כמה קל היה לכולם לצחוק על התאומות מלול. הן נכנסנו לחיינו כשהיו בנות 17, טייפקאסט ריאליטי מוגזם שכאילו רק ביקש שילעגו לו. רעשניות, חסרות מודעות עצמית, מספקות משפטים היסטריים. למירי רגב הן קראו ציפי ליבני, הכריזו שדגים מלוחים גרים רק בים המלח ועשו ניתוח אף משותף לעיני המצלמות. אבל המציאות היא לא ריאליטי. היא מורכבת, וקשה, ועוברת דרך הרחוב. נלעגות הוא ניסיון לקבל אהבה, חוסר מודעות הוא רצון שתשימו לב אליהן. חוסר הניסיון שעזר להן להפוך לכוכבות לרגע, גם דרדר אותן למפולת גדולה. ברגע שקיבלו את הכסף הגדול מהתכנית "היפה והחנון" תוך כמה חודשים הסכום כולו נעלם כאילו לא היה. המעבר הדרסטי מלגדול במשפחה ענייה, לברוח מהבית ולהתקלח בחוף הים, לבין להיות מחוזרות בתעשיית הבידור ולהרוויח יפה, גבה מהן את המחיר. היום הן מצויות בחובות שמוערכים ב-120 אלף שקל עבור ביטוח לאומי והוצאה לפועל, שהביאו גם לצו עיכוב יציאה מהארץ נגדן.
לפני שבוע הן החליטו לספר על המצב שלהן בפני המצלמות. הן דיברו על ההתמוטטות הכלכלית, על הקושי לשרוד בתעשייה שחשבו שאימצה אותן, על החובות הכבדים. בעיקר חשפו בצורה נוגעת ללב את המקום שהן כרגע גרות בו, חדר על גג בדרום תל אביב ששוכרת חברה שלהן. שם הן מצטופפות על מיטה וחצי, כשכל החפצים שלהן דחוסים במחסן זעיר לכלי גינה. המחשבה הייתה שככה אבן גדולה תרד מהלב, ואולי כמה הזדמנויות יצוצו בדרך. אבל במקום זה הן חטפו מהלומה.
"יום אחרי שהכתבה אצל גיא פינס עלתה, בעל הדירה התקשר וביקש מהחברה שלנו לסלק אותנו ושנעוף מהדירה. הוא התחיל לצרוח שאנחנו מורידות את ערך הנכס", מספרת מירב מלול. "מאז אנחנו מסתובבות בין חברים, נופלות עליהם, מחכות שתהיה לנו כבר פינה משלנו".
בחרתן לספר את הסיפור שלכן מול כולם. נחשפתן מתוך בחירה. מה חשבתן שיקרה?
מירב: "במקום תמיכה שחשבנו שנקבל או הזדהות ליכלכו על ההורים שלנו, תקפו אותם על זה שהם לא עוזרים לנו. כתבו לנו דברים כמו, 'זה למה במדינה צריכים לאשר הפלות. תאומות כאלה היה צריך להפיל ולא ללדת'".
הודייה: "החשיפה הזו הכי קשה לנו. כולם מכירים אותנו זוהרות ומאוחדות, ופתאום מגלים את כל האמת על החיים שלנו מהטלוויזיה. אני מרגישה ערומה".
אז כן, הטלפון הרדום אומנם חזר לצלצל בעקבות החשיפה אבל לא מלהקים ויחצנים ממתינים על הקו, אלא גברים שמציעים להן סכום אסטרונומי אם יבלו איתם לילה. הן ציפו להכלה, ובמקום זה קיבלו מטחי תגובות ארסיים, כולם ייעצו להן לשים בצד את חלום הסלבריטאות ולהתחיל לעבוד, להפסיק לבזבז כסף על בגדים או לנסות לבקש עזרה מההורים שלהן כי בכל זאת, הן עדיין רק בנות 24. אבל התאומות מירב והודייה מלול, מהפרסונות הבולטות שהצמיח הריאליטי הישראלי, מבקשות היום לספר איך הדברים נראים באמת, ולמה אף אחד לא באמת מבין מי הן.
