מיכל צפיר מדברת ממש מהר. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה להגיד, נמרצת, בוערת, עם כריזמה של מנהיגת כת. "כל אחד שירד במשקל יגיד לך שהדבר הכי קשה זה לשמור, ולראיה 97% מהאנשים מעלים הכול בחזרה. אז מה יש באותם 3%? אלו אנשים שהצליחו ליצור חיים משמעותיים. המשמעות לא יכולה להיות המשקל, המשמעות לא יכולה להיות מידת המכנסיים, זה לא מחזיק. ברגע שיש את המשמעות יש הפרדה מוחלטת בין רגש ואוכל. אין שום חיה שמסתובבת בטבע ויש לה עודף משקל, פשוט אין".
את נשמעת מאוד חדורת מטרה.
"מה את חושבת שהמטרה שלי?".
לבסס את עצמך ככוהנת לחיים בריאים, הגווינת' פלטרו הישראלית.
"הטעות הכי גדולה".
תקני אותי.
"הייתי כותבת את הספר הזה גם אם אף אחד לא היה קורא. אני מבחינתי אמנית. הזכות לגעת ולעזור היא מתנה, אבל היא לא המטרה. אין לי משרד יחסי ציבור, אתם פניתם אליי".
נכון, אבל זאת לא פילנתרופיה, את אשת עסקים מצליחה שמגלגלת סכומים.
"וזה חלק מהעניין. אם מישהו כתב ספר הוא כתב אותו בחינם? יש ימים שאני עובדת מבוקר עד ערב בלי שקל, אני מרוויחה את התחושה ואין לזה שום ערך בבנק. יש ימים שלמים שאני יכולה לעבוד עם אוכלוסייה מעוטת יכולת ולא יהיה על זה פוסט ואיש לא ידע. למה אני צריכה להתנצל על זה שאני מתפרנסת? על זה שאני מביאה אוכל לבנות שלי הביתה?".
"תשמעי, בגדול, אני חושבת שהדבר הכי משמעותי זה שאני אופטימית. אני אדם אופטימי, רוב האנשים אומרים החיים חרבנה, אני קמה בבוקר ואומרת שיהיה בסדר".
איזה בסדר? יש מלחמות, עניינים.
"אז אני אעשה כל מה שאני יכולה, לא אשב ואקטר. כשאת מדברת על מלחמה, יש אנשים שלא מפסיקים לקטר ולהעביר ביקורת, אם זה מאוד מאוד יפריע לי אולי ביום מן הימים אני אקים מפלגה. סתם אני אומרת, אני לא יודעת".
"מישהו בחדר כושר אמר עליי 'אבל היא בכלל לא רזה'"
ספרה החדש של צפיר, "ליצור את החיים שאני רוצה", נולד מפוסט בפייסבוק. כך היא מספרת בפרק הראשון. אתם בטח זוכרים – 2015, צפיר מעלה תמונת ביקיני לעמוד שלה, הרשת קורסת. הטוקבקים מאשימים אותה בעידוד הפרעת אכילה, חלקם טוענים שהיא גם מטפחת אחת, שהיא רזה מדי, שהתמונה לא חינוכית ומפה לשם, 12 אלף לייקים.
זה היה שיימינג לְרזות?
"בין היתר, כן. אני ראיתי שם גוף חטוב, אני רחוקה מלהיות שדופה. מישהו בחדר כושר אמר עליי 'אבל היא בכלל לא רזה, היא אפילו מלאה'. הכול זה בעיני המתבונן. בשלב כלשהו אתה מבין שאנשים מדברים מרחשי ליבם. אני חושבת שהיום אנשים מבינים יותר על מה אני מדברת ומה אני עושה, ושמשקל זה נחמד אבל לא המהות".
אז בעצם מה שלקחת מהעולם של ההרזיה...
"בחיים לא תשמעי אותי מדברת על הרזייה! רזון הוא לא העניין אלא ניהול משקל גוף מאוזן. את יכולה להסתכל על מישהי ולראות שהיא לא רזה אבל היא בריאה, יכולה להיות מישהי מלאה אבל בריאה, אם מישהי אוהבת את עצמה וחיה עם עצמה בשלום היא בריאה".
הטיעון הנפוץ, לעתים השמנופובי, זה שכל מי שבעודף משקל הוא לא בריא.
