אי אפשר שלא לשים לב לאירוניה שבמיקום הדירה החדשה של מאיה בוסקילה. בגיל 37, גרושה ואם ללני בן השנתיים וחצי, היא בחרה לחזור לתל אביב אחרי גלות קצרה בנתניה - ומכל המקומות, החליטה לגור דווקא בבניין הצמוד לרבנות הראשית. "זה כדי להזכיר לעצמי לא להתחתן יותר". היא אומרת, "הרבנות לא תראה אותי שוב. מסיבת חתונה - כן, הצהרת כוונות - כן. אבל לא רבנות. אל תשכחי שבעלי לשעבר הוא לא הראשון שהציע לי נישואין, היו עוד שניים חוץ ממנו שהספיקו (ביניהם דודי מליץ, זוכה האח הגדול). כנראה שכוחו של ההרגל הזה שלי הוא רע מנעוריו".
הדירה של בוסקילה מעוצבת להפליא, וגם הצעצועים המפוזרים בחלל משתלבים נהדר עם הפריטים הרבים שליקטה לממלכה העצמאית שלה. את הדלת היא פותחת כמיטב הקלישאה – בלי איפור, עם טרנינג, קטנטונת בהרבה משציפית – אבל תוך כמה דקות כבר ברור שזו לא דמות שלבשה במיוחד לראיון. בוסקילה של היום מורכבת מאלפי רסיסים אליהם התנפצה בשנים האחרונות – ועכשיו, כשהשברים התאחו, כבר אין לה מקום לפומפוזיות מיותרת. היא מחבקת באהבה את הצלקות שנוצרו בנפשה במשך תקופה קשה מאוד, גאה בהן, שלמה ובעיקר כבר לא מפחדת.
"עד גיל 35 הייתי פותחת בבוקר את כל התריסים ואומרת 'בוקר טוב לכל הציפורים! איזה צבעים יפים יש בחוץ", היא מספרת. "ככה אני מעירה כל בוקר את לני, ככה הייתי מעירה גם את בני הזוג שלי: 'בוקר טוב לקדוש ברוך הוא. שלום לכל העצים הירוקים'. אני אוהבת את העולם, אוהבת אנשים, אוהבת את הבריאה, ואז פתאום התחלתי להרגיש שאני לא רואה צבעים. בום. בימים של העצב הסתכלתי על העצים והם לא היו ירוקים, הסתכלתי על השמש והיא לא הייתה מוארת".
זה קרה סמוך לתקופה בה החליטה לפרק את נישואיה לאיש משרד הביטחון מתן כהן, אחרי שלוש שנות זוגיות ועם תינוק בן שלושה חודשים בלבד. כהן, הצעיר מבוסקילה, עזב לא רק את הבית, אלא גם את הארץ, והיא מצאה את עצמה תוך תקופה קצרה מתרגלת לסטטוס של חד הורית. "דיכאון ממשי חוויתי רק במשך חודש", היא אומרת היום, "חרדות לעומת זאת זה משהו שהיה שם מגיל 20, דבר מולד, והן עשו את שלהן ודבר הוביל לדבר. המשבר לא היה בגירושים עצמם, אלא בהבנה שאני רוצה להתגרש: התחושה שאת הולכת לפרק בית, הכישלון, זה הרג אותי. הייתי רגילה להיות בשניים ופתאום אני אחת ומתחילות המחשבות. האם זאת טעות, מי יאהב אותי ככה? עשיתי דוקטורט במחשבות האלה. מה שהחזיק אותי היה שהסתכלתי על לני ואמרתי לעצמי שאני רוצה שהילד הזה יהיה מאושר".
ובבית הוא לא היה יכול להיות מאושר?
"ממש… never".
במבט לאחור, זו הייתה אהבה שנגמרה או פשוט אי התאמה?
