איזה מזל שאני אני

ידעתי שכדי להכיר את לאה שנירר באמת, אהיה חייבת קודם כל להגיע לכיתת פילאטיס בהדרכתה. בכניסה לסטודיו בהרצליה פיתוח חולפות על פניי שתי נשים שזה עתה יצאו משיעור. הנשים האלה הן אופירה אסייג ושרת הפנים איילת שקד, שמלווה בשומרי הראש שלה. 

כמה דקות מאוחר יותר, אני מגלה ששנירר לא באה לשחק. השיעור קשוח מאוד, הנשים שלצדי נאנקות ומתנשפות. שנירר מחדירה בהן מוטיבציה, מבקשת מהן לדחוף קיר דמיוני ולפרוץ את הגבולות של עצמן. "אני אולי לא המורה הכי טובה לפילאטיס, אבל אני מנטורית ובגלל זה באים אליי", היא מסבירה. "אני מצחיקה אותן, יש להן סטנדאפ בשיעור, אני רוקדת לפעמים. אבל אני גם צועקת לפעמים".

צועקת גם על נשים כמו אופירה אסייג ואיילת שקד?
"אופירה לא פותחת את הפה, היא מפחדת לפספס תרגיל. כל המפורסמות שאת מכירה שמתאמנות אצלי מדייקות ברמות, מגיעות לפני הזמן ומרוכזות עד הסוף, ואם הן מדברות אני עושה פה שקט חבל על הזמן".

בחודש שעבר השיקה שנירר את ערכת הפילאטיס הניידת והחדשה שלה באירוע חגיגי שערכה בחצר ביתה. להשקה הגיעה גם שקד, בצעד שגרר לא מעט ביקורת. "היא באה להשקה אצלי, היא לא באה להתחנף לסלבס, היא באה לתת הערכה למורה שלה. כל כך הרבה ביקורת נשמעה על זה ששרה בכירה מגיעה לשיעורי פילאטיס, בדרך כלל מכיוון של נשים אחרות, ולמה? אישה שטוב לה עם עצמה יכולה לעשות הכל. היא באה כתלמידה מן המניין, שמה את הטלפון בצד לשעה כי מגיע לה, לכל אישה מגיעה שעה לעצמה. זה חלק מהעצמה אישית, זו לא סיסמה. אם לא טוב לך עם עצמך את לא יכולה להפיץ טוב. בזה שאיילת לוקחת את הזמן שלה לעצמה לכושר, היא מראה את הכוח הנשי".

את הראית כוח נשי כשחגגת באוברול צבעוני שלבשה לפנייך אנה זק. זה היה מכוון?
"לא. אני חולה על אוברולים, מדדתי כל מיני ופתאום ראיתי את זה והתחשק לי צבע. ואז השותפה שלי אומרת לי 'מה לקחת את האוברול הזה, את יודעת מי לבשה אותו? אנה זק!'. אמרתי 'יש!'. מה, בגלל שאנה בת 20, אז אני לא יכולה? מה, אדידס הגבילו את הגיל? הם אמרו שזה מ-16 עד 25? לא. הרגשתי טוב, הלבשתי את עצמי בצבע ויצאתי לחגוג את החיים, זה הכל".

איך יחסייך עם גופך?
"רק בשנתיים האחרונות אני מצטלמת בבגד ים. עד אז חשבתי שזה נועז מדי ושזה לא מתאים לי, ופתאום נפתח לי משהו, וזה בסדר שכל פעם נפתח משהו אחר בחיים, לא הכל בבת אחת. הרבה נשים לא מחוברות לעצמן, הן תמיד חושבות איך להיות בסדר, תמיד אנחנו אחרונות. זו דרך חיים – לשטוף את הפנים, להסתכל במראה, לתת לעצמך חיבוק גדול ולהגיד 'איזה מזל שאני אני'. ברגע שאת אוהבת את מה שאת רואה, כל הבית יתחיל לחיות". 