מירב: "אנשים שראו את הכתבה בפינס כתבו לנו צאו לעבוד בעבודה משרדית ולהפסיק לנסות להיות סלב, מבלי לדעת שאנחנו מנקות בתים של חברים כדי לחיות, ומהכסף הזה חיות כל השבוע. כתבו שאנחנו מפונקות, אבל אנחנו בכלל מתקיימות מנישנושים כי ארוחות גדולות זה יקר, מסתפקות במשהו קטן כל יום, נגיד שקית במבה".
באמת ניסיתן לצאת לעבוד?
מירב: "כן, ניסינו להתקבל לעבודות פשוטות, כמו מלצרות, אבל הסטיגמה עלינו רודפת אותנו. בוסים אומרים לנו, תגיעו לראיון ואז כשהם רואים אותנו הם אומרים, 'אופס, בדיוק חזרה העובדת הקודמת'. עושים מאיתנו צחוק. אנשים ייעצו לנו להפסיק להתלבש מוגזם ולבוא ביחד, אבל אנחנו כבר לא הבנות שהיינו פעם. אנחנו מתלבשות סולידי, ואם נשים עלינו איזה טופ משוגע תמיד בפאוץ' נחזיק חולצה רגילה. המשפחה שלנו בחובות, לא ניקח ממנה. והכי חשוב: אנחנו לא סתומות".
"אנחנו ישנות בסלונים, מרפסות, מחסנים"
את החלומות שלהן על סינגל חדש, הופעות ופירסום הן מאפסנות במזוודות שהן נודדות איתן בימים אלה, בין ספות בבתים של חברים. עכשיו מירב והודייה מלול צריכות להביט למציאות בעיניים, גם אם היא לא לבושה באופן תואם אליהן. גיל 24 הוא זמן לפלרטט עם גבולות וליהנות משאריות אחרונות של חופש, אבל בשבילן זאת בעיקר שנה שבה יצטרכו לעבוד קשה כדי להתייצב ולהתחיל מחדש. להיות זהירות, שקולות ולדחות סיפוקים.
הודייה: "אנחנו צריכות לסדר את החיים שלנו, לסגור חובות, לטפל בשיניים, לעמוד על הרגליים. למצוא דירה משלנו. הדברים הכי בסיסיים בעולם. עכשיו כשאני מחייכת אני מסתירה את השיניים, שלא יראו שיש לי חורים".
מירב: "אני לוקחת כמה כדורים ביום, לא מצליחה להחזיק בלי. יש לי כאבי שיניים מטורפים אבל אין לי כסף לארוחה כמו שצריך, אז מאיפה אני אביא לרופא שיניים? ואת יודעת מה הכי קטע? שבלילה אחד עם מישהו נוכל לסגור סכום שהוא פי אלף יותר גבוה מכל טיפול שיניים. מגיל 16 לא הפסקנו לקבל הצעות, בעיקר לחשפנות".
מה ההצעה הכי מופרכת שקיבלתן?
הודייה: "לפני כמה זמן מישהו עצר אותנו ברחוב, עשה לנו כזה, 'מה, אתן תאומות?' וחייך. 'אני מוכן לשים 30 אלף שקל בשביל שעה עם שתיכן'".
מירב: "את לא מבינה כמה שזה מפתה".
הודייה: "הכי מפתה בעולם".
ובכל זאת אתן לא עושות דברים כאלה.
מירב: "לא, זה יכול רק לדרדר ולהוריד אותנו למטה. לרסק אותנו נפשית, לגרום לזה שנעשה את זה כל הזמן ולא רק כדי לסגור את החובות".
הודייה: "עזבי הכל. מה יש בכלל לדבר? פשוט לא! אנחנו שומרות על הגוף שלנו ולא נמכור אותו בעד כלום, גם לא בשביל שיניים טובות, דירה או חובות".
לא מתחרטות שלא חסכתן את הכסף? אולי הייתן צריכות לשמור חלק בצד ליום צרה?
מירב: "את כל הכסף של הקמפיין הראשון אחרי ה'יפה והחנון' וכל מה שקיבלנו בהשקות, נתנו לאמא שלנו בשביל לבנות מטבח בדירה שלה. לא היה להם איפה להכין אוכל ואני לא מתחרטת שעזרנו לה. אבל כן, ההתנהלות שלנו הייתה לא נכונה, היינו צריכות לדאוג גם לעצמנו, לפחות למקום נורמלי לגור בו. כבר כמה שנים שאנחנו עוברות בין בתים של חברים ואין שום פרטיות. ישנות במרפסות, סלונים, מחסנים. חיים של מזוודה ומזרון. אני נכנסת למקלחת ותוך כדי מחשבת כמה עולים המים שאני מתרחצת בהם ולא נעים לי".