"עושים בדיקות דם. ממראה אתה לא יכול להעיד אלא אם כן זה ממש אוביס, כשאדם מזיע ומתנשף ולא צריך בדיקות כדי להבין שהוא לא בריא. אבל אני בחיים לא אצביע על מישהו ואגיד אם הוא בריא או לא".
זאת לא היתה הפעם האחרונה שבה צפיר הסתבכה עם הנושא בלי שבכלל התכוונה. לפני שנתיים היא נקלעה לסערת רשת נוספת בעקבות השיר "שמנמונת" שכיכב ביוטיוב מספר שנים עד שתפס גל ויראלי. צפיר הואשמה בשמנופוביה. השיר (הקליט) עוסק בילדה שכולם קוראים לה שמנמונת ושמנמנולה. צפיר הסירה את השיר מהרשת, למרות שלדעתה הסיפור יצא מפרופורציה ואין בשיר שום דבר שמנופובי. "קיבלתי התנצלות מכולם בסוף. ממה אנשים נעלבו?".
ממה באמת?
"בדיוק. אנשים אמרו לי 'בכלל לא הבנו'! זה שיר מתוך חוויית ילדות שלי. זה ללכת עם העדר, בוא תעצור רגע, תראה מה כתוב, תפנה אותי לפסקה. אם קרה מצב אני תמיד אתנצל, פשוט תשלחו לי ציטוט".
יכול להיות שיש נטייה כששומעים את השורש ש.מ.ן ישר להתנפל?
"יכול להיות".
וזה היה לך רגע קשה? זה כן הצליח לערער אותך?
"זה לא נעים. הייתי בארצות הברית ולא הצלחתי להבין מה קורה. אבל בשדה התעופה פתאום יש לי זמן ואני קוראת את הדברים ובוכה, ממש, עם דמעות. בטח שנפגעתי. להאשים אותך במשהו שאתה ההפך הגמור ממנו? בגלל זה הספר נולד, קשה לי להאמין שמישהו יקרא את הספר, אם הוא קורא עברית, ויחשוב שהתכוונתי למשהו אחר".
צופי ערוצי ילדים ופעוטות רגילים לראות את מיכל צפיר לא מעט. לפעמים, ברצפי קליפים, התחושה היא של כניסה למכונת זמן משונה. לרגע היא מלאה ומתולתלת באוברול, שנייה אחרי זה היא רזה עם שיער חלק ושרה על צחצוח שיניים. "נראה לי שככה נראים חיים דינמיים. אנחנו משתנים גם בלי להשמין או לרזות. אני מתה על הדברים שעשיתי כי אני מאוד אוהבת את התכנים. אני חושבת שבאמת יש להם חיי נצח, תמיד רלבנטי לדבר על חגים ומילים".
המראה הקודם לא מפריע?
"שום בעיה".
בואי נדבר על החלקת השיער.
"לא עשיתי החלקה. אני עם פן ורוב הזמן בקיץ אני בלי פן וזה גלי".
יש תחושה שכל מי שמרזה עושה פן. את הופכת מעיגול לקו.
"כשצילמתי את ה-DVD הראשון במשקל הנוכחי, זה פשוט נראה יותר טוב בטסט בצילומים. עכשיו, ברגע שיש לך קלטת ילדים שבה אתה עם חלק, אתה לא יכול לבוא עם משהו אחר לבמה. והאמת שהיה לי נורא נוח. מפה זה התחיל, זאת השתלשלות הפן. זה הכול. כל כך בנאלי, כל כך משעמם. אני מאוד אוהבת תלתלים אבל תכלס זאת הרבה יותר עבודה. גם התלתלים שלי על המסך לא היו הטבעיים, זה אחרי ספר ובייביליס כי טפו טפו, יש לי הרבה שיער".
"אני לא יכולה לשלוט בשום דבר, אני מתחברת למילה ניהול. אני לא שולטת, אני מנהלת נכון. ואם אני מנהלת את הארוחות נכון, כיף לי. בדרך כלל כשאני עייפה יותר קשה לי לנהל, יהיה לי קשה לא לאכול משולש ממגש פיצה. בסיטואציות מסוימות אזמין לי פאי תפוחים וגלידה וניל. פעם התשוקה למתוק הייתה התמכרות".
