ובסוף גם הסלע נשבר. גמרו לי את הכוחות. אני כבר ימים בחדר ולא מצליחה לעמוד על הרגליים, לא מצליחה להביא את עצמי אפילו לענות להודעות תמיכה. למה ההורים שלי צריכים לראות אותי ככה?".
שנים בתעשייה לא הכינו אותך להתמודדות עם הצד הרע של המקצוע?
"שום דבר לא יכול להכין אותך לזה. אני נשבעת לך ביקר לי, שאם מישהו היה בא עם ספר הוראות, אם מישהו היה מכין אותי לחיים המתוקשרים, לא הייתי עושה את זה בחיים. ונניח שאני בחרתי את החיים האלה, המשפחה שלי וכרמי והילדים שלו לא בחרו, והם כואבים את הכאב שלי. אני אומרת לעצמי 'איזו טעות עשיתי'. למה הם צריכים לחוות את זה".
תראי, החתונה הייתה מאוד מסוקרת ונוצצת, ואני מניחה שאנשים המומים מהמהירות בה הקשר עלה על שרטון.
"אני מבינה, אבל אם לרגע אנשים חושבים שהמשבר הזה לוקח אותי למקום יותר טוב אז ממש לא. זה לא קל לקום בגיל 34, ולהגיד 'אני במשבר ואני צריכה לחזור להורים שלי', זה אפילו מביך. אני בדרך כלל יודעת למה אני זקוקה, אבל כרגע אני צריכה קצת אוויר כדי להבין".
סופר גלאם
עם ישראל הכיר את קסניה ב-2016, עת נכנסה לבית "האח הגדול" ויצאה ממנו בזוגיות עם הדייר עמרי בן נתן. מבחוץ הכל נראה נוצץ ומחויך, אבל מתחת לזה הייתה מציאות אחרת. היום היא בוחרת לחשוף את הצדדים הקודרים של הפרסום והחשיפה, מה שהיא מגדירה כ'דיכאון אחרי ריאליטי'. "עד לכרמי, עברתי שלוש שנים לא פשוטות בכלל. עם כל זה שבאינסטגרם הכל נראה סופר גלאם, היו בקרים שהייתי מתעוררת ואומרת לעצמי 'אלוהים, איך אני עוברת את היום הזה? איך אני עוברת את ההשקה הזאת? את היום צילום הזה? איך אני מגיעה לראיון?'.
"נכנסתי ללופ", היא משחזרת. "באתי משכונה מאוד פשוטה בלוד. כשנחשפתי לעולם הזה זה היה כמו לקחת ילד, לטבול אותו במים קפואים ולהגיד 'תלמד לשחות'. חוויתי דיכאון מאוד מאוד רציני. קיבלתי מלא אהבה בחוץ, ולא הצלחתי לתת אותה בחזרה, לא הצלחתי לענות לאף אחד, הייתי מבוהלת. אמא שלי אמרה לי 'תתקשרי, תחזרי לאנשים, תגידי תודה'. לא הצלחתי. התקשרתי כשיכולתי. פעם מישהי כתבה לי ולא עניתי לה. כשכבר חזרתי אליה אמא שלה ענתה לי. היא סיפרה שהבת שלה הייתה בגילי ושהיא ממש אהבה אותי, ועד שהתקשרתי היא כבר נפטרה מהמחלה שהייתה לה. לא ידעתי איך אני אמורה להתמודד עם סיטואציה כזאת, לא ידעתי איך להתמודד עם העולם, עם הרצון לרצות את כולם. כלפי חוץ החזקתי את עצמי סופר חזקה ובפנים הלכתי עם טונה של כאב, כעס, עצב. הפער הזה הוביל להתקפי חרדה".
מתי היה ההתקף הראשון?