הודייה: "להכל הצטרפה גם תאונה שעברתי. בשנה שעברה רכב העיף אותי כשהייתי על אופניים, פינו אותי באמבולנס אבל אותו נהג תבע אותי על זה שהרסתי לו את הרכב. זה לא נתפס. מכתב התביעה שלו הגיע לבית בירושלים וכשפתחתי אותו גיליתי שהתאריך של המשפט עבר. עכשיו אני צריכה לשלם להם 20 אלף שקל".
לפעמים אתן כועסות? אומרות לעצמכן, למה בגיל 24 אנחנו צריכות להתמודד עם כל זה?
מירב: "זה כבד על הלב. אין דקה שאני לא חושבת על כסף, זה בא לי בחלומות בלילה. כאילו, אנחנו בתחילת החיים שלנו וצריכות לפרוח אז למה במקום זה אנחנו מתעסקות בחרא? אבל זה לא היום הראשון שלנו במציאות הזאת, נולדנו לתוך זה".
הודייה: "בהתחלה כשרק התחלנו לנקות בתים הייתי בוכה, מחזיקה את המטאטא חזק ולא מצליחה לזוז".
מירב: "מאז למדנו משהו, התחלנו לעשות את זה בכיף, אנחנו שמות מוזיקה, אומרות לעצמנו בלב שזה זמני ואז רוקדות עם המגב".
"בלי התכנית יכולנו להיות היום בכלא, או לא רוצה להגיד לך איפה"
הן גדלו למשפחה דתית בשכונה חרדית במרכז ירושלים. בתחילת כיתה י' עזבו את בית הספר, יצאו בשאלה ועזבו את הבית והדת בטריקת דלת חזקה. "לא גדלנו עם כפית זהב בפה, אפילו בלי הכפית בכלל. לא היינו באף חוג מעולם, אין לנו מושג מה זה. פעם במשך חודש שלם שלא היה חשמל בבית כי לא היה כסף לשלם את החשבון, אני זוכרת שאמרנו, 'כאן יהיה אור' ועבדנו במלצרות לאיזה כמה חודשים כדי להחזיר לחברת חשמל. למשפחה יש חובות מכאן ועד לא-יודעת איפה".
מה גרם לכן בסוף לעזוב, להרגיש שאתן לא יכולות יותר?
"עברנו הרבה בתי ספר, אבל האחרון היה הכי נורא. בדיוק השתלטו על השכונה דתיים קיצוניים והחוקים החדשים שלהם חנקו אותנו. לא יכולנו כבר ללבוש מה שרצינו כי זה הגיע לרמה שגברים היו מחכים לנו בפינה ומנסים לזרוק עלינו אבנים. לא היינו מתלבשות חשוף אבל גם לא כמו דתיות. ניסינו לכבד, אבל לא הצלחנו להיות מה שהם רוצים. אבא שלנו היה לצידם, וכשאמרו לו יום אחד שיש איומים עלינו, הוא רב איתנו שמעכשיו נעשה מה שהוא אומר, אבל במקום זה ברחנו מהבית".
הודייה: "לקחנו אוטובוס לתל אביב והתאהבנו. הסתכלנו אחת על השנייה ואמרנו, זאת העיר שלנו. פה אף אחד לא יגרש אותנו".
תל אביב באמת קיבלה אותן, אבל בשלב הראשון הציעה להן רק ספסל ברחוב. כמי שהגיעו בלי כסף, לבריחה שלהן מהבית הייתה משמעות אחת: תחילתה של תקופת הישרדות יומיומית, ללא מחסה קבוע. "מגיל 15 אנחנו ככה, מאז שעזבנו את ירושלים. היינו תופסות ספסל פה בתל אביב ונרדמות עליו, ישנות בחוף הים. אבל תמיד נראות מתוקתקות ביום למחרת, נכנסות למלתחות בחוף, שוטפות את הפנים ומתאפרות. שלא יראו עלינו מאיפה באנו".
אתן בקשר עם ששת האחים שלכן?