אז את כל בוקר קמה ואומרת את זה?
"עד גיל 21 לא היה לי זמן לזה אפילו, הייתי בתפקיד. הייתה לי שליחות, לשמר את אמא שלי בחיים, כי אם אני לא הייתי מחייכת אליה, אם לא הייתי מסתכלת ואומרת לה שהיא הכי מהממת, אם לא הייתי אומרת לה 'אמא, בואי ביחד נשים את הליפסטיק', היא לא הייתה חיה. דרכי היא חיה, ועכשיו אני ממשיכה בשליחות שלי – להראות לנשים שהן האור". 

הכל קרה דרכי

לאה שנירר נולדה לפני 64 שנים בחיפה, לשני הורים ניצולי שואה. אמה היא אחת מהתאומות ששרדו את הניסויים של מנגלה. "בעקבות הלידה שלי חזרה לה הטראומה. ברגע שהאחיות הניחו אותי עליה ואז לקחו אותי, היא איבדה את זה. שם התחיל סיפור האשפוזים של אמא שלי. אני לא זוכרת כמה זמן ארך האשפוז הראשון מאז שנולדתי, אבל אני גדלתי אצל דודה שלי ואבא היה בא לבקר אותי מהבסיס ברמת דוד".

מתי הבנת מה קורה סביבך?
"אני חייתי את השואה מהרגע שיצאתי לאוויר העולם. מהרגע הראשון ידעתי למה אמא לא בבית. ידעתי שכשהיא חוזרת היא צריכה שקט, שאני לא יכולה להזמין חברים אליי הביתה. כשאחי הצעיר נולד היה לי ברור שאני צריכה לטפל בו. ידעתי שאני צריכה להיות ילדה טובה, כי אם לא, אז היא לא תהיה בסדר. דרכי היא ראתה ילדות, דרכי היא הפכה להיות נערה. הכל היה דרכי, היא לא חוותה את זה לבד".

זה המון אחריות על ילדה קטנה, נשמע שגם לך לא ממש הייתה ילדות. מתי הצלחת לשחרר?
"אחרי הצבא, כשדודים שלי מקנדה הזמינו אותי לבקר אותם, הם שלחו לי כרטיס ונסעתי לבקר את המשפחה במונטריאול".

הביקור הקצר התארך לשלוש שנים, שבהן הספיקה שנירר להתחתן, להתגרש ובעיקר לגלות את ייעודה ולרכוש לעצמה מקצוע לחיים. "באירוע משפחתי פגשתי את ארל. אחרי שבועיים הוא כבר הציע לי נישואים וההורים שלי הגיעו לחתונה. אבל מהרגע שהם נסעו, הבדידות השתלטה עליי. הוא עבד ואני הייתי הולכת לשוטט ברחובות, במינוס 25 מעלות". 

באחד השיטוטים נתקלה במרכז הקהילתי היהודי, רגע ששינה את חייה. "שמעתי מוזיקה, הצצתי וראיתי נשים בטייץ קופצות ורוקדות. המורה סינדי יצאה אליי ושאלה אותי מי אני. כשסיפרתי, הייתה התרגשות מאוד גדולה שהגיעה מישהי מישראל. ואז היא אמרה לי 'מחר את מצטרפת לשיעור'".

היית ילדה ספורטיבית?
"אני? מעולם לא התעמלתי. תמיד אמא שלי הייתה רושמת לי פתקים שאני לא מרגישה טוב".

אבל לשיעור הזה הלכת.
"כן. היא זיהתה משהו. חזרתי הביתה, שאלתי את ארל איפה אפשר לקנות טייץ, ולמחרת הגעתי לשיעור. היא העמידה אותי לצדה, היא התחילה ואני אחריה, ופתאום הרגשתי שמשהו שטמון בי ושלא פרגנתי לעצמי להוציא, יוצא סוף־סוף. סינדי זיהתה את האש, את הבערה שבי. תוך חודש כבר הייתי המורה המחליפה שלה".

