בחדר העבודה של אסי עזר, בזמן שהשחקן הצעיר גפן ברקאי מצטלם בסלון, אני מקבלת הצעה שאי אפשר לסרב לה: "את רוצה לעשות לי ילד?", שואל אסי ומחדד: "אבל את לא תראי את הילד. את תחזיקי אותו אצלך איזה שנה ואז תעבירי אותו אליי וביי".
קפוץ לי, אני אמא שלו.
"לא תראי אותו, זה מה יש".
נשמע מפתה. זה אומר שאתה בקטע של לגדל ילד בלי אמא בתמונה?
"לא לא, אני צוחק! האמא תראה אותו המון, אני רוצה לעשות ילד עם אישה שאני אדע שהיא תהיה אמא טובה, והילד יגדל כמו בין הורים גרושים".
אפשר גם פונדקאית.
"אני לא בקטע של פונדקאית, פונדקאות עולה המון כסף ואני תימני. אבל בעוד כמה שנים, אני לא ממהר. גם ארז (טל) עשה את הילדה הראשונה שלו בגיל 43".
אבל רגע, לפני שנדבר על העתיד, בואו נסגור פינה מהעבר הלא מאוד רחוק. לפני שלושה שבועות הבריק לאסי רעיון: "אולי תעשי ראיון זוגי איתי ועם גפן ברקאי?", הוא תהה. "הוא שחקן מוכשר ויפה שעוד יהיה להיט, אני אומר לך. תראייני את הטאלנט הקשיש מול הטאלנט המתחיל".
"נשמע מעניין אבל מה האינטרס שלך?", ניסיתי להיות מציאותית.
"אני מקווה שבעוד עשר שנים הוא יהיה כוכב מטורף", ענה אסי בלי להתבלבל, "וכשאני אהיה סלב חסר כל שאיבד את כספו בהימורים, הוא יזכור שאני סידרתי לו את הריאיון הראשון שלו ויציל אותי".
אחלה תוכנית.
"אני רציני, הראיון הזה הוא סוג של תעודת ביטוח".
וכך, למען עתידו הכלכלי של אסי עזר אבל גם למענכם, קוראים סקרנים, התכנסנו שלושתנו – הטאלנט הבגיר, הטאלנט המתחיל והמראיינת שחיפשה חנייה במשך עשרים דקות - בדירתו המעוצבת של אסי בלב תל אביב.
מהר מאוד אני מגלה שההבדל העיקרי בין השניים, החולקים סוכן, הוא לא רק בגיל וברזומה, אלא בעיקר במזג: אסי (36) נוירוטי, לחוץ, מתעצבן ונרגע לפרקים; גפן (20) רגוע, שקט וזהיר כל כך, עד שמתישהו הטאלנט הבכיר נוזף בו: "כמו שאתה משקיע בקריאת תסריט ומתכונן לאודישן, ככה אתה צריך להתכונן לראיון. זאת העבודה שלך. כי אם תהיה מרואיין משעמם לא תהיה כתבה ויתקשרו אליך מהסוכנות ויגידו לך – תשמע, הכתבה נופלת. אם אתה רוצה להיות כוכב, אתה לא יכול להרשות לעצמך שכתבה איתך תיפול".
גפן: "אני לא רוצה להיות כוכב, אני רוצה להיות שחקן".
אסי: "קלישאות של שחקנים, טייק וואן".
גפן: "אני לא רוצה להיות מפורסם בכלל".
אסי: "קלישאות של שחקנים, טייק טו".
גפן: "תמשיך להגיד שזה קלישאות, אבל יש ברז ויש שלולית. להיות שחקן זה הברז והפרסום הוא שלולית, הוא תופעת לוואי לזה שאני אהיה שחקן מצליח".
אסי: "גפן, אתה צעיר ואתה חושב שאתה תנצח את השיטה, אבל אני אומר לך שאם אתה לא תהפוך להיות אדם קליל יותר בלי מחשבות ובלי משפטי גילה אלמגור כאלה, 'אני שחקן!', זה לא יעבוד".
גפן: "כאילו מה, שיכירו אותי ולא משנה מה? גם אם זה בזכות תחרות אבובים בערוץ 2?".
אסי: "גפן, אתה מרשה לי להגיד לך משהו?".
גפן: "נו?".
אסי: "אתה בחור בן עשרים עם וייב של בן 60".