"אנחנו באות לבית בירושלים בחגים, אבל היחידה ששמרנו איתה על קשר ביום יום היא אמא. היא מתפללת שכבר יהיה לנו טוב. כל הזמן היא אומרת, 'עכשיו אתן ליכלוכית אבל מתישהו תהיו סינדרלה'".
אחרי התכנית הן הוציאו שני קליפים פרובוקטיביים שכללו טוורקינג, עינטוזים ועירום חלקי. אחריהם הגיעה פרסומת וויראלית לחברת קונדומים שרכבה על פנטזיית התאומות, וגם שם כצפוי לא היה הרבה בד. ניקי מינאז' כבר עושה את זה יותר מעשור ומכניסה מיליארדים, כנ"ל גם ליידי גאגא, שהצטלמה עם רצועות סלוטייפ שחורות על הציצים הרבה לפניהן. אבל כשזה מגיע לתאומות מלול, המספר הכי גבוה בקליפים שלהן הוא מדד הדיס-לייקים. והטוקבקים, בלשון המעטה, שוחתים. "בארץ הכל שמרני. אנשים אוהבים לראות דברים כאלה רק בחו"ל. בגלל זה לא אהבו את הקליפ, לא בגללנו. דווקא יש בו מסר של העצמה נשית. אני יכולה להתלבש איך שבא לי, ואתה לא תוכל לשים עליי יד אם אני לא אתן לך אישור".
מתי קרה הרגע שבו הפכתן מתופעה היסטרית שמצליחה להצחיק, למותג שאף אחד לא רוצה להיות מזוהה איתו?
מירב: "אחרי שירדה התכנית, היו עוד איזה שנתיים שהמשכנו לעבוד, הגענו להשקות ומצאנו מי שישקיע במוזיקה שלנו. אבל ככל שהזמן חלף ונכנסו לתחום הזה פליטי ריאליטי חדשים ויח"צנים הפסיקו להתקשר. העבודה לא הגיעה ונשארה רק הסטיגמה עלינו".
הודייה: "תראי, אנחנו לא כועסות על האנשים מאחורי היפה והחנון שהוציאו אותנו סתומות, פשוט כי אנחנו מבינות שככה עובדת טלוויזיה. תכניות כאלה צריכות להצחיק אותך אחרי שחזרת מיום עבודה קשה".
אז זייפתן דמות כדי להיות מספיק מעניינות לצופים בבית? כשאמרתן ש'ציפור לא עפה, היא בעצם נוסעת', זה היה מבוים?
(צוחקות). מירב: "זה לא באמת שאני חושבת שציפור לא עפה אלא נוסעת. אבל כשהכניסו אותנו לריאליטי, החלטנו שאנחנו נותנות את המאה אחוז. שנהיה הכי 'בום' שאפשר. ראינו שאנשים צוחקים אז המשכנו להיות הבנות האלה. אבל אז במקום שאנשים יגידו לנו תודה שאנחנו מצחיקות אותם והופכות את המדינה הכבדה הזאת לפאן, הם התהפכו עלינו. חשבו שזה מי שאנחנו, סתומות. אבל אנחנו עוד כל כך הרבה דברים. בא לי שהעולם יראה את זה".
הפחד שלהן מסמכות, והרתיעה מאנשים מבוגרים שינהלו אותן, גרמו להן להדוף את גם את מי שיכל לעזור להן. בשיא תקופת ההצלחה, הן עזבו את הסוכן כי התקשר לנזוף שלא קמו, בזמן שמונית מתכנית בוקר ממתינה להן למטה. פיספסו אודישנים ופחות או יותר הדפו את כל מי שהוא לא אחת מהן. "הלוואי שהיה מישהו מבוגר שיכל להגיד לנו מה לעשות, אבל בתקופה ההיא שנאנו את המבוגרים, כולם היו נראים לנו כמו אלה מבית הספר שרצו להפוך אותנו לממושמעות".
הודייה: "סידרו לנו קמפיינים והפקות אבל היינו בהלם, כמו שקורה לכל מי שיוצא מריאליטי. הרגשנו שאחרי כל השנים האלה אחת עם השנייה, רק אנחנו יודעות מה טוב בשבילנו. חשבנו שאנחנו חכמות אבל היינו רק בנות שבע עשרה, אנשים עבדו עלינו בעיניים, לא שילמו לנו כסף. רק ניצלו".