בהמשך למדה שנירר בלוס אנג'לס אצל ג'יין פונדה, פתחה סטודיו משלה, ואימנה את המתאגרף ווילי דה-ויט לאולימפיאדת לוס אנג'לס, שם הוא זכה במדליית כסף. ואז כשהיא כבר עם מקצוע ביד, שנירר הבינה שהגיע הזמן לחזור לישראל. "באתי לארל ואמרתי לו 'אני אוהבת אותך מאוד, תודה על התמיכה והניסיון, אבל אני לא יכולה לגור פה יותר'. לא רציתי כלום. לא הסכם גירושים, לא כסף. רק רציתי הביתה".

בשנות ה-80 היא הייתה מחלוצות האירובי בארץ. "בהתחלה הייתי יורדת לחוף הים עם טייפ גדול ומעבירה שיעור ב-5 לירות לכל מי שרצה. מוטל'ה שפיגלר, שהכרתי מחיל האוויר, קישר אותי לחדר הכושר היחיד שהיה בתל אביב. הגעתי ללמד בהילטון, ופתאום אני, לאה מחיפה, מרמת דוד, רואה את תמי בן עמי במלתחות מורחת קרם. ככה זה התחיל, הייתי מגיעה שלוש פעמים בשבוע לתל אביב, הכנתי אנשים לטקס מלכת היופי, לאירוויזיון. הייתי מלמדת את כולם". 

גם לי מגיע

כשהייתה בת 30, הכירה דרך חברה משותפת את צחי שנירר, איש עסקים שחי בגרמניה והתאלמן מאשתו. "זה היה קשה, אבל ברגע ששמעתי שהוא התאלמן תוך חודש ונשאר עם שתי ילדות בנות 13 ו-16, החלק הטיפולי שבי קפץ. ראיתי את שתי הבנות האלה, שאיבדו פתאום את אמא שלהן. זו לא סיטואציה פשוטה להיכנס אליה, אבל משהו משך אותי לשם".

בדיוק ברגע שבו היא מספרת לי על הבנות, הן נכנסות בתזמון מדויק לבית הקפה שבו אנחנו יושבות, מתעניינת בשלומה וקובעות קפה להמשך השבוע. 

איך היה עם הבנות בתחילת הדרך?
"ידעתי שאני לא יכולה להחליף את אמא שלהן, אבל אני כן יכולה להיות חברה שלהן ולהכניס להן שמחה לחיים. לקחתי אותן איתי, לשיעורים. לחיים שלי. אחרי שנתיים נכנסתי להיריון הראשון, ואז כשהייתי בחודש תשיעי, התחתנו, סימנו וי".

כבת לניצולת שואה, איך התמודדת עם מגורים בגרמניה?
"היה לי שם מכון כושר ועבדתי כל הזמן. יום אחד קרה לי משהו בגב, והתחלתי שיקום פילאטיס. שם גיליתי את העולם הזה. הספיקו לי שש שנים בגרמניה, הבנתי שאני רוצה לחזור לארץ, ללכת לקורס מורי פילאטיס, וכך היה. חזרתי עם יונתן ודוד הבנים שלנו, ולפני 22 שנה פתחתי את הסטודיו שלי".

נישאת לאיש עסקים ונדל"ן מצליח שעיקר עסקיו מעבר לים. תנאים רחוקים מאוד מאלה שגדלת בהם. איך זה הסתדר?
"בהתחלה זה היה קשר מבוהל, וכן, הוא היה איש העסקים הגדול והייתה תחושה של 'את הצטרפת'. אבל לאט-לאט למדתי שגם לי מגיע. הוא לא היה יכול להגיע לממדים כאלה של הצלחה אם אני לא היית נותנת לו את השקט בבית ועם הילדים".