"בחו"ל, טסתי לבד. ישבתי עם הקוקוס שלי לבד, וקיבלתי התקף חרדה. התחלתי להזיע, הרגשתי שאני הולכת למות, וסביבי אנשים שאני לא מכירה וגם ככה לא יכולתי להוציא הגה מהפה, הייתי קפואה, זה לפעמים 20 דקות, לפעמים שעה שאת בתוך בועה. הכל נהיה שחור".
כל כך הרבה אנשים וילדים רוצים להיות מפורסמים, מקנאים באנשים הנוצצים שמצטלמים ומחייכים, ואת אומרת - בפנים זה הפוך לגמרי.
"את יודעת מה זה לקום כל בוקר ולהמציא את עצמך כל יום מחדש? אמאל'ה, למה החרדה הזאת? המדיה החברתית עשתה אותנו רובוטים, אין טיפת רגישות, הבנה, הכלה. לפעמים אני צריכה לעלות איזה שת"פ שכולי מחויכת, אבל בחיים האמיתיים זה אחרת לגמרי. איכשהו אני לוחצת על כפתור ומעלה רגע אחר לגמרי, ונראה לאחרים שזו המציאות שלי".
במה הדיכאון שחווית התבטא?
"את מתחילה לחפש דברים שיהרסו אותך יותר, לא במודע. זה ביחסים שלך עם עצמך, עם הקרובים אלייך, זה בתזונה, אלכוהול. עוד מיליון ואחד דברים, שיכולים לגרור אותך לתחתית. זה כי את חושבת שאת לא בסדר, לא מספיק טובה. מאז שעליתי לארץ זו ההרגשה שיש לי, בבית הספר לא הייתי מספיק טובה, בבית בקושי ראיתי את ההורים שלי כי הם נאלצו לעבוד 24/7. למה? כי הם רצו לתת לנו את הכל, אז זה בגללי. את אומרת לעצמך - הכל זה בגללך. משם מגיע גם ההרס העצמי".
באילו דרכים פגעת בעצמך?
"בתזונה. לאכול מלא, מלא! אכילה רגשית, אכלתי לא בריא ולא אהבתי את עצמי. על הכל מצאתי מה להגיד. הרגליים, השיער, הציפורניים. היו רגעים שאיבדתי את עצמי, מחשבות מאוד קשות שאני אפילו לא רוצה לחזור עליהן. וכשהגעתי לרגע השפל הזה, של לברוח מהמציאות, הבנתי שאני צריכה לעשות משהו ולהתחיל טיפול".
איך קרה השינוי?
"הייתי בקורס משחק ואלה היו תשעה חודשים של טיפול. הם הכניסו אותי לתוך החדרים הקטנים האלה בתוך הלב, וגרמו לי להרגיש ולהכיר את עצמי ולפרק את כל מה שחסמתי והדחקתי. נמנעתי מכדורים, רציתי להתמודד לבד, אבל פניתי לטיפול פסיכולוגי וקואצ'רית. בתקופה הזו גם הרחקתי ממני הרבה אנשים. היום אני בוחרת בפינצטה מי שבסביבה שלי. יותר אני לא אתן לאף אחד לנצל אותי או לעמוד בדרך שלי. ולפני הכל, אני הפסקתי לעמוד בדרך של עצמי".
זה המזל שלי
היא נולדה ברוסיה. כשהייתה בת חמש עלתה המשפחה לארץ, שלוש שנים גרו ברמת גן ובהמשך התמקמו בלוד. "אם ברוסיה היינו 'יהודים מסריחים', פה את 'זונה רוסייה'. את כל הזמן צריכה להוכיח שאת ראויה. למזלי הייתה לי את אחותי שהגנה עליי ובגלל שכל כך פחדתי מהגזענות, תוך יום למדתי עברית. אבל בלוד למדתי כבר בתור ילדה מה זה להילחם. זו הייתה שכונה לא פשוטה לגדול בה, הרבה דברים שאני לא מאחלת לאף ילד לראות. איבדתי הרבה חברים, ברמה שהם לא איתנו פה היום. איכשהו זה חלף לידי וזה המזל שלי. היום אני מבינה איזה מזל שהייתה לי השגחה אלוהית, והשגחה של ההורים שלי".