אולי בדיעבד הייתן אמורות להגיד אז 'סטופ' ולהמציא את עצמכן מחדש?
"לא. הדמות הזאת שירתה אותנו, הכניסה אותנו לעניינים ופתחה לנו דלתות. אני אומרת לך שבלי התכנית יכולנו להיות נערות ליווי, בכלא, או לא רוצה להגיד לך איפה. התכנית הצילה אותנו. השנים האלה יכלו להיראות כל כך אחרת. קיבלנו אהבה, גם אם לא מכולם".
היו מחשבות על להיות אולי מעודנות יותר, לייצר משהו שלאנשים יהיה קל להתחבר אליו?
הודייה: "אנחנו יודעות לעשות רק דברים שאנחנו אוהבות ושהם במאה אחוז התאומות מלול".
"מי בכלל ידע שצריך לשלם לביטוח לאומי? פשוט זרמנו עם החיים"
לריאיון הן מגיעות בחליפה שחורה וקפוצ'ון, כמובן זהות. לוק די סולידי עבורן, עד שמבחינים בפאוצ'ים גדולים וזוהרים שמונחים עליהן ובקשתות עם פונפונים גדולים ששמו בשיער. מבלי להתכוון לזה, האחיות מלול לא מצליחות להתאים את עצמן לסביבה. אין להן תכנית מראש למשוך תשומת לב, אבל מה נשאר כשתאומות שלבושות אותו הדבר, לרוב בצורה מוחצנת, מסתובבות יחד? בירושלים, העיר שבה גדלו ושם זה כמעט עלה להן בחייהן פעם.
"בערך בגיל 17 נסענו לבקר את ההורים בירושלים, ירדנו בתחנה המרכזית ורצינו להגיע משם הביתה ברגל. בדיוק היו אז בעיר הפגנות של חרדים נגד הצבא ומאות גברים בשחור הצטופפו ברחוב שרצינו ללכת בו, אבל לא לבשנו כזה חשוף אז אמרנו יאללה בוא נעבור משם. פתאום אנחנו קולטות צמיגים שרופים מתקרבים לכביש שהלכנו עליו, וכולם השתתקו בבת אחת והסתכלו עלינו. הספקנו לראות גם איזה פח שרוף שזרקו לעברנו, ופרשים של המשטרה שהתקרבו כדי לעצור אותו. הסתכלנו אחת על השנייה, לא הבנו מה קורה ואז בשנייה נפל לנו - שתינו לובשות מעילים בצבע צבאי, את יודעת, יפים כאלה שמוכרים בחנויות, אבל בפאקינג אמצע הפגנה נגד הצבא. ועוד שתי בנות. נראה לי הם חשבו שצה"ל שלח אותנו. פתאום כולם התחילו לירוק, לצעוק 'שיקסע' ולסגור עלינו, במזל המשטרה הוציאה אותנו משם עם ניידת. אין, זאת הייתה סצנה מסרט".
הקלולסיות המשיכה איתן בהחלטות חשובות בחיים הבוגרים. כשחושבים על החובות שאליהן נקלעו, ממהרים לייחס אותם לבזבזנות ולחוסר יכולת להעריך כסף בגיל צעיר, אבל הדרך שבה התגלגלו החיים שלהן, מגלה שהסיבה לכך היא הרבה יותר בסיסית. "מי לעזאזל ידע שצריך לשלם ביטוח לאומי? עזבנו את הבית ספר באמצע, לא עשינו צבא, לא היה בשום שלב מי שידריך אותנו על מה משלמים. ניסינו לזרום על החיים".
חשבתן אז שאולי דווקא הצבא יעזור לכן, יתן לכן מסגרת בשנים שגרתן ברחוב?
מירב: "ניסינו ללכת לצבא, החלום שלנו היה להיות לוחמות, אבל מי ידע איך מגיעים לזה? ההורים שלנו דתיים ואפילו לא היינו בקשר איתם אז".
הודייה: "אני זוכרת שללשכת גיוס הגענו בלי תיק, ישר ממסיבה. הלכנו עם חברים לחגוג את הגיוס במועדון ואז המשכנו משם לבקום. פתאום אנחנו רואות אנשים עם תיקים ענקיים, שבפנים חולצות לבנות, ציוד. לא הבנו איך כולם ידעו שצריך להביא את זה".
מירב: "וגם אם הינו יודעות, מאיפה היה לנו כסף לקנות?".