לדמיין את היום האחרון בקריירה
תכירו את גפן ברקאי, חייל בתיאטרון צה"ל, יליד הוד השרון, בן בכור ל-ורד, קוסמטיקאית, ולאמיר, בעל עסק לקמינים. חוץ ממנו יש עוד אחות קטנה שאוטוטו מתגייסת. מגיל 16 וחצי הוא מסתובב באודישנים לפרסומות, "אבל לא מצאתי את עצמי וגם לא התקבלתי", הוא מספר. "עד שהסוכן שלי התחיל לשלוח אותי לאודישנים לסדרות, ואז דברים התחילו להשתנות. לא למדתי משחק אבל יש לי פאשן לזה".
בגיל 17 וחצי הצטלם ל"יומני החופש הגדול" בערוץ דיסני ישראל, בהמשך קיבל תפקיד משנה ב"ירח בבית 12", סרטה היפהפה של דורית חכים שמועמד ל-6 פרסי אופיר; עכשיו הצטרף לעונה השנייה של "שובר גלים", סדרת הנעורים של ערוץ הילדים. חוץ מזה הוא הפרזנטור של "רנואר".
את אסי לעומתו אין צורך להציג, אבל בכל זאת: מנחה את תכניות הדגל של ערוץ 2 ("הכוכב הבא" ו"האח הגדול"), מגיש תכנית יומית עם דפנה לוסטיג ברדיו תל אביב ובימים אלה כותב את העונה הבאה של "להיות איתה". את הקריירה שלו, למי שהספיק לשכוח, התחיל כטאלנט הריאליטי הראשון, כשנבחר על ידי הצופים להצטרף לצוות המגישים של "אקזיט" ת.נ.צב.ה. "נכנסתי מתוך 16 מתמודדים", הוא נזכר, "באודישנים שעשיתי לפני כן במשחק – אין טלנובלה שלא נבחנתי אליה – בכולם נכשלתי. פתאום הגעתי להנחיה וראיתי שאני מעולה בזה. אני, שואלים אותי אם אני רוצה להיות מפורסם, אני אומר כן. אני רוצה לעשות הרבה כסף, לא להגיע לחרפת רעב בגיל 45 כמו חצי מהשחקנים במדינה זאת".
נשמע שיש לך אישיו עם כסף, אני חייבת להגיד.
"מהיום הראשון של הקריירה שלי אני חושב מה יהיה ביום שהיא תיגמר, זאת החרדה שלי. כאילו, מה הלאה? בחייה של כל דמות מוכרת זה הולך ככה: בהתחלה יודעים מי אתה, אחרי כמה זמן זוכרים אותך מאיפשהו, ואחר כך לא זוכרים מאיפה זוכרים אותך. את מבינה? כאילו אני עכשיו אסי מ'האח הגדול', אחר כך יגידו זה ההוא מ'האח הגדול', אחר כך ישאלו – מאיפה הוא מוכר לי? זה חשש מאוד חזק אצלי".
גפן: "אני לא מכיר את זה, אני עוד לא שם. מה שכן, אין לי מושג איפה אני אהיה בעוד עשר שנים, אני רוצה להיות הכל".
אסי: "אתה יודע מי מאסטר בזה, בלהיות הכל? יהודה לוי. הוא גם מפורסם, גם שחקן, גם דוגמן, ובכל תחום מעריצים את האדמה שהוא דורך עליה. כשיהודה לוי נכנס לחדר, כל החדר מסתכל על יהודה".
אני מזהה קנאה מסוימת, אסי?
"חרדה, חרדה. יהודה לוי, אתה נכנס ממנו לחרדה, לא משנה מי אתה. יש בו משהו שכל האנרגיה הולכת אליו, ואני עם רגשי הנחיתות שלי מיד מרגיש למטה".
אבל אתה לא פחות מפורסם מיהודה לוי.
"אבל בראש שלי אני תמיד אהיה ילד בן 12, גיי בארון מחולון שרואה את ארז טל בטלוויזיה ואומר לעצמו 'יא אללה איך הייתי רוצה יום אחד לעבוד איתו'. עם ארז זה כבר לא ככה, שברנו את המחסום, אבל ליד המון מפורסמים אחרים יש לי תחושה מוזרה. גפן, נגיד, אדיש לכל העולם הזה. יכולה לעמוד לידו מדונה והוא יגיד לה 'היי מה קורה?'".
גפן: "אני לא כזה אדיש".
אסי: "אתה אדיש. אני, גם בגיא פינס, כשראיינתי את כולם, לפני כל ראיון הייתי נכנס להתקף חרדה".