את הצלחת לדלג מעל הכל?
"לא". היא לוקחת שאיפה גדולה, מתלבטת ואז מחליטה שהגיע הרגע לפרוק את הסוד ששמרה לעצמה, ואולי אפילו מעצמה. "אף פעם לא סיפרתי את זה, גם לא להורים שלי. וזה קשה לי לחשוף את זה, גם עד היום הקטנתי וטשטשתי, אבל היום אני מוכנה להודות שבגיל 13 עברתי תקיפה מינית על ידי כמה בנים שגרו ליד לוד".
מה שהתחיל בהיסוס, הופך מהר מאוד למילים ברורות שחיכו יותר מ-20 שנה לראות אור. "הם היו שני נערים יותר גדולים ממני, ועוד אחד שהיה האח הקטן שלהם. אני בחיים לא אשכח את זה. הייתי בת 13 והלכתי עם חברה שלי. הם באו והיא פשוט ברחה, היא רצתה לקרוא לאמא שלה ואני נשארתי לבד איתם. הם הכניסו אותי לתוך בניין והתחילו לגעת בי נגד רצוני וזה הגיע לרגעים מפחידים. כבר יכולתי לראות את השלב הבא ואני זוכרת שהסתכלתי להם בעיניים וניסיתי לצעוק להם להפסיק. לאחד מהם היו עיניים כחולות כמו השמיים, ובבת אחת התחלתי לחנוק אותו. הוא נבהל והם ברחו", היא אומרת ונושפת את האוויר שנעצר בה קודם.
סיפרת למישהו?
"לא. ההורים שלי לא ידעו. באתי הביתה, 'שום דבר לא קרה. הכל בסדר'. מה הם היו עושים? הולכים למשטרה? מי בכלל היה מתייחס אליהם? לא רציתי לגרום להם לעוגמת נפש. גם פחדתי שבמשטרה יעשו לי עוד יותר רע, שישפילו אותי ואת ההורים שלי, שלא יאמינו לי. שנים הדחקתי, כאילו זה לא קרה לי. אבל הגוף שלי זכר. היו סיוטים, היה חוסר תיאבון, לא הצלחתי לסמוך על אף אחד. חשבתי שמה שקרה מגיע לי, שכנראה מגיע לי שיקרו לי דברים רעים, והייתי עושה ממש שטויות. זה להתנסות בדברים שאת לא אמורה להתנסות בהם בגיל הזה, למתוח גבולות".
אחרי הטראומה והפוסט טראומה, כשהגיע שלב הגיוס, היא חשבה להימנע. "לא רציתי להתגייס, ובסוף זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים". חודשיים לפני השחרור נשלחה לקורס סייעות שיניים ומשם יצאה עם מקצוע לחיים. עד היום היא עובדת במרפאת שיניים, לצד קריירת הדוגמנות והעבודה בחברת התכשיטים של הוריה. בקרוב היא גם תתחיל לימודי טרילותרפיה, "טיפול שמחזיר את מערכת היחסים בין הראש לבין הרגש למצב מאוזן. זה סוג של קואצ'ינג, אני רוצה מהניסיון שלי לעזור לאחרים".