לומדת מאובמה ואופרה
"ליצור את החיים שאני רוצה" הוא ספרה השני של מיכל צפיר. הראשון, "כל אחד יכול לחיות חיים בריאים יותר" יצא לפני ארבע שנים, ומכר יותר מעשרים אלף עותקים. צפיר מספרת שעיצוב הספר לקח מעל חצי שנה והוא באמת מאוד יפה, צבעוני, מאויר, מלא סיפורים קטנים מחייה של צפיר וטיפים באווירת לוח השראה בפינטרסט. צפיר מכירה את הקהל שלה ולכן הספר פונה לקוראיו בלשון נקבה. כמקובל בז'אנר יש בו הרבה קלישאות העצמה. הוא לא מיועד לאנשים ציניים, או כאלו הסובלים מעודף מודעות המונעת מהם לתפעל את האוטוסוגסטיה ההכרחית שתגרום להם להאמין שאם הם רק יתאמצו מספיק אז יהיה בסדר. אבל מעבר לקיטש, יש בו גם טיפים פרקטיים ועצות לשינוי חיים, כלומר צפיר לא מסתפקת בלדבר, היא באה לתת עבודה.
אני מודה שספרי עזרה עצמית הם סטייה פרטית קטנה שלי. אני מחובבות ז'אנר הפסיכולוגיה החיובית, היא עובדת עליי ומגעילה אותי בו זמנית. שורשיה באינדיבידואליזם האמריקאי הקפיטליסטי, זה שטוען שאם רק תיקח אחריות על החיים שלך תוכל לעשות כל מה שאתה רוצה, ואם לא הצלחת זה בעיקר בגלל שלא לקחת אחריות על חייך. בספרי עזרה עצמית יש מידה מסוימת ומובנית של האשמת הקרבן, כי מה לעשות שרובנו לא נצליח, ושברוב המקרים זה לא יהיה בגלל שלא לקחנו אחריות על החיים שלנו או לא התאמצנו מספיק או לא צעקנו את החלומות שלנו, אלא כי ככה זה בעולם. יש דברים שמעבר לשליטתנו, יש עוני ומשפחות גרועות ולא מספיק השכלה ובעיות רגשיות ומגבלות פיזיות וחרא מזל. לפעמים זה פשוט לא תלוי בנו.
מיכל צפיר לא מסכימה איתי. "בפסיכולוגיה החיובית, שזה מדע האושר, והכל בו מבוסס מחקרים", היא מסבירה, "כימתו את זה - ל-50% אחראית הגנטיקה, 10% הסביבה, ו-40% אנחנו. אז לגנטיקה יש משמעות, אולי פוטנציאל האושר שאני יכולה לחוות גדול משלך, אבל ברור שכל אחד שימצה את הפוטנציאל שלו יהיה מאושר יותר משהיה בתחילת הדרך".
"אחד הדברים הלא בריאים זה להתייחס לדברים כמובן מאליו ולהתלונן. זאת המהות של אנשים ציניים וזאת גם ההגנה שלהם, אבל הגנה ממה?".
מנסיבות חיינו, שלא יכולות להוות רק 10% מפוטנציאל האושר שלנו.
"זה לא אני אומרת את זה אלא אוניברסיטת הרווארד, אחרי מחקר מדעי מאוד מאוד מבוסס".
הויכוח על ההשפעות של גנטיקה וסביבה לעומת הבחירות האישיות שלנו הוא לא חדש, והבחירה של מאמנים בגרסה לפיה הבחירה מנצחת את הסביבה - "לבחור באושר" - היא די מובנת וגם כלכלית מבחינתם. "בואי נתאר את נסיבות חייה של אופרה ווינפרי", מיכל מסבירה.
נכון, אלה נסיבות חיים קשות. גם אצל אובמה. תמיד נותנים את היוצאים מהכלל כדוגמה, אבל סטטיסטית אצל רוב האנשים, אם נולדת עני תמות עני.
"נתת דוגמה מעולה. בן אדם אחד מסתכל על הרוב ואומר זאת הסטטיסטיקה, וזאת הלגיטימציה שלו להגיד זה קשה וזה בלתי אפשר. בן אדם אחר אומר נכון שזה הרוב, אבל מה עשתה אופרה? מה עשה אובמה? אני הולכת ללמוד מהם. זה אפשרי. סטטיסטיקה מעניינת רק אם אתה מחליט להיות בקטע של הרוב".
ועדיין, גם מנטלית וגם סביבתית, יש לעתים אסופות נתונים יותר מאתגרות.