לצאת לרחוב בפיג'מה ולדבר לעצמך
עזר מגיע לראיון הזה כנער הזהב של הטלוויזיה, הבחור הזה שהפך את הפריים טיים למגרש המשחקים הפרטי שלו. מצד שני, בתור מי שבעצמו צבר קילומטראז' כמראיין, הוא לא הכוכב הקלאסי שמדקלם קלישאות וחרד מעיתונאים; אצלו הכל על השולחן – או לפחות הרוב – כולל האידיאולוגיה שלו בענייני אגו ואטיטיוד: גם אם התהילה נגעה בך, זה עדיין לא אומר שאתה רכוש של כולם. "תשמע, גפן", הוא אומר, "ככל שיותר תצליח ככה יהיה לך יותר קשה, ויהיה לך אסור להתלונן לאף אחד, תזכור מה שאני אומר. יגידו לך 'תסתום את הפה מניאק'. רק בת הזוג שלך תבין כי היא תראה מה אתה עובר, אבל רוב הזמן יחשבו שאתה אמור לשדר לעולם – אני בסדר, אני מאושר, איזה כיף לי".
ולא כיף לך, אסי?
"לא, לא תמיד. יש אנשים שחושבים שאני לא נחמד כי כשרוצים להצטלם איתי למשל, לא תמיד אני מסכים. לא מסוגל עם הכמויות האלה, גם אני בן אדם ולפעמים הנפש שלי עייפה, פשוט עייפה!".
אוי. דמעות בעיניי.
"אתה מבין על מה אני מדבר, גפן? אתה תהיה עייף מת, תרגיש שאתה לא יכול יותר, ועיתונאית תשב מולך ותצחקק. כן, קורה שאנשים באים להצטלם איתי ואני אומר להם 'תקשיבו, תנו לי כמה דקות הפסקה'. לפעמים בא לי לצאת לרחוב בפיג'מה ולדבר לעצמי כמו שאני אוהב" .
גפן: "אבל להצטלם עם אנשים זה חלק מהעבודה. לא תמצא ילדה שבאה להצטלם איתי, שאני אומר לה 'לא עכשיו'. יכול להיות שזה נובע מהטריות שלי, אבל אני באמת מקווה שאני אהיה ככה סבלני תמיד".
אסי: "ואני מקווה בשבילך שלא. זה כמו שמישהי אמרה לי פעם - אתה צריך לזכור שאתה בן אדם עם רצונות ורגשות, ולא כל מי שרוצה את תשומת הלב שלך, אתה חייב לתת לו. הבעיה היא שאנשים מעירים לי על זה: 'מי אתה שתגיד לא, אתה שובר לילדה את הלב'. פעם באתי הביתה, פתחתי את הפייסבוק, ראיתי מייל כזה זועם מאיזה אמא – 'שברת לילד את הלב, מה עשית לו, הוא בכה יומיים'. אני מתנצל מעל דפי מאקו, ואומר שגם אני לפעמים צריך שיעזבו אותי במנוחה".
אתה בן אדם נחמד?
"אני בן אדם מורכב. זה בעייתי שבטלוויזיה אני עובר סופר נגיש ובחיים אני אדם הרבה יותר פרטי ומבוהל".
אתה מרגיש אהוב?
"כן. מאוד. אני מקבל המון אהבה ברחוב, המון".
אני שואלת כי לפעמים כשקוראים טוקבקים מתקבל רושם שיש כאלה שממש לא סובלים אותך. אתה גם אוהב לעשות שיימינג לעוקבים שכותבים עליך דברים רעים.
"כן, היה מישהו שכתב שחבל שהנאצים לא שחטו את המשפחה שלי, עשיתי לו אז שיימינג והוא התנצל. כשאני קורא דברים כאלה אני חושב רק על אמא שלי, אבל היא צריכה להבין שכמו שהיא נכנסת לחנות ועושים לה הנחה כי היא אמא של אסי, ככה היא גם יכולה לפתוח טוקבקים ולראות שכותבים שחבל שלא שרפו את הבן שלה בגרמניה. למרות שהוא תימני ומה הקשר בכלל לגרמניה?".
נעלב מטוקבקים?
"כן, וגם מתעצבן מאוד. אבל יש לי שיטה, גפן, תלמד: אני מוחק אנשים. כל מי שמעליב אותי בפייסבוק, באינסטגרם, כל מי שכותב לי משהו, מהעלבון הכי קטן – 'יא מכוער', עד הכי גדול – 'יא הומו צריך לשרוף אותך', אני מוחק. גפן, כתבו עליך פעם משהו רע?".
גפן: "כן, יצא לי לקרוא טוקבקים רעים".
איזה דבר רע אפשר להגיד על יצור תמים כמוך?
