תום גרציאני רואה את הפרצוף שלו מביט אליו משלטי חוצות ברחבי העיר, ומתחיל להבין שמשהו השתנה ביחסים שלו עם העולם. בגיל 28 הוא משחק את איתן בלהיט ההיסטרי תאג"ד, ומגלה שהוא מככב בלא מעט פנטזיות, אבל מסתבר שזה לא בהכרח חלומו של כל גבר.
"אם מכירים אותי לא כ-תום, אלא כתום השחקן, תום כפוסטר, זה בעייתי", הוא אומר, "זו סוג של רמאות מצדי. נגיד אם אם מישהי ראתה אותי בסדרה והחלטה לפנות אלי, היא נדלקה עלי ממקום בעייתי. אני לא רוצה שייראו את הפוסטר במקום אותי. אני מחפש מישהי שתשגע אותי ולא תעריץ אותי. שתגרום לי להרגיש כאילו אני צריך לעבוד קשה. הרבה פעמים זה קל מדי".
קית' הרינגטון, ג'ון סנואו ממשחקי הכס, התלונן שהוא מרגיש החפצה כגבר נאה בתעשיית הבידור. גם אתה מרגיש ככה?
תום מצחקק, מגרד קצת בזיפי הזקן, ונזכר, "האמת היא שהיה מקרה אחד מוגזם. הלכתי ברוטשילד וניגשה אלי בחורה ועשתה משהו שאם הייתי עושה לאישה כבר הייתי באבו כביר. היא לפתה אותי, אנסה אותי לסלפי, שאלה אותי אם אני מסופק מינית ואמרה שכדאי שארשום את המספר שלה, כי היא וחברה שלה יעשו לי טוב. זה היה נורא. רק רציתי ללכת משם. זו הייתה החפצה קיצונית, והתחושה הלא נעימה ליוותה אותי אחר כך. זה מלחיץ ולא כיף, אתה מרגיש כמו חפץ. הבנתי קצת נשים ברגע הזה. אבל זה לא שדקה אחר כך לא היה לי את הסרט בראש".
אוי נו. הרסת הכל.
הוא צוחק, "בתור שחקן אני מתעניין בכל מיני סוגים של חוויות, זה הכל. נו, זה סטניסלבסקי אמר".
עם כל ההזדהות עם נשים, גרציאני עדיין נטוע עמוק בשורשים. "להיות גבר זה מסוכן היום", הוא נאנח, "אתה רוצה להביע התעניינות במישהי מבלי שזה יתפרש כחוצה גבולות, אבל אם גבר מנסה לנשק אותך כי הוא מתעניין בך, אז כנראה שהוא חשב שיש לו צ'אנס, לא? אמרת לא, והוא צריך להבין שזה לא, אבל היום נורא קל להגיד 'הוטרדתי, מישהו כפה את עצמו עלי'. יש משהו מרגיז בזה שנשים חושבות שהן מחזיקות בכוח להגיד שהטרדת".
אתה לא מגזים? בכל זאת, הכללים ברורים.
"תראי, גבר צריך להבין כשאומרים לו לא, לקלוט כשמישהי לא בעניין ולשחרר. אבל הגבולות מיטשטשים, וכל אישה יכולה להפיל כל גבר על הדבר הכי קטן היום. זה קיים בעיקר במקצוע שלי וזה מפחיד. הנה, יש פה אודישן וכתוב בתסריט 'הם מתנשקים בלהט'. נגיד שאני אעבוד עם שחקנית על האודישן הזה, ואנשק אותה - זו העבודה. אחר כך היא יכולה להגיד שכפיתי את עצמי עליה".
אז לא מדברים לפני ומחליטים מה לעשות?
"כן, זה מה שצריך לעשות. צריך יותר תקשורת ודיאלוג. תביני, אני מבין נשים, יש מחסור בג'נטלמנים היום, ברור. אבל אני מבין גם גברים".
"שלא תכתבי שאנחנו איזה אושרי ותורג'י, כן?"
אנחנו נפגשים בדירה שהוא חולק ביד אליהו עם חברו מהלימודים בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, השחקן אדם הירש ("ראש גדול"). הווייב ברור מיד: שני בנים, רווקים ופנויים, שסיימו להיות סטודנטים ומוכנים להתנפל על החיים. תום מגיש לי קפה שחור בעודי מביטה בתקליטי הויניל שתלוים על הקיר, "שלא תכתבי שאנחנו איזה אושרי ותורג'י, כן?", הוא מצחקק.
אתה בטוח?
"זה אולי היה בדירה הקודמת. גרנו עם עוד שותף בשכונת התקווה, ושם הייתה דירה של בילויים ועישונים, היום אנחנו יותר רגועים. פעם אהבתי את חיי הלילה, אבל היום אני לא כזה בליין. אם אני עם מישהי, אני תמיד אעדיף ערב מגניב בבית, לבשל משהו ולראות סרט".