"זה נושא שאני לא אדבר עליו אף פעם. יבוא היום שבו לני יקרא את הדברים האלו, ואני רוצה שיחשוב על אבא שלו רק דברים טובים".
אז לא תודי בכך שאת כועסת על מתן כדי שלני לא יקרא את זה?
"אין לי כעס עליו. היו הרבה כעסים, אבל עברתי את זה. בסופו של דבר, אני רציתי את הגירושים האלו. כולם אומרים לי 'איך עשית את זה? הילד מאוד קטן. היית מנסה בשבילו', ואני יודעת שעשיתי את זה בשביל הילד".
לא עצוב לך שאין לו אבא?
"לא. את יודעת כמה אבות יש ללני? הילד הזה יותר מידי מוקף באהבה ובאנשים. החיים שלו זה כמו לונה פארק. אמא שלי היא סבתת המאה, ויש מטפלת שמכירה גם אותי מגיל 5, לני קורא לה דודה יפה".
הוא לא שואל אותך לפעמים איפה אבא?
"השאלה הזו תגיע. אני יכולה להגיד, 'כשהיית קטן, אמא ואבא לא הסתדרו והחלטנו להיפרד כדי שיהיה לכולם טוב. הוא מאוד אוהב אותך'. אם הוא ישאל 'אז למה הוא לא בא לבקר אותי?', פה אני כבר צריכה כבר עצה מקצועית, אני מודה".
את חושבת שיהיו ניסיונות בעתיד לייצר איזה מערכת יחסים בין מתן ללני?
"אם הוא יחזור לארץ וירצה לראות את הילד, אני אהיה הראשונה שאגיד כן".
"נעלמתי מבחירה"
אם כן, מאיה בוסקילה חוזרת. יכול להיות שכבר שמעתם את זה פעם או פעמיים בשנים האחרונות, כשהוציאה סינגל, כיכבה כשופטת בריאליטי או הופיעה במחזמר – אבל נראה שרק עכשיו משהו בה באמת מוכן להסתער מחדש על מעמדה כאחת הזמרות המחוננות ביותר שקמו כאן. מי שפרצה ב-2004 עם אלבום בכורה מוזהב, ומאז כיכבה בקמפיינים, בהצגות חנוכה, בסרט קולנוע – וכן, גם באח הגדול (שעונתו החדשה מתחילה ב-10.5) – הורידה פרופיל בתקופה האישית הסוערת שעברה, וכעת מגששת את דרכה בזהירות חזרה לחיק המיינסטרים. "נעלמתי לשנתיים-שלוש. אבל זה היה מבחירה", היא אומרת. "וגם לא מרגיז אותי כשמגדירים את זה כקאמבק, אני רואה את זה כמחמאה. אם מרגישים שנעלמת, זה סימן שהיית חסר".
מהלך הכיבוש המחודש הזה קורה עכשיו, פשוט מכיוון שעד עתה בוסקילה הייתה עסוקה בניסיון לחזור לעצמה. בטוחה בעצמה, היא מדברת בגלוי על הכדורים שהיא נוטלת כבר שנתיים, ומעידה על השינוי המבורך שחוללו בחייה. "את רואה", היא משיבה בחיוך גדול כשאני שואלת האם הם באמת עוזרים לה. "מרוב שלא מדברים על זה פה, אנשים חושבים שדיכאון זה משהו שחולף, וצריך להבין את האמת. אני אסביר לך - יש חומר במוח שלנו שנקרא סרוטונין, וכשהוא לא מאוזן פיזיולוגית, אז בעצם את חווה דכאון. חשוב לי לדבר על זה, ולא רק בשבילי. יש נערים בני 14 שיושבים בבית וחושבים שהם משוגעים, פוחדים לספר להורים שלהם, מתים מבפנים. הם כותבים לי מכתבים בפייסבוק ומספרים לי מה עובר עליהם, ואני תמיד עונה להם. כשהחלטתי לצאת ולספר על הטיפול שלי, בראש ובראשונה חשבתי עליהם. בגיל 22, כשהייתי עם חרדות, נורא הייתי רוצה שמישהו ידבר על זה לפניי".