לאורך רוב הקשר שלכם הייתם בעצם בלונג דיסטנס. גם זה גרם להרמת גבות, האם אלה נישואי נוחות?
"נכון. אמרו 'בעלה מביא לה את הכסף, הוא גר בחו"ל, אולי גם יש לו עוד משפחה שם? למה את לא מפתיעה את בעלך?'. שמעתי הכל, אבל אני אישה עצמאית, שעובדת כל השנים האלה ומחזיקה את הבית ואת החיים שלי. חזרתי מתוך בחירה לגור בארץ, מתוך בחירה להיות קרובה לאמא שלי. את יודעת איזה יופי היה לי אם הייתי גרה בגרמניה, את יודעת איזה פאן? יש לנו עסקים שם, יש לי רווחה כלכלית שם, יש לי דירה מהממת, בעלי שם".

והמרחק הפיזי? לא לחיות ביחד?
"לא יכולתי להתפלל לסיטואציה טובה מזו. את יודעת איזה כיף זה לרומנטיקה? זה משאיר אותך כל הזמן בהתרגשות הזאת. הנה, הוא בא מחר וזה כיף לי, אני מתרגשת לקראתו, הולכת לעשות פן ומתלבשת ונוסעת לקחת אותו. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הבעל שלי היה בא כל יום הביתה בחמש אחר הצהריים. יכול להיות שזה היה נגמר. אני לא יכולה שיהיה צמוד אליי כל הזמן מישהו שישאל אותי 'מה את עושה ולאן את הולכת'. ואותו הדבר הוא". 

ומה עם אינטימיות וקרבה?
"ברגעים שאני מאוד זקוקה לו, אני יושבת על הטלפון. אל תשכחי שאני החלטתי את ההחלטה, הוא עד היום רוצה שאני אבוא ואגור איתו, אבל אני זיהיתי שלמערכת היחסים בינינו, כדי שלאורך זמן היא תהיה יותר טובה, זה מה שצריך. הכל זה הבחירות שלך בחיים. השאלה היא איך את מסדרת את הסיטואציה שלך. לא קנה לך פרחים? אז תקני לעצמך פרחים. שנים התעכבתי על למה הוא לא קונה לי פרחים. אז הלכתי וקניתי לעצמי, ואני שמה פתק 'לאשתי המהממת מבעלך האוהב'".

לאה שנירר בע"מ

למרות שנים ארוכות של פעילות, הפרסום הגדול של שנירר הגיע כשהשתתפה לפני כעשור בשתי העונות הראשונות של הדוקו-ריאליטי "מעושרות" – וגם שם, דבקה בה מיד תווית האישה שחיה על חשבון בעלה. "הטייטל 'מעושרת' לא התאים לי. אני תמיד עבדתי ועדיין עובדת, והמעושרת היא תמיד מאושרת. אנשים ראו מישהי בהרצליה פיתוח, יש לה רולקס על היד, היא נוסעת במכונית יוקרה, פאן לה. אבל אני באתי לדבר על אהבת הארץ, על אבא שניצח את השואה ובסוף קבור בבית העלמין הצבאי בין חיילים בני 19, על אמא, על תהליכי ההפריה שעברתי כדי להביא את התאומים בגיל שכל החברות שלי הפכו לסבתות".

את התאומים הבאת לעולם בגיל 49, בצעד שנחשב פורץ דרך ואמיץ ביחס לזמנו. כבר היו לך שני בנים גדולים, למה זה כל כך בער בך?
"אחרי שאבא שלי נפטר, הגעגוע היה כל כך גדול, הבנתי ששום דבר לא ימלא את החלל הזה כמו עוד ילד. לא בגדים, לא מכונית, רק עוד ילד. התחלתי הפריות".