מה הדפים האלה על השולחן?
"זה אודישן לאיזו סדרה, נראה מה יהיה עם זה. זה מצחיק, אנשים ברחוב מזהים אותי מתאג"ד ובטוחים שזה מה שאני עושה כל היום, אבל הפסקנו לצלם כבר במרץ ועכשיו אני עובד על הדברים הבאים".
גרציאני נחשב לשחקן די עסוק. בימים אלה הוא מככב בהצגה "הצמה של אבא" בהבימה, מאת אמנון לוי; שם הוא הבן הסורר של יעקב כהן ורובי פורת שובל; ובקרוב אפשר יהיה לראות אותו גם ב"משיח" של קשת בערוץ 2, ובדוקו דרמה בערוץ 1 על רוז פיזאם. כרגע בשביל רוב הציבור - או לפחות בשביל החצי שמנוי ל"יס" - גרציאני הוא איתן מתאג"ד (כל ערב ב-בyesAction וב-yesVOD), מפקד צוות בפלס"ר והאויב המושבע של המאמי הלאומי החדש, תומר קפון. סביב משולשים רומנטיים ונשיקות לוהטות (בעיקר עם רונה, אינה בקלמן המדהימה), הוא מוצא זמן להתעלל בחיילים שלו, לזרוק את בת הזוג לאחר שנאנסה מול עיניו, ולשלוח בריונים להכות חייל אחר. את התפקיד, מספר גרציאני, הוא עיצב עם השפעות של חבר הילדות אסף רמון ז"ל: "הוא היה החבר הכי טוב שלי ביסודי, לפני שעברנו ממכבים-רעות למודיעין, אבל הקשר בינינו לא החזיק. פגשתי אותו פעם אחת אחרי האסון בו אביו, אילן, נהרג, והמפגש הבא שלי עם השם שלו היה כששמעתי שהוא איננו. זה היה מאוד קשה. אמנם לא היינו בקשר כל השנים, אבל הוא היה מקסים ויפה תואר, המודל המושלם לגיבור ישראלי. הוא הלך אחרי החלום שלו והתרסק, תרתי משמע. הוא היווה בשבילי דמות להשראה כשחשבתי על איתן, מישהו שנתן את גופו ונשמתו למדינה, שמייעד את עצמו לגדולות".
אבל איתן הוא מהרעים, לא?
"הקהל אולי רואה אותו כמניאק, אבל יש יותר מניאקים ממנו. הוא אחד שרוצה לתרום למדינה, שעושה הכל בדרכי יושר. חדור מטרה".
החזרה למדים דווקא באה לו בול. "זה מדהים איך אתה שם מדי ב' ונשק דֶמֶה, וישר מקבל את העמידה של הצבא, נהיה רעב, נכנס למצב הצבירה הזה", אומר גרציאני, שזוכה דרך התפקיד לחוויה קרבית שלא הגשים בעצמו. "אני התחלתי את השירות שלי בשריון במסלול הכשרה, ירד לי פרופיל בגלל אסטמה ומאז שרתתי במפקדה והשתעממתי. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי עושה שירות קרבי. אני רציתי כבר להשתחרר ולעשות את העניינים שלי, לא הרגשתי שייך לדבר הזה. אולי הוא התיקון שלי".
"כולנו גדלנו על רמבו, מה לעשות", הוא אומר, "גברים רוצים להגן, זה יצר גברי שהוא בד.נ.א שלנו. אנחנו רוצים להילחם, זו קדמוניות של אלפי שנים אחורה. נשים הן נשים וגברים הם גברים, וככה זה צריך להיות".
זה לא קצת שוביניסטי?
"אני לא חושב שאני שוביניסט או פמיניסט. יש לי חבר שרוצה אישה שתהיה בבית ורק תבשל, אני בטח לא שם. לשני הצדדים צריכה להיות קריירה. אבל יש דברים, כגבר, שאני לא מוותר עליהם. כמו למשל לתקן דברים בבית. אני כן רוצה ללכלך את הידיים. כשאתה בונה בית זה הכי כיף לצבוע את הקיר ולסחוב, לשתול את העץ בגינה. יום אחד הייתי רוצה לעשות את הדברים האלה בשביל המשפחה שאקים. "במשפחה שלנו כולם האנדי-מן. הם אומרים שאני דווקא הכי פחות טוב בידיים, שאני האמן, אבל זה לא נכון".