איך המשפחה שלך מקבלת את החשיפה שלך בנושא הכדורים?
"הם מאוד גאים בי. אמא שלי בהתחלה חששה מזה, אבל היא הבינה שזה מטרה טובה".
עד כמה את חושבת שהדיכאון קשור למקצוע שלך, לעובדה שאת מפורסמת?
"בוודאי שזה קשור. לא סתם לרוב האמנים יש מצבי רוח. המקצוע הזה הוא טלטלה. את לא תמיד בטופ ולא תמיד יש עבודה ולא תמיד טוב לך. ברוך השם, עכשיו התקופה מדהימה, אבל יש זמנים פחות טובים".
אם זה כל כך נפוץ, למה רוב המפורסמים לא ממהרים לספר על הטיפול שלהם?
"הרבה אנשים מפחדים מעצמם וממה שיגידו עליהם. אני כבר לא במקום הזה. אני מבינה את הפחד, הייתי שם שנים. אתה צריך לעשות טיפול עם עצמך כדי להשתחרר, זה לא הוקוס פוקוס. לכל מי שפונה אליי אני ממליצה ללכת לטיפול, זה נושא שחשוב לי ואני אעסוק בו כל עוד אני חיה. אני יודעת איפה הייתי ויודעת איפה אני היום בגלל זה. מאוד הייתי רוצה שגם הנערים האלו יהיו מאושרים כמוני".
היום את מאושרת גם עם הצלקות והפגמים שלך?
"בעיקר עם הפגמים שלי".
מה הם בדיוק?
"אובר פרפקציוניזם, חוסר סבלנות, עקשנות. לפעמים גם עצבנות, למרות שמאז שלני נולד זה לא קרה כי אני לא מרשה לעצמי".
נראה לי שגם לני הוא חתיכת טיפול עבורך.
"לני זה הטיפול הכי גדול שקרה לי. זה הפלא הכי גדול, אין דבר יותר גדול ממנו שקרה בחיי וגם לא יהיה. שום אהבה לא יכולה להשתוות אליו. לא גבר, לא התאהבות, לא סקס – כלום לא משתווה לחיבוק הזה שעוטף אותך כל בוקר".
"אני דוהרת"
ופתאום כמו בהזמנה, דלת הבית נפתחת וממנה מגיח בסערה עולל מתוק, המאיר בבת אחת את פניה של בוסקילה. אחריו כרוכה יפה המטפלת, שמספרת שלני אכל עכשיו שתי מנות של פסטה. הוא בתגובה מציע בחוסר נימוס שאלך הביתה, מעדיף כנראה שאימא תבוא לשחק איתו באמבטיה. בוסקילה ולני מתחבקים ומתנשקים, ואז היא מישירה אליי מבט ואומרת: "אנשים שואלים לאן נעלמתי, זאת התשובה. לא סתם הוא חברותי ומדבר ככה, זה כי אימא הייתה איתו שנה וחצי בבית".
עכשיו, כשלני כבר גדול ומלא ביטחון, בוסקילה התפנתה להקליט אלבום חדש, בלי שום חברת תקליטים או חוזה דרקוני מאחוריה. השיר הראשון מתוכו, "תקשיבי לי", כבר זוכה להשמעות רבות – ועכשיו היא מוציאה סינגל חדש, "מגדל", שכתב עבורה אסף אטדגי. "זה אחד הטקסטים הכי טובים שקיבלתי, אבל אם היית שואלת אותי לפני כמה שנים אם הייתי שרה אותו, התשובה היא לא", היא אומרת. "זה שיר שאומר 'תבקש שארצה רק אותך ואולי אהיה לשניה מתמסרת. ואברח ואומר לא ארצה לעולם, ואחר כך אהיה מתייסרת'. זה כל כך אנחנו בתור נשים. אנחנו רוצות אותם ואז כשהם רוצים אותנו, אנחנו אומרות לא ואחר כך מתייסרות".
