חנה רטינוב לא נולדה להיות רעבה. היא אוהבת את הביטחון הכלכלי שלה, לא רוצה לקום בבוקר ולהתאבד על החיים שלה. ״היה לי את המזל שפתח לי את הדלת, אבל מה עושים מפה? לא הייתי מוכנה לעשות כלום כדי שזה יצליח. בקולנוע לא חסר לי כישרון, כל מי שפגש אותי בלימודי הקולנוע אמר: ׳את טיפוס חד פעמי. את יודעת לעשות דברים שרק מעטים יודעים׳. ב׳סם שפיגל׳ דיברו איתנו בכנות על מה זה אומר להיות קולנוען, אמרו לנו שהרוב לא מצליחים ותשכחו מלהתפרנס מזה. דיברו דוגרי. אף אחד לא ניסה למכור לנו חלומות. ואז הבנתי שזה לא בשבילי. אני בן אדם שאוהב את הפינה השקטה שלו. אני רואה את עצמי פעמיים בשנה באיזו חופשה בחו"ל, מה אני צריכה למכור את הבית בשביל לעשות סרט?״.
גם המלצרית בבית הקפה בחולון מכירה אותה. נו, מאיפה, היא שואלת, והיא לא מתכוונת להרפות. ״יש לי פנים כאלה״, עונה רטינוב וממשיכה בשיחה. ״לא, לא, אני מכירה אותך ממקום אחר. בוודאות״, מתעקשת המלצרית. ״אה, מלצרתי פה פעם״, רטינוב סוגרת עניין. כשאני שואל אם ברור לה שהיא מזהה אותה מ״מחוברות״, רטינוב מסתכלת עלי במבט נו בולשיט. ״ברור שהיא מזהה אותי משם. מלצרתי פה לפני איזה 5 שנים. אין סיכוי שהיא מכירה אותי מפה. היא בקושי בת 20״.
מדינה שלמה התאהבה ברטינוב, היום בת 23, לפני כמעט 8 שנים כשכיכבה בעונה הראשונה של הדוקו ריאליטי "מחוברות". חנה הייתה אז בת 16 מבריקה ועצובה. המילים הראשונות שלה בסדרה היו: ״השעה 11 בבוקר ובא לי להתאבד״. הבתוליות הטלוויזיונית והנעורים של רטינוב היו משב רוח אותנטי וישיר והיא הצליחה להביא לשיח הציבורי גם את הקשיים של משפחת עולים מברית המועצות שחיה בחולון, וגם את החרא הקיומי שכל תיכוניסטית חווה לפחות פעמיים ביום. בשנים שחלפו מאז רטינוב הספיקה לענות אלפי פעמים על השאלה המפורסמת שלה, "אז מה עדיף, לאהוב ולהיפגע או לא לאהוב בכלל?״. היא מעדיפה לאהוב. עכשיו כשהיא עם חצי רגל בחופה, התשובה נראית אמינה מתמיד. לפני כחודשיים היא התארסה לחבר שלה, חיים אסולין, והם מתכוונים להתחתן עוד השנה. ״אני אהיה כלה ממש יפה. אני יודעת שאעשה תוספות כי מה אפשר כבר לעשות עם שיער קצר כמו שלי. עשיתי תוספות בחתונה של אחי וזה מהמם״. ומה לגבי אולם, די-ג׳יי, צלם? ״חיים מכיר".
חיים הוא בעלים של סניף ברשת "קפה קפה" שמתעסק גם בייבוא ציוד למסעדות, בן 36, גרוש עם ילדה. לא בהכרח מי שהייתם מצפים. אבל לרטינוב זה היה ברור. "לא כיוונתי לגיל 36, אבל היה ברור שזה לא הולך להיות מישהו שעכשיו השתחרר מהצבא או חזר מטיול בהודו. אחד שחזר מטיול בהודו זה לא בשבילי״.
איך ההורים שלך קיבלו אותו? היה קליק מההתחלה?
״הם אוהבים אותו מאוד, מתחברים אליו, אבל זה לא קרה מההתחלה. בהתחלה הם לא קיבלו את זה טוב, פחות בגלל הגיל ויותר בגלל שהוא גרוש עם ילדה. היום הגיל פחות רלוונטי, זה שטויות - 12 שנים לפה או לשם. ההפרש בין ההורים שלי הוא 8 שנים. מה הם כבר יכולים להגיד לי?״.