"ועדיין יש לך בחירה. תראי, בפסיכולוגיה החיובית יש סקאלה שאומרת שיש את האפס - שזה אדם רגיל שמחפש תשובות ומשם מטפס, ויש את המינוס - שזה דיכאון קליני ומחלות. בקטע הזה אי אפשר לעזור ללא טיפול או טיפול תרופתי, פסיכולוגיה חיובית לא מדברת על השטח הזה. הספר הזה מדבר אל סוג מסוים של אנשים – שרוצים עזרה, שמאמינים, הוא לא מיועד לשכנע אנשים שלא מעוניינים".
כן אבל נקודות הפתיחה תמיד יהיו שונות בין אדם לאדם.
"אני לא משווה את עצמי לאחרים, אלא לאתמול וללפני חודש. אל תשווי את עצמך אליי אלא לעצמך, איזה חיים את רוצה?".
אם אני רוצה את החיים של מיכל צפיר?
"טעות! אל תשווי את עצמך אליי, אני לא משווה את עצמי לביונסה. מה החיים שאת רוצה?".
אבל החיים שאני רוצה, שהרבה אחרים רוצים, הם חיים שמעבר ליכולותיהם.
"אז צריך לצמצם את הפער. אם מישהו רוצה לטייל בעולם והוא לא יכול, כמוני למשל, מצאתי פתרון אחר – לטייל בארץ. והכיף הוא אותו כיף".
אה...
"בבקשה, להגיע לאפולוניה ולפגוש תיירים ולהיות שם ולהצטלם - אותו כיף. לא חייבים נתב"ג ומזוודה, חייבים לארוז סקרנות ופתיחות".
"לא היה לי משבר 50"
צפיר גדלה בפתח תקווה. בספר היא מספרת שחיה עם משפחתה בדירה קטנה ועזבה את הבית בגיל 18. אמה נפטרה מסרטן השחלות לפני עשר שנים, והיא מספרת עליה לא מעט בספר, על אביה פחות. "הייתי פחות קרובה אליו. זה הדור של פעם, הוא עבד וישן והיא גידלה אותנו. אבא שלי הרבה פעמים לא ידע איזה כיתה אני. לא היו לי טענות אליו, בסביבתי רוב האבות היו כמוהו. זה דור אחר". מיכל נשואה לאיש הטלוויזיה המצליח יואב צפיר כבר 24 שנים, יש להם שלוש בנות, מיה, שירה וגילי, לכל אחת מהן הופק קליפ בת מצווה מושקע שאתם יכולים למצוא ביוטיוב.
בשנים האחרונות תפסת פוקוס, את הדמות הבולטת יותר בבית, איך יואב מתמודד עם זה?
"כשאני ויואב התחלנו הייתי בדעיכה של להקת 'מנגו' ויואב בדיוק עלה. ליואב כיף כשלי טוב ולי כיף כשליואב טוב. שנינו התפתחנו, תחשבי שאתה נמצא עם אותו בן אדם והוא משתנה וזה פתאום מדליק, זה פתאום מישהו אחר".
יש אנשים שזה מדליק אותם ויש אנשים שלא.
"אבל יואב חי את החיים שהוא רוצה, והוא תמיד בהתפתחות ויצירה ואנחנו מפרים אחד את השני. כשאני חוזרת מהריצה באנרגיה גבוהה ורוצה לספר לו על הרצאה ששמעתי, לפעמים הוא יגיד לי 'רק התעוררתי, רחמנות', אבל לפעמים הוא יידלק. יואב ואני משתפים".
את ויואב המון שנים ביחד, איך סוחבים מונוגמיה בעידן הזה?
"אני חושבת שבתקשורת טובה, ביצירתיות. באתי לבקר אותו על הסט של 'רק רוצים לרקוד', פצצות, חתיכות ואמרתי לו 'בוא ממי אצלם אותך עם כולן'. איזה כיף שזאת הסביבה שלו, אנשים צעירים, אנרגטיים, חולמים. אני לא מאוימת מהדברים האלה, הגישה שלי פשוטה - אף אחד לא נמצא בכוח, כיף לך תישאר, לא כיף לך הדלת פתוחה. הקנאה לא מנהלת אותי. אני חושבת שיש לנו את הצורך להתרגש אז אני יכולה לשלוח לו סמס שובב באמצע היום, למצוא את הדברים הקטנים האלה. להפתיע ולהשקיע ולקחת חדר ולהגיד לו 'ממי, כשאתה מסיים את היום צילום יש מישהי שמחכה לך'. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד לראות אותו בשיחה רגישה עם הבנות יכול להיות הדבר הכי סקסי בעיני. לרדת למטה אחרי שהלכתי לישון והמטבח היה מבולגן, ולגלות שהכל מאורגן, זאת מחווה מקסימה בעיני".