גפן: "אני לא יודע למה אתם חושבים שאני כזה תמים".
אסי: "המחשבות שלך תמימות כאלה".
גפן: "אני לא תמים, אני חתול רחוב. נכון שאני צעיר אבל עברתי כמה דברים בחיים".
ובאמת, כשמתחילים לקלף את השכבות מאחורי הפנים היפות, מתגלים פצעי ילדות ישנים, כאלה שמוכרים גם לאסי היטב. הייתכן שכמה צלקות עמוקות ברזומה הן חלק מהחומר שממנו עשויים כוכבים? "הדרייב שלי זה להוכיח לאנשים שעשו לי רע – איפה הם ואיפה אני", מודה אסי. "כל הבנים שצחקו עליי בבית ספר וקראו לי אסי ההומו, אני כל הזמן חושב - אה! ואיפה אתם היום? אני זוכר שעשו עליי חרם גדול בכיתה ג', חרם שכנראה נבע מזה שהייתי קולני נורא ומושך תשומת לב. היום כשאני קורא טוקבקים שאומרים 'מספיק, נמאס לראות אותו', זה בדיוק זה. אנשים שאין להם סיבה אמיתית לשנוא אותך, פשוט נמאס להם ממך.
"והיה עוד אירוע, שאני לא אשכח לעולם בכיתה ח', אחד האירועים הקשים שהיו לי בחיים. הייתה מסיבת מחזור, הבנים עשו ריקוד בנים לפי השיר 'מאני' של אבבא, הבנות עשו ריקוד עם סוכריה לצלילי 'לולי פופ', והיה רגע שכבר ידעתי את הצעדים של הבנות, אז כדי להצחיק ניגשתי לשורה האחרונה והתחלתי לחקות את הריקוד שלהן. ואז כמה בנים התחילו לשיר – אסי ההומו, אסי ההומו. זה היה מצב כזה של חוסר אונים, שאתה לא יודע מה לעשות. ברור שכבר ידעתי אז שאני הומו, הרגשתי חשוף. אני לא יודע אם הבינו מה הם עושים לי, אבל אני באותו רגע הרגשתי עירום מול כולם".
גפן: "עליי עשו חרם ענק בכיתה ו', אף אחד לא דיבר איתי. אני זוכר שהיתה תיבה כזאת באיי סי קיו, שאנשים היו כותבים שם כל מיני דברים, ולמטה כולם בכיתה היו כותבים גש"ג, ולא היה לי מושג מה זה. בסוף אחת הבנות זרקה לי שגש"ג זה 'גם אני שונא את גפן'. ברחתי הביתה, הרגשתי שאני לא יכול לסמוך על אף אחד בעולם אף פעם. זה היה ממש לפני החופש הגדול, הייתי בבית חודשיים. עד היום אני נאבק בזה, בלסמוך על אנשים".
אסי: "אבל למה הם התנהגו ככה? שאלת את עצמך מה גרם לכל כך הרבה אנשים לרשום 'גם אני שונא את גפן'?".
גפן: "אף פעם לא שאלתי אותם. אבל הקטע הכי נורא היה בל"ג בעומר. אני נורא אוהב את החג הזה ואמרתי לעצמי - הפעם אני אהיה בורג חשוב במערכת, אני אאסוף קרשים עם כולם, אני אהיה נחוץ. אמרתי להם – 'תקשיבו, אבא שלי, יש לו עגלה, נוכל להעביר את הקרשים', הרגשתי שהם מבסוטים עליי. אמרתי יופי, זה עובד, הייתי באטרף, אבל אז חזרתי וראיתי שהכיסא שלי על הערימה של הקרשים. אחד הנערים שהיה רע במיוחד אמר לי: 'עכשיו תעוף מפה, אתה לא עושה איתנו ל"ג בעומר, כולם שונאים אותך'. חבר'ה התחילו להצטרף אליו, זה היה ממש כמו סצינה מסרט. התחרפנתי, השתגעתי".
אסי: "בעיניי נורא חשוב לנתח את זה, להסיק מסקנות. יצא לך לפגוש אנשים מהתקופה ההיא?".
גפן: "ברור, חלק הפכו להיות חברים שלי אחר כך. אני בטוח שאם הם מסתכלים אחורה הם אומרים לעצמם – אוי, מה עשינו?".
מתי המצב החברתי השתפר, מה השתנה בך?
גפן: "אני לא השתניתי, המצב השתנה. החבר האמיתי הראשון שלי היה בכיתה ט', מישהו שהייתי איתו כל החטיבה ופתאום פשוט התקרבנו. ואז בתחילת י"ב עלתה הסדרה יומני החופש הגדול שהשתתפתי בה, ואז כבר הכל השתנה לגמרי".