איפה מרגישים את הפרש השנים?
״לא ממש מרגישים. פה ושם הוא יותר רציני ממני בכל מיני דברים, בהתחלה היו לנו חילוקי דעות על זוגיות, למשל. אני יותר משוחררת בזוגיות והוא לא רואה בעין טובה אם מישהי נוסעת לחו״ל עם חברות שלה. הוא יותר קנאי ממני, אני לא קנאית בכלל. קשה למצוא אנשים כמוני. לא שאי פעם היה לי חבר שהיו לו ידידות כי גם לי אין ידידים, כבר מגיל צעיר, זה פשוט לא עובד. אצלי בכל אופן. ידיד זה משהו שבסופו של דבר נגמר ברגשות. היה לי פעם ידיד ואז התחלתי לפתח רגשות אז אני לא יודעת, אבל זה היה בגיל צעיר, כיתה ו׳ כזה״.
״יש הרבה בנות שיש להן ידידים, אבל כשהן בזוגיות רצינית לא נראה לי שיכולים להשאר ידידים. יש לי מכרים כמובן, חבר של ההוא או חברים של פעם אבל אני לא אגיד לו עכשיו: ׳אני הולכת לשבת עם ידיד בבית קפה׳. זה לא נשמע לו הגיוני. כמו שאם הוא יגיד לי אני יושב עם ידידה בבית קפה זה לא ישמע לי הגיוני״.
מעבר לסט האתגרים הסטנדרטי שמלווה כל זוג צעיר, הנישואים יכניסו לחייה של רטינוב שכבת מורכבות נוספת, את הגרושה שלו ואת בתו. ״אני מכירה את הגרושה של חיים", היא מספרת, "היא ממש אחלה והם נשארו ביחסים ממש ממש טובים. לפעמים זוגות פשוט לא מסתדרים, מה לעשות?״. כשאני שואל אם היא מרגישה כמו אם חורגת לבת שלו, היא נחרצת: ״אני לא מרגישה שאהיה אמא. זה לא שהיא תגור איתנו ואני אגדל אותה, יש לה אמא ואבא. אמא שלי למשל, גידלה את הבן של אבא שלי מנישואים קודמים. הוא קרא לה אמא וגם אני מתייחסת אליו כאח שלי. זאת אמא חורגת״.
לחתונה הגעתם מהר יחסית, מה לגבי ילדים?
״לא עכשיו, עדיין לא. כל דבר בזמנו. אבל זה יקרה מן הסתם״.
לא הבנתי על מה כל הבאזז, מה הם רוצים ממני? כאילו, מה עשיתי?
חתונה, ילדה ו״מאיפה את מוכרת לי?״, לא היו אמורים להיות הנושאים הראשונים בשיחה עם חנה רטינוב, לפחות לא עם הנערה שהכרנו ב״מחוברות״ והפכה במהירות לאחת ההבטחות הגדולות ביותר של אותה תקופה. היא קיבלה שער בעיתון ״לאישה״, תפקיד ב"עספור" של הוט, וגם סוכן אישי בסוכנות A.D.D. אחרי ששום פרויקט גדול לא התרומם, ולאחר שסיימה את שירותה הצבאי כמש״קית תחזוקה בצריפין, היא התקבלה ללימודי קולנוע ב״סם שפיגל״ שבירושלים, אותו עזבה לבסוף אחרי שנה אחת בלבד.
״׳סם שפיגל׳ היה לי קשה. להיות לבד בירושלים זה ממש דיכאון ולא התחברתי לאנשים. נראה לי שיש לי בעיה עם תל אביבים, אני לא יודעת״, היא מספרת בפשטות, ״זה שבאתי ללימודים מ׳מחוברות׳ עזר לי מאוד. מצד שני, גם ציפו ממני להרבה. אתה יודע מה? נתתי פייט. הייתי באמת טובה בדברים שעשיתי. פשוט לא הצלחתי לסחוב שם. כנראה שיש לי בעיה עם מסגרות. אני לא יודעת מה השפיע יותר - המרחק מהבית או השעות שאני תקועה שם. אתה יודע, זה להיות שם כל יום, כל היום״.