נכון יהיה להגיד שמאיה של היום חשופה יותר? מעזה לדבר על דברים שלא העזה בעבר?
"בדיסק החדש באמת יש יותר תעוזה, כי אני יכולה להשתמש בטקסטים שפחדתי להשתמש בהם פעם. היום אני אומרת בדיוק את מה שאני מרגישה באותו הרגע, ובשירים החדשים גם שומעים את השבירות בקול שלי, את הצרידות. אני שקטה יותר, שלמה יותר. כנראה שהתבגרתי. בעבר למשל לא כל כך ידעתי איך לקבל את ההצלחה, רציתי רק לשמור על הקן הקטן והפרטי שלי, והיום קיבלתי באיזשהו מקום את העובדה שאני נחלת הכלל וזה בסדר. אני גם מקבלת את הפפראצי יותר באהבה. אני חושבת שאני אדם שהשתנה המון בחיים, אני לא סטטית בכלל. אין לי טעם קבוע - לא במוזיקה, לא בבגדים, לא בגברים. בעיניי זה רק מראה שאני דוהרת, לא עוצרת במקום".
לקהל לא תמיד קל לקבל שינויים, הם רוצים אותך עקבית.
"כנראה שלקח זמן לאכול אותי. לדעתי זה בגלל שהייתי נראית משהו שאני לא. הייתי מנוהלת נורא ואי אפשר היה לגשת אליי, ולכן היה מאוד קל להדביק לי תוויות ולהמציא ספקולציות".
אמרו עלייך שאת המון רעש ודרמות.
"לא, אין בי את זה. אני כמוני כמוך לגמרי, אחותי".
לא חווה את עצמך כדרמה קווין?
"זה מה שהתקשורת יצרה, לא אני. ככה זה, הם מאוד אוהבים לאהוב אותי ומאוד אוהבים לשנוא אותי".
הרגשת פעם שמזלזלים בך?
"בטח, אבל עכשיו אני במקום שבו מכבדים את מי שאני באמת. בעבר אולי הרגשתי שלא מכירים אותי: הייתי מבחינתם המאיה בומבילה מ'ארץ נהדרת'. פקפקו במי שאני וביכולות שלי, אני חושבת שזה השתנה. חוץ מזה, פעם חשבתי שרק כשכולם אוהבים אותך זה מצב מושלם, והיום להיות שנוי במחלוקת זה מבורך בעיני".
היא לא מצפה שהאלבום החדש יחזיר אותה לימי הזוהר של לילה סתווי, וגם לא מחכה להיסטריה. התקופה ההיא, כך נראה, זכורה לה בעיקר בתור מרוץ משוגע שבו לא ממש זיהתה את עצמה. "אם את שואלת אותי אם אני רוצה לחזור ל-2004, התשובה היא לא. אני רוצה לשמור על האני שלי שפוי", היא אומרת. "אני לא חושבת שאני במקום ובגיל שאני יכולה להתמודד עם אטרף ורכבת הרים מטורפת וילדים שצורחים ונופלים מגדרות. אני רוצה להיות בקיסריות, בזאפות, בהיכלי תרבות - מקומות שמלכתחילה החלום שלי היה להגיע אליהם, ולא לקניון עם שומרי ראש. הדבר היחיד שיכול להקשות עליי ולעשות אותי עצובה זה כשאין עבודה או שחוסמים לי את חופש הביטוי. אם מישהו יגיד על שיר שלי שהוא לא יפה, אני יכולה למות מזה".
מצד אחד את אומרת שלגיטימי מבחינתך שלא כולם יאהבו אותך, אבל את עדיין נשברת מזה.