זה היה הליך הרבה פחות נפוץ אז.
"לי היה מזל, אחרי הלידה של יונתן הרופא אמר לי שיש לי בעיה עם בלוטת התריס, ושאם אני חושבת על עוד ילד, כדאי להקפיא ביציות. היה לי גם מזל כי לא כל אחת יכולה לממן הפריה. אני יכולתי ב-20 אלף דולר לעשות הפריה, אבל למה המדינה לא עוזרת? אם אישה עד גיל 40 ביססה את עצמה, אז תעזרו לה כדי שאחרי זה היא תהפוך לאם. החוויה של ללדת ילד לעולם – אל תחכו לגבר כדי לחוות אותה. אם אתן צריכות, תעשו ילד לבד, ואז הגבר יבוא. אני מסתכלת על האימהוּת כדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".

איך הבחירה להיחשף ב"מעושרות" התקבלה בבית?
"לא היה לי פשוט עם הילדים הגדולים. מבחינתם זו לא האמא שהכירו, זו לא המעושרת שרצה עם מותגים. נכון שיש להם והם גדלו בשכונה הזאת, אבל גידלתי אותם על ערכים, לא על מה שהם ראו בתוכנית".

הם כעסו?
"הם לא דיברו איתי. אבל את יודעת מה? זו פעם ראשונה בחיים שלי שעשיתי מה שרציתי. אמרתי לבן שלי – גם אני לא אוהבת את כל מה שאתה עושה, אבל אני מקבלת את זה. לא צריך לאהוב, אבל צריך לקבל. היה קשה. כל החיים רציתי לרצות אנשים אחרים, כי אני ילדה שואתית, אני אוהבת לרצות".

אחרי שגידלת את אמא שלך כילדה, טיפלת בצחי וגידלת ילדים, הגיע הזמן שלך.
"כן, עמדתי על שלי בפעם הראשונה בתוכנית. כן, זיהיתי על עצמי שאני אוהבת מסך. אז מה? וגם הבנתי שזה בסדר לא להיות בסדר. גם מה זה לא בסדר? מי קובע? למה את לא בסדר בזה שאת עושה מה שטוב לך?".

השנה המשכת לככב על המסך הגדול בסרט "מתחתנת", ואפילו על הבמה בהצגת הילדים "רפונזל".
עשיתי רשימה של מה לא עשיתי ומה אני רוצה לעשות. רציתי לשחק, והנה השתתפתי בהצגה והופעתי בסרט.

וכשיש ביקורת על זה שליהקו את לאה שנירר, ומה לה ולמשחק?
"ילדים הם לא שקרנים, הם הקהל הכי קשה שיש. בסרט בהתחלה הבמאי לא רצה אותי, אמרו לו 'תעשה לה אודישן'. לא רק שהוא לקח אותי, אני גם כתבתי חלק מהטקסט שלי. אם לא הייתי טובה, לא הייתי עושה. אני לא פרובוקטיבית, אני לא עושה צחוק מעצמי, אני אומרת את האמת. כששואלים 'מי את לאה שנירר?' אני עונה 'אני בע"מ'. אני קשת של צבעים".

אני רבה רק עם מי שאכפת לי ממנו

מאז לא רק שהספיקה להשלים עם בניה הבוגרים, אלא גם לחתן אותם ולהפוך לסבתא לשני נכדים. "אני הסבתא הכי כיפית שבעולם. איתם יוצאת הילדה שבי, אולי גם בי יש ילדות גנוזה". בספטמבר 2020 צחי והיא ערכו מסיבת חתונה נוספת לציון 30 שנות נישואים. 

למה להתחתן שוב?
"כי אז לא התחתנתי. לא התחתנתי בלבן, התחתנתי בחודש תשיעי. הייתה לי סיטואציה שלא יכולתי לעשות חתונה מפוארת. אבל 30 שנה? זה הזמן להתחתן. הרווחנו את זה".