בינתיים המשפחה העתידית הזו עוד רחוקה. מאחורי גרציאני שלוש מערכות יחסים ארוכות, האחרונה הסתיימה לפני ארבעה חודשים, עם מאמנת כושר שהיתה חברת ילדות והפכה לבת זוג. "זה הדליק אותי שהיא לא מהעולם שלי, אבל משהו היה חסר גם אצלה וגם אצלי. זה הגיע לסוג של מיצוי. לא הפקנו תועלת אחד מהשנייה, משהו בדיאלוג נתקע".
זה נשמע מאוד ממלכתי, תום. מה באמת קרה?
"אני רוצה להישאר מסתורי", הוא אומר בחיוך ממזרי, "אני אוהב מסתורין. הדמות שהכי אהבתי כילד היה מייקל ג'קסון והוא לא סיפר על עצמו הרבה, זה היה חלק מהקסם. זו גם הסיבה שאני לא כותב בפייסבוק כל מה שעולה לי לראש, ומעלה תמונה באינסטגרם רק פעם בחודש".
אז לפחות תספר איך זה לחזור לשוק.
"מעניין. הלבד כיפי. לא הייתי רוצה להיות לבד לנצח, החברים שלי מתארסים לאט לאט ואתה שואל את עצמך 'מתי זה יקרה לי?'. אבל אני מבין שאני במקום שונה, זה יגיע כשזה יגיע. אני רוצה מישהי שתהיה החברה הכי טובה, שאוכל לדבר איתה כמו שאני מדבר עם החבר שלי. אני רוצה את האידיאל".
"ערב אחד אתה מנקה רצפות ורגע אחרי זה אתה על שטיח אדום עם קלוני"
תום נולד במכבים-רעות וגדל במודיעין, לאמא מוכרת בחנות פרחים, ואבא שעבד כספק פירות וירקות לשוק הסיטונאי. "זו לא משפחה אקדמאית, אבל אמא שלי פולניה אמיתית, תמיד רצתה שאני אלמד ואתפתח", הוא אומר ומגלה שלמרות שהוא נוהג לגלם דמויות מזרחיות וערביות, הוא בעצם חצי פולני וחצי בולגרי-יווני. את הבמה גילה כנער בולט במגמת תאטרון, והמשיך בקורס משחק מול מצלמה אחרי הצבא. הפריצה שלו קרתה לפני 4 שנים. בעודו ברמן בתל אביב, זומן לאודישן לתפקיד קטן עבור הסרט "מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני, שהפך לפתע לתפקיד ראשי. "זו הייתה חוויה פסיכית", משחזר גרציאני, "ערב אחד אתה מנקה את הרצפה ורגע אחרי זה אתה שחקן ראשי על סט, ומתייחסים אליך כמו מלך. נסענו עם הסרט לפסטיבל קארלובי וארי בצ'כיה, פתאום אתה על שטיח אדום עם ג'ורג' קלוני וג'ון טרבולטה, ומחליף שלוש חליפות. זו חוויה משוגעת, אבל אז אתה חוזר לשגרה שלך ומגלה ש-12 ימי צילום לא באמת משנים לך את החיים".
הוא הצטייד בסוכנת ובשורה מרשימה ברזומה, אבל התפקידים לא זרמו. מסביב ייעצו לו שכדי להתמקצע הוא צריך ללמוד משחק. כבר באודישנים אצל יורם לוינשטיין הוא הבין שהשחקנים שבאו מהשטח הם לאו דווקא הבנים המועדפים. "יורם הסתכל בקורות חיים שלי ואמר 'מה זה 'מקום בגן עדן', לא שמעתי על זה'. הוא אוהב לערער קצת בקטעים האלה, הוא נהנה מזה", אומר תום בחיוך, "הוא גם היה אומר לי בשיעורים 'אתה ילד בורגני, לא עברת כלום בחיים שלך'".
זה לא קל לשמוע דברים כאלה.
"ככה זה בלימודים. זו תקופה סוערת, מרגשת, מצמיחה. זה בלנדר מטורף. אתה מגלה את עצמך בהרבה תחומים, לא רק מבחינת משחק. עושים לך ניתוחי אופי, ואתה עומד מול אנשים ומול מחויבות להרבה משימות בלחץ של זמן. לפעמים אתה עובד נורא קשה על קטע, ומגיע לבמה ואף אחד לא מתלהב ולא צוחק והמורה קוטל אותך. זה חלק מהחיים".
על מה קטלו אותך?
"היו אומרים שיש לי טכניקה טובה אבל אני לא מספיק מרשה לעצמי להיפתח. זה לא העליב אותי, אבל קצת בזתי לזה. כי וואלה, אני מאמין ששחקן צריך טכניקה. סליחה אם אני לא מוציא את נשמתי וסליחה שלא קרתה לי חוויה יוצאת דופן בגיל צעיר כדי שאביא מטענים רגשיים. למרות שעברתי דברים בחיים, זה לא שגדלתי במשפחה עשירה. לא תמיד היה לי פשוט".