להבטיח את העתיד
עם השחרור הכירה את מי שהיה הראשון לכרוע ברך ולהציע לה נישואים, אבל רגע לפני הצעד המחייב, השניים פירקו את החבילה. שלושה שבועות אחרי היא כבר נכנסה לבית האח הגדול, שם הכירה כאמור את בן נתן, שאחרי זוגיות של שנתיים הציע לה נישואים בכותל. לאחר זמן מה השניים החליטו לבטל את החתונה. מדורי הרכילות המשיכו לעקוב באדיקות אחרי הגברים שנכנסו לליבה של קסניה, עד שבמרץ 2020 היא הכירה את כרמי עמר, איש עסקים שמתמחה בסייבר ומערכות מידע. הזוגיות, שהחלה להיבנות בתקופת הסגרים והרחק מעין התקשורת והפפראצי, הפכה רצינית במהרה, "לא רצינו להתרחק אחד מהשנייה, רק רצינו להיות ביחד, וזה היה מקסים. הרבה זמן לא הרגשתי ככה, ביום אחד נכנסתי לתוך הלב הזה, לתוך הבית הזה, יש לו משפחה, וקיבלו אותי באהבה גדולה". באוקטובר, לפני שנה, היא קיבלה את הצעת הנישואין. עוד לפני המשבר המדובר, נאלצו השניים להתמודד עם תגובות וביקורת בעקבות המצב הכלכלי המבוסס של עמר ופער הגילים ביניהם, שעומד על 17 שנים לטובתו.
"כל מי שמכיר אותי יודע שמהיום הראשון שניתנה לי תעודת זהות ויכולתי לצאת לעבודה אני עובדת וקורעת את עצמי, לא כי אני צריכה להוכיח למישהו, אני אוהבת לעבוד. אני לא חיה על חשבון אף אחד. אם הייתי רוצה לחיות בארמון, הייתי חיה בארמון כבר מזמן. ויותר מזה אני אגיד לך, אני חושבת שכשמתחתנים חייבים לחתום על הסכם שישמור על שני הצדדים. הוא מגיע עם רקע ועם חיים לפניי, ואני מגיעה עם החיים שלי וצריכה להיות איזושהי הגינות בכל הדבר הזה. אני לעולם לא אקח משהו שלא שייך לי".
ומבחינת פער הגילים?
"בזה לא ראיתי שום בעיה. כשהתחלנו את מערכת היחסים וראינו שנעים וטוב לנו ביחד, אז די מהר עלתה סוגיית העתיד המשותף. אני בת 34 ואני רוצה משפחה, אני רוצה ילדים, אני רוצה להתפתח, והאם הוא מוכן ללכת איתי. הרבה שאלו אותי למה את נכנסת לתוך מערכת יחסים שהיא פרק ב' של מישהו. למה, פרק ב' לא רוצים להתאהב ולחיות ביחד? אני התאהבתי בכרמי ובזכות זה התאהבתי בכל מה שמסביב וזו אחריות מאוד גדולה, ואם מישהו חושב שזה קלי קלות או שניתן לזלזל בזה, אז ממש לא. יש ילדים, ושני הצדדים נכנסים בצורה הרבה יותר מושכלת לקשר. לאהבה אין גיל, אין דת, אין גזע, אין מין. לאהבה אין חוקים".
אז מה קרה בסוף? למה זה נגמר?
"זה שלי ושלו. אף אחד לא יידע, שנינו ביחד בחרנו לקחת את האוויר לנשימה הזה. כמו כל זוג שאוהב אחד את השנייה, גם אנחנו חווים משבר בזוגיות. התקשורת ניפחה את הדברים ולצערי ההתמודדות קשה פי כמה לאור התגובות וההערות הלא נעימות. אנחנו מלאי אמונה ותקווה שנעבור את המשבר הזה, אנחנו בקשר יומיומי, אנחנו אנשים בוגרים ואנחנו מנסים לפתור את זה. בסוף זה ייפתר לשם או לשם, וההחלטה תהיה רק שלי ושלו ביחד, לא על ידי שום כתב שקרן או טוקבקיסט שהחליט לכתוב משהו".
ראיתי לא מעט מהטוקבקים שטענו שאת גולד דיגרית, שהוא הבין שאת רק רצית כסף או שאת תפסת אותו בוגד בך.