מי שבירך אותך מתחת לחופה, רגע לפני שהתגרש, היה הזמר אייל גולן. איך נוצרה החברות הקרובה הזו?
"אייל גולן ואני חברים טובים כבר 30 שנה, הוא כמו ילד עבורי. אני אוהבת את אייל. יש לו ילדים נהדרים, הוא אבא נהדר, הוא אבא רגיש, הוא רגיש אליי ולצחי. אני לא רוצה להיכנס לשום דבר שקשור להחלטות שלו בחיים, לנישואים שלו. כמו שאני לא מדברת על הבן שלי, ככה אני לא מדברת על אייל. אני מסתכלת על מה אייל בשבילנו, מי אני שאבקר את ההחלטות שלו בחיים?".

אבל יש נשים שבשבילן הוא משהו אחר. כאישה, איך את מסתכלת על כל פרשת "משחקי חברה"?
"אני מכבדת את כל מי שדיברה, אבל אני לא בית משפט, אני לא לוקחת החלטה לכאן או לכאן. הייתה חקירה. היא נסגרה. היו הוכחות ומי שצריך להיענש נענש וישב בכלא. מה אני אגיד, שעשו לאייל עוול? לא, לא עשו לו עוול, הוא ילד גדול שצריך לקחת אחריות, אבל זו סיטואציה שהיא לא נעימה. אם אני אומרת שאני לא רוצה לדבר על זה, זה אומר שאני מצדדת בו? לא. נתתי לאנשים שקצת יותר בקיאים ממני להתעסק עם זה. הם אלה ששפטו. נסגר, תם ונשלם". 

ומה דעתך על הריאיון השנוי במחלוקת של דניאל גרינברג, גרושתו הטרייה של גולן?
"אני בעד לא לכבס כביסה מלוכלכת מחוץ לבית. חיית עם הבן אדם, יש לך ילדים ממנו ויש עוד שלושה ילדים שראו את זה. למה הם צריכים לראות את זה? ילדים לא באים לבד לעולם, אנחנו מביאים אותם. לא מגיע להם לראות את זה ולעבור את זה, בגלל זה גם אני לא מדברת, יש ילדים. אני דודה של הילדים, אני המשפחה שלהם".

בדוקו-ריאליטי על חיי משפחתו, רפי רפאלי מדבר "על הקוסמטיקאית ועל ההיא מהרצליה", כחלק מהסיבות שהעיבו על הקשר הזוגי, משבר שכמעט הביא לגירושים.
"לא היינו שלישייה, אני הכרתי את פולה (בליק, הקוסמטיקאית שהייתה מזוהה יותר מכל עם משפחת רפאלי – א"ו) רק אחרי שהקשר עם ציפי הסתיים, כי אז זה התאפשר. זה באמת עצוב כשאת מפילה את הבעיות האישיות שלך בזוגיות על אנשים אחרים. אם אני היום במשבר עם צחי, זה בגלל מישהי שאמרה? אז היא אמרה, אז הוא אמר. אנשים אומרים, שיגידו. חוץ ממנה היו לי הרבה חברות אחרות, שהיו והלכו, ואני לא רבתי עם אף אחת. זה מעניין כי היא אמא של בר? אני מסתכלת על הרשימה של מה הלאה".

אז מה הלאה?
"אני לא אעשה יותר ריאליטי, כי אף אחד לא ידיח את לאה שנירר, ועכשיו אני מתמקדת בהרצאות שלי ובערכה שלי, שמכילה בתוכה את כל הסיפור שלי, וכל אחד יכול לקחת אותי איתו בתיק לכל מקום בעולם ולראות אותי".

איך את עם הגיל?
"היום – וואו. הרבה יותר טובה, הרבה יותר שלמה, כל שנה, כל קמט שספגתי, הרווחתי אותו ביושר, אפילו שאני מזריקה ומיישרת אותו. בהבעות צחוק אני לא נוגעת, כדי להישאר אותנטית".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: דניאלה קפלוטו ל"ארטבוק" | איפור: נטע סקלי ל-mac | שיער: אור סולטאני | ע' סטיילינג: שימרית קטש | הפקה: רותם פנחס