״עם כל הכבוד שיש לי למקצוע הזה, לא הייתי מסוגלת להקריב מעצמי כל כך הרבה. אני זוכרת כשבאו כל מיני במאים מפורסמים להרצות ואמרו שהם הקריבו הכל בשביל המקצוע - את הבית, את המשפחה. אני זוכרת במאי שסיפר שהמשפחה שלו אמרה לו: ׳זה או אנחנו או הסרט׳ והוא בחר בסרט. כששמעתי את זה הבנתי שאני לא הייתי עושה את זה אפילו בשביל שלום עולמי. ראיתי את עצמי עם בעל וילדים״.
פיסה משמעותית נוספת בחיים של חנה ב״מחוברות״ היו החיים כבת לעולים מברית המועצות לשעבר (אמה מריאנה מאוקראינה, ואביה אשר מאוזבקיסטן) שנאבקים על פרנסתם בזמן שהבת המרדנית שלהם עסוקה בצרות שלה. פערי הדורות והתרבויות רק הגדילו את המרחק הרגשי בין חנה לאמא מריאנה. גם ההחלטות שקיבלה אחרי התוכנית לא תמיד נראו להם הגיוניות. ״לעזוב את התחום זו הייתה בחירה, בוודאות. בחורה אחרת שמתחברת לשואו ביז, יכלה לקחת את מה שאני קיבלתי ולמנף את ה-15 דקות תהילה האלה בצורה מאוד יפה. היו לי את הסוכנים הכי הטובים בתחום שרק רצו לעבוד איתי, אפילו הציעו לי לעשות עוד עונה של ׳מחוברות'. ההורים שלי הרבה פעמים רצו שאני אמנף את זה. הם לא חשבו שזה עולם אכזרי. אני לעומתם חשבתי שזה עולם כזה של פייק. אני לא רוצה להישמע מתנשאת אבל הייתי גם נורא צנועה. לא הבנתי על מה כל הבאזז, מה הם רוצים ממני? כאילו, מה עשיתי? זה לא שאני הייתי היוצרת של ׳מחוברות׳״.
הרבה נערות היו מאושרות להגיע להשקות. כשכולם רוצים לצלם אותך, את מסתובבת עם אנשים מוכרים, הולכת ברחוב ואנשים מבקשים חתימה.
״הייתי פשוט כל כך בתוך העולם שלי. כשהייתי מגיעה לחולון, הייתי חוזרת להיות חנה, תיכוניסטית בת 16 שעסוקה בשברון הלב שלה ובחברות שלה ובריבים שלה עם אמא בבית. זה היה כל כך זה. באמת, כאילו מה שתיארתי ב׳מחוברות׳ זו הייתה המציאות שלי וזו גם הייתה המציאות שחזרתי אליה. אתה מבין? זה לא נגמר אחרי שהמצלמה נסגרה. כשהייתי מגיעה לתל אביב קיבלתי שוק. פתאום כולם מזהים אותי, הרגשתי שכשאני מגיעה לתל אביב אני נמצאת בסרט וכשאני חוזרת לחולון זה החיים הנורמלים. העדפתי את החיים הנורמלים״.
אז במקום להיות הגלית חוגי הבאה, חנה נשארה בבית בחולון. כבר שלוש שנים שהיא עובדת במשרה מלאה בסלון היופי של אמא, שנמצא ממש לא רחוק מבית הקפה בו אנחנו נפגשים. ״אני אוהבת את המקצוע הזה כי יש בו שילוב שמאפשר לי גם אינטראקציה עם אנשים וגם עצמאות. אני אוהבת את זה שאין לי אף אחד על הראש. בנוסף, אני אוהבת את תחום היופי. זה גם סוג של אמנות מבחינתי. אנשים באים לטיפול ואנחנו מדברים. מדברים המון, ממש חופרים. זאת עבודה כיפית, כל יום אתה קם למשהו חדש. אני לא אומרת שזה מה שאני אמשיך לעשות כל החיים אבל כרגע זה ממש נח לי. כל היום אני רק שומעת סיפורים ואני מרגישה כמו בסדרת דוקו, אולי בסוף נעשה סדרת דוקו על קוסמטיקאיות. בחיים לא חשבתי שאני אעבוד עם אמא שלי אבל נבר סיי נבר״.