לא בדקתן באינטרנט איך צריך להתכונן לגיוס?
הודייה: "תראי, לא באנו ממקום בחיים שבו יש לך זמן ומקום בראש לבדוק דברים שקורים בעתיד. כשאת ברחוב את דואגת למה יקרה איתך מחר, אכפת לך רק מאיך את שורדת ומעבירה את היום. את לא פותחת גוגל".
העתיד די מעורפל. הן יודעות שהן צריכות להתמקד בניקוי רצפות, אבל מה לעשות שהדבר שהן באמת יודעות לעשות זה להפיל אנשים לרצפה מצחוק, או מתדהמה לנוכח הלוקים והאישיות המתפרצת שלהן. לעשות סטיילינג זה החלום הכי גדול מבחינתן, ולא חייבים להתחבר למה שהן לובשות כדי לעוף על האומץ. "סטיילינג זאת האהבה שלנו, מה שמשאיר אותנו שמחות. אנחנו אוהבות לתפור, עושות מכלום בגדים הכי פנסי. עם חוט ומחט אנחנו מעצבות דברים. נגיד לפני כמה זמן לקחנו ג'ינס מכוער שלא רצינו, סידרנו שם גומי מהשוק בחמישה שקלים ויצרנו טופ הורס".
הודייה: "אנחנו קונות ג'קט בארבעים שקלים מאלנבי ונראות מיליון דולר. סטייל זה ממש לא כמה שאת משלמת על בגד".
איך קורה ששני אנשים שונים יוצאים מהבית מדי יום כשהם נראים בדיוק אותו הדבר?
מירב: "זה כבר שנים ככה. אנחנו מתאמות את הלוקים ערב קודם, ואם לא נפגשות אז מישהי בוחרת ושולחת תמונה לשנייה שמחקה את הלוק בדיוק".
אם יש מקום שבו השואוו שלהן עובד, הוא בקהילת הלהט"ב ומועדוני גייז שמזמינים אותן להופעות. מירב יצאה מהארון כביסקסואלית בהשקה לפני כמה שנים ומאז הצטרפה אליה כמובן גם הודייה. הראשונה לא הייתה בזוגיות אף פעם, השנייה חתכה לא מזמן ממערכת יחסים בת שנה. "זה היה מוזר שמשהו שקורה בחיים של הודייה לא קורה גם בחיים שלי, אבל קשה לי להיות בתוך זוגיות רצינית. אני חייבת חופש".
הודייה: "מאז הפרידה גם אני. החלטנו שהמערכות יחסים הבאות שלנו יהיו פתוחות".
כולם עכשיו באינסטגרם ואתן לגמרי יכולות להיות שם חזקות יותר.
מירב: "אנחנו מנסות עכשיו להפוך לכוכבות רשת, אבל הטלפונים שלנו כל כך גרועים שכל הסטורי יוצא מטושטש. אז הפסקנו בינתיים עד שיהיה כסף לטלפון חדש".
מה אתן רוצות שיקרה לכן?
"אנחנו רוצות לעשות מוזיקה, להופיע על במות גדולות. את יודעת, להיות כוכבות פופ עם רקדנים מסביב. אני רק מדברת על זה והידיים רועדות".
הודייה: "אנחנו מוכשרות ומאמינות בעצמנו, אחרת לא היה טעם להמשיך. לא היינו מחליפות את החיים שלנו עם איזו מישהי עשירה ומפונקת. היא בחיים לא הייתה יודעת להתמודד עם מה שאנחנו עוברות, אם היא הייתה נקלעת לחיים שלנו".
מירב: "אף אחת לא חזקה כמונו".
צילום: ערן אלסטר | סטיילינג: שי בן צבי | איפור: כנהר כהן ל"סולו" | שיער: אלמוג גבאי | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: שמלה- זארה, מעיל- ברשקה, טבעת- פנדורה, לוק 2: חצאית- קסטרו, גולף- זארה, ז'קט- פול אנד בר, לוק 3: גופייה- ברשקה, חלוק- טופ שופ, נעליים- זארה, צמיד ועגילים- פנדורה, לוק 4: גולף כחול- קסטרו, ז'קט- טופ שופ, חצאית- ברשקה, נעליים- זארה, לוק 6: שמלה כסופה- ברשקה, נעליים- זארה.