אסי: "אני לא קולט איך אנשים שוכחים מה הם מעוללים. בצבא היה לי מישהו שקלט שאני הומו, והוא היה הולך אחריי בבסיס ואומר שאני מאוהב באחד החבר'ה שלו - והוא גם צדק, דרך אגב. הייתי הולך לישון מוטרד, הוא ממש ישב לי על העורק הראשי. לפני כמה שנים פגשתי אותו באיזה אירוע, זה היה כשכבר הייתי מנחה של האח הגדול וכולם היו נורא מפרגנים - וניגשתי אליו ואמרתי לו: 'אתה זוכר איך פעם היית מתעלל בי?' והוא לא ידע על מה אני מדבר, לא היה לו מושג".
לקנא במיכאל אלוני
ולא רק בפצעי הילדות, גם בגזרת הזוגיות הם די דומים: אסי חי עם אלברט אסכולה, בן זוגו מזה שלוש שנים ("נתחתן בשנה הבאה, בישראל ובברצלונה"), וגם לגפן יש פז"ם של שלוש שנים עם מאיה הרמן, זמרת בת 27. "למה ילד בן עשרים צריך זוגיות של שלוש שנים?", משתומם אסי, "בגיל עשרים אתה אמור ליהנות, להכיר".
גפן: "אתה יודע מה ההבדל בינינו? שאתה חושב כל הזמן מה אתה אמור, ואני חושב מה בא לי. כיף לי, אני פה; לא יהיה לי כיף, לא אהיה שם".
לא עובר לך בראש – "בשביל מה אני צריך להיות בסוג של נישואים, בגילי"?
גפן: "עובר לי בראש כשאנשים כמוך שואלים אותי, אבל אז אני נזכר כמה טוב לי".
אסי: "גם לי טוב עם אלברט ובכל זאת אני מקנא ברווקים".
גפן: "אני בטוח שיש אנשים שרואים את הזוגיות שלי עם מאיה ומקנאים".
אסי: "תגיד גפן, קורה לך שאתה מקנא באחרים? אני אשאל אותך משהו: יש קליקה שמורכבת היום ממאור שווייצר, עומר דרור, אנשים שתופסים תנופה, הדור הבא. עומר למשל הוא הפרזנטור של קסטרו, הולך לשחק את מייק ברנט בסרט הבא של איתן פוקס. אתה מקנא בו?".
גפן: "הוא עומר דרור ואני גפן ברקאי, אני לא משווה ולא מקנא".
אסי: "אף פעם?".
גפן: "כששיחקתי כדורסל הייתי מקנא. כשהייתי יושב על הספסל הייתי משתגע, קורע לעצמי את הברכיים עם הציפורניים בכל פעם שלא הייתי על המגרש, חוזר הביתה בוכה. ואבא שלי היה אומר – 'חמוד, יהיו עוד משחקים, עוד אימונים'. תמיד יש עוד משחק".
אסי: "אני כל הזמן מקנא בכולם. אני מקנא בכל מה שכולם עושים, אני רוצה להנחות את כל התכניות בטלוויזיה, בכל פעם שאני רואה את מיכאל אלוני מנחה משהו, אני רוצה להנחות במקומו, אני רוצה לעשות הכל".
אמרת שקורה שמטיחים בך שאתה מתלהב מהתעשייה. קורה שאתה לפעמים תופס את עצמך ואומר – סחתיין עליי, לאן הגעתי?
אסי: "בטח. עד היום לא נוח לי בחברתם של מפורסמים, בגלל זה אין לי חברים סלבס, כי אני חש לא נינוח בחברתם. אני גם לא יודע להתמנגל".
אויש נו.
אסי: "בחיי, אני לא יודע לעשות סמול טוק, יש מפגש – אני לא יודע מה אני צריך להגיד, אני גרוע בזה, ישר נכנס להתקף חרדה. נגיד אלברט, בן הזוג שלי, מעולה בזה. הוא יכול לפתח איתך שיחה על כלום, את תגידי משפט, הוא יענה לך משפט יותר ארוך משלך. אני במפגש של הרבה אנשים, מתחיל לדבר ועוצר, נכנס לבעתה".
גפן: "זה מתוך חוסר ביטחון".
עזר: כן, אני לא טוב בזה, הבעיה היא שבגלל זה ישר אני נתפס כסנוב. אני עובד בלהיראות רגוע, אבל סף החרדה שלי הוא מאוד נמוך".