"אנשים ישר הולכים על הרע. הוא בן אדם מדהים. למה ישר חושבים שהוא בגד? בן אדם מתחתן ועוד בעין התקשורת, הוא לא יפוצץ כל כך מהר כשהוא יודע שיש סיקור. כרמי מכיר את הלב שלי, אני מכירה את הלב שלו ושנינו יודעים שאנחנו אנשים טובים ואוהבים. אבל קרה משהו שאנחנו צריכים לפתור".
אז כרגע זו פרידה לשם בדיקה? עוד לא התגרשתם?
"לא, ממש עוד לא התגרשנו. אני אוהבת אותו, יש בו מלא טוב. וזו נקודה חשובה. המשבר הזה היה אמור להישאר ביני לבינו, אבל זה נהיה המשבר של כולם, ולכולם יש דעה, וכל אחד נהיה חכם. אתם לא יודעים מה קורה לי בחיים, אתם לא יודעים מה קורה לו בחיים".
בכל זאת, להגיע למשבר שלושה חודשים אחרי חתונה כל כך מסוקרת. אנשים מתעניינים ברגעים השמחים וגם באלה שפחות.
"זה לא קשור לכמה זמן אנחנו נשואים, כי חתונה זה דבר מדהים, זה דבר טוב, אבל לפעמים חתונה זה גם יכול להיות איזשהו פלסטר. פלסטר על מקום כואב ועל דברים שלא נפתרו. וכן, התחתנו והייתה חתונה מהממת, ובחיים לא יהיה לי שוב דבר כזה ואני גם לא רוצה שוב דבר כזה. אבל כנראה הגיע איזשהו שלב בחיים שלי שאני צריכה לבחור. אני לא יודעת מה יהיה הלאה, נסתרות דרכי האל, אבל אם ניפרד אני יודעת לאן אני חוזרת. אני מכירה את עצמי לבד, אין לי פחד לחזור לעצמאות ואין לי זמן לבזבז. את יודעת, אני רואה אמהות עם ילדים ואני לא בוכה מקנאה, אבל יורדת לי דמעה של 'אני בטוח יכולה להיות אמא טובה כזאת'. גם אני רוצה את האושר והשמחה האלה, ואני אומרת לעצמי 'איך זה עוד לא קרה לי?'".
זה אולי עוד מוקדם כי אתם עדיין מנסים לברר דברים, אבל יש מחשבות על להביא ילד לבד?
"ברור. לפני שהכרתי את כרמי, התחלתי לברר על הקפאת ביציות, אז עוד הייתי רגע לפני גיל 32 והרופאה אמרה לי שזה צעיר מדי ושאני אקח את הזמן, אבל אני מאמינה שבכל מקרה מי שעוברת את גיל 31, כדאי שהיא תדאג לעצמה ושתקפיא ביציות גם אם היא בזוגיות. היא צריכה להבטיח את העתיד שלה והגבר לצידה צריך לתמוך ולפרגן. זה ממש חשוב, וצריך לדבר על זה בלי בושה, אנחנו בדור אחר. אני לא אוותר על זה בחיים שלי, אני אהיה אמא, ואני אהיה האמא הכי מדהימה שיש. אני רוצה נחת. זה כל מה שאני רוצה. אני מקווה שמי שקורא את הכתבה מצליח להבין שאני באה ממקום נקי. אני עושה הכל מהלב ובעשר אצבעות, ואני אפתור עד הסוף את מה שצריך לפתור, ובסוף אגיע לנחלה. כי מגיע לי, אני נשבעת. פעם ראשונה שאני אומרת את זה בלב שלם. מגיע לי".
השתתפה בהכנת הכתבה: יפעת הללי אברהם
הפקה וייצוג קסניה: סוכנות "יולי גרופ" | צילום: עומרי רוזנגרט ל"סולו" | סטיילינג: אייל חג'בי ל"סולו" | איפור: אילנה פיצ'חדזה ל"סולו" | שיער: ליאור גל ל"סולו" | תכשיטים: תכשיטי טרנטול Tarantul Jewelry
התמונות צולמו ב"חוות הכוונות הטובות", רשפון