כשהסתיימו הלימודים תום החל לשחק בתאטרון באר שבע, משם נשלף ל"הבימה", ובמקביל הגיע עוד סרט - מותחן האימה "ג'רוזלם" של דורון ויואב פז. הרצף הזה מאפשר לו מידה מסוימת של אליטיזם, גם כשהוא עושה דרמה יומית: "תמיד רציתי להיות בשלאגר כזה כמו עספור או זגורי, ואני מאוד מרוצה מתאג"ד, אבל יש דברים שכבר לא אעשה, כמו סדרת נוער למשל. מפה אני לא יורד, אני רק עולה. חשוב לדעת מה אתה שווה. "בכלל, שחקנים לא יודעים מה הם שווים. אם אני אזמין אינסטלטור, הוא יודע אם העבודה שלו שווה 300 שקל או אלף שקל, אבל שחקן לא יודע. אנחנו צריכים להבין שאנחנו אנשי מקצוע".
כשגרציאני מדבר על היחס לשחקנים בארץ הוא מתלהט. אם נקשיב מקרוב, אולי נשמע כאן את יו"ר ארגון השחקנים הבא. "אני על חוזה קיבוצי בהבימה, שזה טוב ונוח - אתה יושב בבית ומקבל משכורת גם אם אין הצגות - אבל למרות שהמצב שלי בסדר אני מסתכל מה קורה מסביב, והרבה פעמים לא מכבדים את המקצוע שלנו. מתייחסים לשחקנים כאילו הם מדוזות שאפשר לדרוך עליהן ויעשו כל מה שאתה מבקש".
כשאני שואלת אותו על הסכסוך הכספי ארוך השנים של שחקני הבימה מול התיאטרון הלאומי, ועל כך שמבקר המדינה קבע השנה כי הנהלת התיאטרון לא עומדת בתשלום החובות שלה גם כלפי העובדים, הוא אומר שהוא לא יודע מזה.
אז מתי למשל דורכים על שחקנים?
"שחקנים עושים הרבה כדי להתקדם, להראות את עצמם, להופיע, וככה מנצלים אותם. יש תפיסה לפיה שחקן נכנס לאודישן ומוריד את הראש, וזה מרגיז אותי".
אז אתה בא עם ראש מורם?
"בטח. אודישן זה דיאלוג בגובה העיניים, מבחינתי הם בודקים אותי ואני אותם. וזה טרן אוף לבוא עם ראש למטה. לפעמים זה מוציא אותי מדעתי. אתה עומד מול מלהקת שלא יודעת למה באת בכלל, אחרי שעבדת קשה, לפעמים אנשים לוקחים קואצ'ר לאודישן ומשלמים מאות שקלים, ואז אתה מגלה שאתה אמור לעשות אודישן על משהו אחר בכלל. זה מתנהל בצורה שערורייתית שאתה אומר אלוהים ישמור, זה העולם שאני חי בו? ככה מתייחסים לשחקנים? זה ביזיון. לפעמים בא לי לפוצץ פגישה כזו, אבל אני עוצר את עצמי".
אתה חושב שתוכל להתפרנס ממשחק כל חייך?
"אני לא בטוח. אני אשמח לפתוח עסק, איזה בר או טברנה עם חברים, אחרי הכל אני בן של סוחר וזה כנראה חלחל אלי. להיות שחקן זה הימור כלכלי, אני אצטרך משהו שיתמוך בזה. הלוואי שהיה לי אינטגריטי אמנותי כמו רועי אסף, שגם אם יציעו לו פרסומת בחצי מיליון שקל הוא יסרב. אבל אני לא כזה. הייתי עושה פרסומת כזו בכיף".
צילום: רונן פדידה | סטיילינג: חיה וידר | איפור ושיער: מיכל ארן | ע. צלם: עוזי אברהם | בגדים: חליפה ירוקה: באמוס סקוואר כיכר המדינה, חולצת פסים: ברברי ל- FACTORY 54, חליפה משובצת כחולה: באמוס סקוואר כיכר המדינה, סריג גולף: ZARA, סוודר אפור טלאים: דיזל, ג׳ינס: RVLT לטראש, כובע: דיזל, חולצה אפורה: RVLT לטראש, סריג כפתורים ב׳ז ומעיל ג׳ינס: קסטרו, מכנסיים בורדו: קסטרו, נעליים: ZARA, מעיל ניילון צבאי: sevenseventy, חולצה ג׳ינס מכופתרת: פול&בר, סוודר אוברסייס: דיזל בלאק גולד
תודה לעדי אבלס מבית הגידול של Adi's Rabbittry
תאגד משודרת בכל ערב ב-yesaction וב-yesvod