חלוקת התפקידים בבית השתנתה?
"לגמרי. יש לנו עוזרת שמגיעה פעמיים בשבוע. פעם יואב לא ידע שהדלת שנמצאת ליד הכיור זה מדיח, היום הוא מכניס למדיח ומפנה. כשהוא לא עשה את זה, זה התאים לי, אבל הנסיבות השתנו".
ועם הבנות?
"תראי הן כבר קצת גדולות, לפעמים אני קובעת איתו מראש שהוא יקום איתן בבוקר. אני חושבת על אמהות יחידניות ואני מורידה את הכובע. יש לי הרבה כאלה בדף שאומרות 'אני לא יכולה', ואני מלווה אותן יד ביד, אני אומרת להן תראו אני מעריצה אתכן, עכשיו מה כן אפשר לעשות? יש איזו שכנה שיכולה לשמור עליהן איזה עשר דקות? מה כן? כי להתפקס כל הזמן על מה לא, מאוד קשה להגיע לשינוי מהמקום הזה".
את פמיניסטית?
"מה זה פמיניסטית?".
בעד שוויון הזדמנויות וזכויות בין נשים וגברים.
"אז ברור, אם זה פמיניסטית אז ברור. אני תמיד אומרת לבנות שלי מה שאתן רוצות אתן יכולות לעשות".
"מישהו הצחיק אותי, הוא אמר לי 'אף פעם לא ראיתי פמיניסטית שרוצה שוויון זכויות במע"צ, בכל העבודות הסיזיפיות, בחברת חשמל, שכולן תטפסנה על עמודים, לא ראיתי אף פמיניסטית'. אני כן בעד שוויון הזדמנויות מהבחינה שאני יכולה לעשות הכול. לא נתקלתי בהבדלים בתחום שלי ואם אתקל אביע את דעתי, אני כן בעד לעשות את זה בנועם. אני לא חושבת שנשיות זה משהו רע, אני פשוט לפעמים מרגישה שנהייתה רגישות לאופן שבו אנשים מחמיאים. את הבנות אני מחנכת שהן יכולות ללבוש מה שהן רוצות ולהגיד לא בכל שלב, כל דבר שילבשו לא נותן לאף אחד רשות להטריד אותן מינית".
שינית את כל הבית גם לאורח החיים שלך?
"תראי גילי ספורטאית, שירה קובעת לעצמה פילאטיס ואימונים, מיה יוצאת להליכות וריצות, גם יואב. אני לא הפכתי, אני עשיתי למען עצמי ולאט לאט זה השפיע. אני כבר עשר שנים חיה ככה, בשלוש שנים האחרונות גם המשפחה. עד אז זה היה גם וגם. אתמול חבר של מיה שאל איפה הקטשופ ומיה אמרה – אין קטשופ. זה קרה בהדרגה. זה לא קרה ביום, זה קרה בעשר שנים".
לא הייתה טינה או כעס כלפייך?
"לא, כי אני לא הכרחתי. הם רואים פתאום שאמא יותר אנרגטית ומרגישה טוב יותר, הייתה תקופה שהבת שלי רצתה להתלוות אליי בבוקר, איזה כיף. כשאתה עושה, לא מטיף על זה, זה קורה. זה לא ממקום שמכריחים זה כמעט קרה באופן טבעי. גילי תמיד מתנדבת להביא פירות וירקות למסיבות ותמיד מספרת בגאווה שהם נגמרו".
את עומדת להיות בת 50, מה עם איזה משברון?
"לא היה לי משבר. אני מוקפת באנשים מבוגרים ממני ופעילים ממני ועושים וחולמים, אני מרגישה שיש לי לפחות עוד 50 שנה. אין לי תחושה שהכול מאחורי".
בת כמה את מרגישה?
"אני לא אגיד לך 35 כי הרגשתי אז זוועה, אני מרגישה טוב וזה לא מתחבר למספר. אני יכולה להעמיד מולך עשר נשים בנות 40 וכל אחת היא אחרת, זה לא עוד קמט עוד צלוליטיס ועוד גל חום. כשמישהי אומרת אני רוצה לחזור למשקל אני אומרת לה את לא רוצה לחזור את רוצה לשקול אחרת. לא חוזרים".
צילום: יונתן בלום | איפור ושיער: רינת שור לאיל מקיאג' | סטיילינג: בוטיק גלית רמה"ש | תכשיטים: La luna jewelry