"אני נשברת עם עצמי לבד, ואז מקבלת הכל באהבה. אני דרמטית לא קטנה, רגישה מאוד, אבל מצד שני למדתי לאט להשיל את הקשיים והמסכות ולקבל את כל החוויות הטובות, וגם את הקשות".
"לא אמרתי שאין לי אף אחד"
הערב, כחלק מחג החשבוניות של אמני ישראל, גם בוסקילה תדלג בין בימות ברחבי הארץ – ותקפיד לא להתלונן יותר מדי. "למה להגיד שקשה, למה להסתכל על חצי הכוס הריקה?", היא אומרת. "לעבוד בזבל בשלוש בבוקר זה קשה, לעבוד בבניה ולהרים בלטות זה קשה. כאמן אתה נח כל היום, ואז אוסף אותך מהבית ואן גדול ומקסים, אתה עם כל הלהקה, יש ממתקים, יש שתיה, נוסעים למקום, עולים לבמה, את עושה מה שאת הכי אוהבת בעולם, שרה את השירים שלך, מקבלת אהבה מהקהל וחוזרת הביתה. מבחינתי שיהיו עשר הופעות בערב, אבל המצב בארץ לא מאפשר את זה. יש בעיה כלכלית קשה וגם הזמרים מרגישים אותה, שלא ישקרו. אני ברוך השם מתפרנסת ועוברת עלי תקופה טובה טפו טפו בן פורת יוסף. ועדיין, כן הייתי רוצה עוד הופעות".
את כל הזמן אומרת הקדוש ברוך הוא, יש לך יחסים איתו?
"החבר הכי טוב שלי. אני כל היום מדברת איתו".
מה את מספרת לו?
"הכל. אני אדם מאוד מאמין".
שומרת שבת?
"לצערי אני לא מצליחה לשמור את השבת, אני מקווה שזה יגיע. אני כן שומרת את כל החגים, וכשאני רואה בתל אביב אנשים שאוכלים לחם בפסח או אוכלים ביום כיפור, הלב נחמץ. אני שומרת על המסורת ומאוד רוצה שלני ילמד אותה. זה כמו שחשוב לי שביום השואה הוא יראה לפחות סרט אחד בנושא. תשאלי חברים שלי, אני שואתית ברמות קשות. אובססיבית שואה".
גם בימי שגרה בוסקילה היא יותר הטיפוס שיישאר על הספה מול סרט. לא אוהבת לצאת בלילות, לא מרגישה שהיא צריכה לקרוע את העיר. "אני בטבע שלי לא מתחברת לעולם הזה - 20 שנה בתל אביב, 12 שנה בתעשייה, ולא נגעתי באף סם, גם לא גראס. כוס האלכוהול הראשונה שלי הייתה בגיל 25. אבל החבר'ה שלי מכריחים אותי לצאת פעם בשבוע. פעם אחרונה הלכנו לקוקיז והיה נחמד לאללה".
את יוצאת לדייטים?
"עדיין לא".
ומתחילים איתך בברים?
"כל הזמן מתחילים איתי, גם את מתן הכרתי בבר. עכשיו אני עדיין לא במקום הזה, אבל לא אמרתי שאין לי אף אחד או שאין לי כלום בתחום".
כלומר, יש לך מישהו.
"אני לא רוצה להגיד כלום. כשיהיה לי מה להגיד אני אגיד".
את עדיין מאמינה באהבה?
"בטח. בגלל שמתן הוא לא הראשון שאהבתי בחיים, יש בי את הניסיון לדעת שאהבה היא דבר נפלא ואפשר ליהנות ממנה. גם אם זה לא לנצח זה לגמרי בסדר".
שיער: אושר סעדון | איפור: ורד ספיבק "בית של איפור" | סטיילינג: רנה גליקסמן ומעיין רודיך. בגדים: zara, style for rent | כתר: אורן נווה - פרחים בעיצוב