עדיין יש ביניכן חיכוכים או שאחרי גיל ההתבגרות דברים נרגעו?
״ברור שיש ריבים. אמא שלי לא פרייארית בכלל. בגלל שאנחנו דומות יחסית אנחנו הולכות לפעמים ראש בראש״.
גם חיים מגיע לטיפולי פנים אצלך?
״הוא עושה אבל רק לפעמים. הייתי בטוחה שהוא עושה גבות, כשפגשתי אותו אמרתי לו ׳די, נו, אתה בטוח עושה גבות׳. שעה ישבתי עליו אבל מסתבר שלא, באמת יש לו גבות יפות. אין כאלה לרוב האנשים״.
אולי מתאים לילדה בת 16 ללכת עם מכנסון
בתקופה האחרונה היא פוקדת הרבה שיעורי תורה והפרשות חלה. לפעמים עם אמא, אם לא, עם סיון (החברה הטובה אנגלינה מ"מחוברות"). ״מגיל מאוד קטן האמנתי באלוהים. כפי שאתה שם לב אני לא דתייה אבל אני מאמינה שבדת יש הרבה חכמה. במיוחד בכל מה שקשור לזוגיות שבין גבר ואישה. מי שילך פעם לשיעור תורה ויקשיב, יבין את זה. אני מאמינה שבנפש שלנו אנחנו אנשים צנועים. זה נכון, אני לא הולכת בשיא הצניעות עם חצאיות או שמלה, אבל אני לא אסכים לצילומי עירום. היום אני אפילו לא אלך עם מכנסונים כי אני יודעת שכל הרחוב מסתכל כשאני הולכת עם מכנסון. זה אולי היה מתאים לילדה בת 16 ללכת עם מכנסון, אבל היום כשאני בת 24 תיכף אני לא חושבת שזה מתאים. אני מאוד מודעת למבטים ברחוב ואיך אנשים מסתכלים, והם מסתכלים. כלומר יש גברים שמסתובבים, נותנים מבט והכל, זה דבר שמטריד אותי. אני לא רוצה שיסתכלו עלי. אני פשוט מעדיפה ללבוש מכנס ארוך ושיהיו כמה שפחות מבטים ברחוב כי זה דבר מגעיל״.
את רואה את עצמך מתחזקת יותר בעוד כמה שנים?
״הלוואי. אם הייתי מספיק חזקה אז למה לא?״.
רועי, הבחור שאת ואנגלינה אהבתן בסדרה, חזר בתשובה. זה השפיע עליך?
״נראה לי שזה השפיע עליו יותר. נראה לי שדפקנו אותו (צוחקת). מאז הוא לא חזר לעצמו, אתה יודע״.
כמה את וסיון קרובות היום?
״היא החברה הראשונה ששמעה על הנישואים״.
איך היחסים שלך עם היוצר דורון צברי? במובן מסוים הוא גילה אותך לעולם, את יודעת אם הוא התאכזב שהחלטת לעזוב את התחום?
״בזמנו הוא כל הזמן דירבן אותי שאלך ללמוד ב׳סם שפיגל׳. בזמן שהייתי שם הוא היה איתי בקשר רצוף ותמך בי. כן, הוא התבאס שעזבתי, הוא ממש רצה שאמשיך בקולנוע. אבל אני עוד צעירה, אולי אני אפתיע אותו ואעשה עליו סרט. הוא דמות מעניינת״.
צילום: ליאור קסון | סטיילינג: לימור ריחנה | ע. סטיילינג: ענת גלמן | שיער ואיפור: שלומי הלל | נעליים: ALDO, ז'קט עם דוגמאות: דורין פרנקפורט, מכנס שחור: דורין פרנקפורט, טבעת זהב: Efie, חולצת לימון: הלנה דיזינגוף 154, חצאית צהובה: בוטיק ירין, משקפיים: Furla, טבעת עגולה: אור טוקטלי, שמלת פפיון: בוטיק ירין, עגילי פרח: אור טוקטלי, חולצה לבנה ושמלת פרחים כחולה: נעמה בצלאל, עגילי כסף וכתר: שגית רביבו, שמלה שחורה שקופה: לידוסה, שמלת משובצת: פיו פיו.
התמונות צולמו בבית האירועים דוצ'ה וילה, השרון 12 תל אביב.